חפש בבלוג זה

יום ראשון, 22 בינואר 2012

מסעות נשיים - איונה

משולש הקסם שלי נמצא בבריטניה, שלושה מקומות צליינות פרטית: פינדהורן בצפון סקוטלנד, אבלון בדרום אנגליה והאי איונה בחוף המערבי של סקוטלנד. על פינדהורן ואבלון כבר כתבתי אבל אני חותמת לכם שאכתוב שוב....איונה היא קסם אחר....

באבלון מצאתי ספר בשם "Crossing to Avalon" שכתבה הפסיכולוגית היונגיאנית ג'ין שינודה בולן, ספרים אחרים שלה תורגמו לעברית. ספר של צליינות נשית, ריפוי ומודעות, של העלאת מיתוסים ובחינתם דרך רגשות. שמחתי למצוא את משולש הצליינות שלי מככב במסע שלה, אפרופו תת מודע קולקטיבי, והזדהיתי עם התהליך שהיא עברה תוך כדי דילוג ממקום למקום.    

אני מתה על ספרי מסעות, ויצא לי כמה פעמים לנסוע בעקבות ספר דמיוני למקום אמיתי, אבל לקרוא בספר על מקום שהייתי בו זו חוויה אחרת. בעיקר אני אוהבת ספרים של ועל נשים שפירקו חיים ובנו חיים חדשים. אולי זה בגלל שעשיתי את זה בעצמי ואני בתהליך של שדרוג מחודש. זה מתחיל בשוליים של החיים, באי נוחות, אי שקט, תחושות שמתרחבות ומחלחלות ליום יום, חלומות בהקיץ על "מה אם" ו"אם היה לי מספיק כסף/ מקום ללכת אליו/מישהו שימשוך אותי". בהדרגה מחלחלת ההבנה שאני המישהו שימשוך, כסף לעולם לא יהיה "מספיק", וכדי לברר את ה"מה אם" צריך ללכת ל"שם", ואז בא הרגע בו אין ברירה וצריך לעשות קפיצת אמון לתוך התהום ולהתפלל שיפתחו הכנפיים. אני מודה שקפיצות האמון שלי היו די מרופדות כלכלית ורגשית אבל כמה מחברותי הקרובות באמת קפצו בלי רשת, פירקו משפחה, שינו חיים, בנו מחדש ויצאו עם כנפיים של פרפר, בכל צבעי הקשת.

מסע נשי....מסע של אישה למקום של אנרגיות נשיות, עוטפות, מחבקות, עולות מהאדמה. מסע שיכול להוביל אותי לחנות של מעצבת או לאי מרוחק בצפון סקוטלנד. אותה מהות של מרקמים, צבעים, רכות, אנרגיות עוטפות. הראשון מתרחש חמש דקות מהבית, השני דורש לצאת מאזור הנוחות, לעלות על מטוס אחד ואחר כך שני, רכבת, מעבורת, אוטובוס ושוב מעבורת. בסופו ניצבת איונה. 


כדי לקבל פרספקטיבה ולהחליט החלטות חשובות, אני מעבירה את עצמי כמעט תמיד למקום רחוק, מחוץ למסלול התיירות הרגיל. למרבה השמחה, איונה היא יעד רק לעולים לרגל ולחובבי מסעות רוחניים. האנרגיה המדהימה של האי אופפת ברגע שיורדים מהמעבורת. אין כמעט כלי רכב, מונית אחת ורק אם אין ברירה. חולקים את האי עם כבשים ועם הקהילה הקטנה שחיה שם, ופשוט נושמים. מהמקום הכי רחוק מהחיים היומיים שלי, אני יכולה לראות את עצמי כמו בסרט, מגלה פינות בתוכי שלא זמינות לי בלהט החיים. 

לקהילת פינדהורן יש שם בית עם גינה מקסימה, אליו אפשר לפרוש לשבוע או יותר לרטריט. כל שבוע מגיעים 6 אנשים זרים ממקומות שונים בעולם, חולקים ארוחת ערב משותפת ומעט מאד שיחות. פה ושם מדיטציה משותפת בחדר המדיטציה, הרבה טיולים רגליים ליד הים, אבל מנסיוני כמעט ולא מדברים. מתוך השקט, התחושה המיסטית של ים מכל הכיוונים וערפילים, מתרחש ריפוי, עולה בהירות ומתגבשת תכנית אותה אני מיישמת כשאני חוזרת הביתה.

ג'ואן אנדרסון, עוד סופרת שאני מאד מאד אוהבת, כותבת בספרה "המסע השני" על החוויה שלה מאיונה ועל צליינות נשית:..." הצליינות שאדם מקבל על עצמו היא חיפוש, כשאינך יודע מה אתה מחפש אבל אתה יודע שאתה מחפש משהו...על הצליין לוותר על דבר מה כדי לקבל משהו." ג'ואן וויתרה על קצב החיים שלה, על פרוייקטים מכבידים, על לו"ז מטורף, כדי לקבל משהו לא ידוע, אותם נכסים בלתי מוחשיים שנקראים שלוות נפש, הנאה צרופה, להט, שביעות רצון פנימית, יכולת להרגיש.

היא מצטטת את הסופרת - משוררת מאי סארטון: עתה אני נהיית עצמי. לזה נדרש זמן, שנים ומקומות רבים. הייתי מפורקת ומזועזעת, עטיתי פנים של אנשים אחרים, רצתי בטירוף, כאילו הזמן היה שם, זקן עד מאד, זועק ומזהיר...

אני רק יכולה להמליץ, לכל אלו שעומדות רגע לפני קפיצת אמון, כשעדיין רואים את החיים דרך החור של המנעול והכל נראה גדול ומאיים, כשאת מרגישה קטנה כמו ילדה. ממסע נשי את חוזרת אישה, ואיכשהו נהיה קל יותר לקפוץ ולהתחיל לעוף.   




           

יום שישי, 13 בינואר 2012

עצים מרפאים


אני מודה, די צחקתי על מחבקי עצים למיניהם. כן, גם אני יודעת שעצים זה החמצן של כדור הארץ, אני מזדהה עם המאבק להציל את יערות הגשם, חותמת על עצומות, מתכווצת בכאב מהשריפות שפוקדות את היערות שלנו. אבל כל זה היה במישור החיצוני, המנטאלי. אנשים מתחלקים אצלי לשלוש קטגוריות: אלו שמתמלאים בים, אלו שביער ואלו שבמדבר, ואני בהחלט שייכת לסוג הראשון. כשדבי ואני מטיילות את טיולינו הכמעט שבועיים, תמיד מתעורר הויכוח לאיזה כיוון. אני כמעט תמיד דוחפת לים והיא דוחפת ליער. לכל איזור האנרגיה שלו ואולי פעם אעשה מחקר על הקשר בין האישיות לסוג האנרגיה שממלאה אותה.

סקוטלנד שינתה את גישתי ופתחה לי פתח לתדר חדש. בסדנה הראשונה שלי שם לקחו אותנו לאחד הנחלים (בשבילנו הישראלים זה נהר...), התבקשנו להתפזר בדממה ולהתמזג עם הטבע. היערות בסקוטלנד די מיסטיים, רוויים בעצי אלון וקיסוסים, גזעים שוכבים מכוסים איזוב, שרכים, פטריות, ממש מתבקש לחפש פיות וגמדי יער. הניתוק המוחלט מהיום יום, היציאה הטוטאלית מהחיים ה"רגילים", הביאו לתחושת אושר אדירה, פרץ אהבה שבדרך כלל תחום היטב בגבולות ברורים. מצאתי את עצמי ליד עץ ענק, לא זוכרת איזה, ונצמדתי אליו בהתפרצות של אהבה ורגש עמוק של שמחה. אחרי שנרגעתי מעט התחלתי להרגיש מעין פעימה עולה מתוך הגזע והתאמתי את פעימת הלב שלי אליה. ככה עמדנו לנו, העץ ואני, באחדות נדירה, פועמים ביחד. אי אפשר לתאר במלים את האושר, אושר שבא מחוויה רגשית שאין לה גבולות. 

בסדנה אחרת בפינדהורן, התפזרנו בפארק העצים המגוון של טירת ברודי. מיפינו אנרגיה של עצים שונים ואת התכונות שלהם. אני זוכרת שהעצים האמריקאים (סקויה) הרגישו לי תוקפניים, זכריים על גבול האלימות, נרתעתי מהם. אהבתי את האלון "הסבא החכם" ואת הערבה האימהית שהרגישה לי כמו רחם. שנה אחר כך, אחרי הרבה עבודה רגשית שעשיתי עם עצמי, חזרתי לשם והפעם אהבתי את האנרגיה הזכרית של הסקויה, היה בה משהו מחבק, משרה ביטחון. 

עצים שונים, אישיות שונה, אנרגיית ריפוי שונה, גשר בין עליונים ותחתונים.  ענפים הם מראה לשורשים ולהיפך. הגזע מחבר בין אנרגיית השמיים לאנרגיית האדמה, איזון בין האנרגיות הנשיות והזכריות שנמצאות בתוכנו, מעוגנים באדמה אך מכוונים לשמיים, גשר בין העולם המוחשי והערטילאי. כוח החיים עולה בספיראלה מהשורשים, דרך הגזע, לראשי הענפים, ויורד חזרה לשורשים, יוצר מעגל אנרגטי.

מספר הטאו: החזק בגבריות אך שמור גם על הנשיות וייפתחו בפניך אפיקי עולם. 

אני לגמרי מסכימה. האנרגיות האלה מתקיימות בהרמוניה בתוכנו. כתבתי על אבלון ועל האנרגיה הנשית המרפאה שעולה מהגבעה. כתבתי גם על הכנסיה שהוקמה על הגבעה והמנזר הזכרי העוצמתי שהוקם מתחתיה. השיפוט המיידי שלי הוא שהמנזר הזכרי כבש והשתלט על האנרגיה הנשית. תקשור שקיבלתי מבקש להתבונן בסיטואציה בסלחנות: "....האנרגיה הנשית החזקה שעולה מהגבעה, לא יכלה להתקיים בעידן של התפתחות טכנולוגית מואצת, את מרגישה כמה היא חזקה וגורמת לאדם להיות פסיבי. האנרגיה הזו תמיד התקיימה לצד האנרגיה הזכרית של המנזר. האנשים הם אלו שמפעילים שיפוט על הסוגים השונים של האנרגיה. האנרגייות עצמן מתקיימות בהרמוניה זו עם זו. אם רק יכולתם להתקיים כבני זוג בהרמוניה זו. האנרגיה שעולה מהגבעה - מרפאה, אנרגיה של טרנספורמציה. זו מהמנזר - מנחמת, עוטפת. המנזר נמצא למרגלות הגבעה, מוכן לשרתה, לתמוך באנרגיית הריפוי של הגבעה....."

זה נכון, האנרגיה הזכרית של המנזר באמת משרה ביטחון ושלווה, כלי פיסי שנועד להכיל את האנרגיה הנשית שעולה מהגבעה, למתן אותה. למרבה הצער, אלו שחיו בו לא הבינו את זה. במקום להתעצם מתוך הרמוניה הם בזבזו הרבה כוחות כדי להכחיד את התרבות שבאה מהגבעה. האנושות משולה לציפור בעלת כנף זכרית וכנף נשית. אם שתי הכנפיים לא פועלות בהרמוניה, מתקבלת ציפור נכה. אנחנו יכולים לרפא אותה, קודם על ידי ריפוי ההרמוניה בתוכנו ואחר כך סביבנו.  

מדיטציה לריפוי רגשי:

לבחור עץ לפי נטיית הלב, להיצמד, להתאים פעימות ולהתמזג, הגוף שלנו הופך לגזע, מיכל של אנרגיה זכרית עוטפת, לתוכו פורצת מהאדמה אנרגיה נשית, עולה למעלה דרך הענפים, ויורדת חזרה לבטן האדמה להתחדש. תנועה מעגלית. כשמצליחים להתחבר למעגל הזה, לב אדם ללב של עץ, פורצת שמחה עצומה, נרפאים.


יום רביעי, 4 בינואר 2012

גינת הקוסמת

באותו בוקר, כשנחתה עלי ההשראה והתחלתי לכתוב בלוג, הידיים הקלידו "גינת הקוסמת". הסתכלתי על השם הזה והמשכתי לכתוב. מאחורי המלים יש שובל של משמעויות ומימדים, מתמונות של גינת ירקות ועד תמונות של נשים קוסמות, של כישופים ומעגלי אבנים וסיפורים על פיות, הדמיון הפרטי שלי משתולל.....

הקוסמת היא אני, הקוסמת היא כל אישה. הגינה היא המרחב בתוכו אנחנו חיות. הגינה היא הבית, הגינה הפיסית, הפינה שלנו בעבודה, המרחב בו מתקיימות מערכות היחסים, קליידוסקופ של אנרגיות, יהלום עם פיאות שיש ללטש לאורך שנים, כל פעם פיאה אחרת. הגינה היא בעצם מרחב אנרגטי שלעתים מקבל גם צורה פיסית. אנחנו משתקפות בה והיא משקפת לנו את עצמנו. 

פאולו קואלו ב"ברידה": "אנחנו חלק ממה שהאלכימאים קוראים "אנימה מונדי", נשמת העולם....בלילה שהופרדנו, על הגברים הוטל לטפח ולשמר ידע... לנשים ניתן דבר הרבה יותר מעודן ושביר, דבר שבלעדיו אין כל טעם בידע. הדבר הזה היה התמרה - שינוי, טרנספורמציה. הגברים עשו את האדמה פוריה, אנחנו זרענו, האדמה הותמרה והפכה להיות עצים וצמחים.....כאשר הידע הזכרי חובר ליכולת ההתמרה הנשית, נוצר האיחוד המכושף הגדול ושמו תבונה. תבונה פירושה להשתנות."


אהבתי. אני רואה פה קצה חוט למערכת יחסים חדשה, שמתחילה בהתמרה של ביצית וזרע, ודרכה יצירת המון גינות חדשות וקסומות. במשך מאות רבות נטה חוסר האיזון לצד הזכרי. במאה השנים האחרונות משיבות הנשים מלחמה, לעתים בכוחניות ואלימות. כנראה שלא הייתה ברירה, כדי לשבור מבנה נוקשה צריך לפעמים להשתמש בכוח. הקמפיינים האחרונים נגד נשים, הדרישה הגלויה אצל השכנים לחזור לחוקי האיסלאם - הגברים התעוררו. חלקם משיבים מלחמה, חלקם זורמים עם האנרגיה הנשית שהשתחררה. התחושה שלי היא של כאוס. התפקידים המסורתיים התפוררו, חוקי החיזור לא ברורים, התפקידים החדשים - בהתהוות.  

אנחנו נעות על הציר שבין עצמאות טוטאלית לבין הצורך בשותף, מתנהלות בעוצמה ולעתים כוחניות, אינטלגנטיות ובעלות ידע, מתקתקות את היום יום כמו מנהלות על, וכמהות למרחב בו אפשר להתכנס, להיות קטנה, עטופה, לתת יד למישהו חזק וגדול שייקח את ההחלטה ויוביל בבטחה. עם העצמאות באה האחריות. עם החופש המבורך באה לעתים גם בדידות.  


"כבשנו" מרחבים שהיו סגורים בפנינו, התמקצענו במיומנויות שבעבר לא היו אפשריות לנו. בדרך איבדנו את התדר האינטואיטיבי שלנו. כאשר אנחנו מנסות להתמודד עם אנרגיה זכרית מתוך אנרגיה זכרית, אנחנו מפסידות. כשאני עומדת מול כוחניות, אני נחלשת, זה לא המרחב הטבעי לי. כדי להתגבר על הנפילה באנרגיה הייתי נהיית יותר קולנית, יותר דעתנית, יותר מתוחכמת, המסר שלי לא עבר ואני הייתי נחלשת יותר. בקליניקה ביקשתי מנשים לדמיין את עצמן ואת האדם שמולן לבושים שריון. כשביקשתי מהן להוריד את השריון, כולן ראו את עצמן בשמלה בהירה כמלמלה. כשהן הורידו את השריון, אפשר היה בקלות לשכנע את האדם שמולן להוריד את שלו. ואז התחיל הדיאלוג הפורה. את הדימוי הזה למדתי לקחת לעולם ש"בחוץ". 

השמלה המתנופפת ממלמלה - זה התדר שלנו, התדר של הרכות וההכלה. במחקר שהתפרסם ביוני 2010, ב-  Psychological Science , הוכח הקשר בין מגע של אישה ונכונות לקחת סיכונים. מחקר קודם שנעשה על ילדים הראה שמגע אישה, שכנראה מזכיר מגע אימהי, גורם לילדים ותינוקות להרגיש יותר בטוחים ונינוחים, ופועל באופן דומה אצל מבוגרים. מגע אימהי נחרט לנו במוח באופן עוצמתי ומשפיע לא במודע על התנהגויות בחיינו הבוגרים. גם כאשר זרים גמורים נוגעים בנו בדומה למגע אימהי, אנו מיד מרגישים רגועים יותר.

את התדר העוצמתי הזה, שכל כך טבעי לאמהות עם ילדיהן, צריך ליצא לעולם, לא במקום הקיים, אלא כתוספת. מותר לנו להיות עצמאיות, חזקות, דעתניות, שמות גבולות, עומדות על שלנו, אבל תמיד מתוך תדר "שמלת המלמלה". זו התרומה שלנו לאותה גינה שנקראת "חיים". כשאישה מביאה את האיכות הזו לדיאלוג, נוצרת התמרה של אנרגיה בחדר, נוצרת נינוחות, ומתוכה אפשר לצמוח, להתקדם, ליצור דיאלוג.

איך מתחברים לתדר הזה? שאלה טובה. אין טעם לנסות להבין בכלים השכליים.


אני מבררת לעצמי, בעודי מתנהלת מיום ליום, את המושג "אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע". זה משפט שעלה לי לאחרונה ועוד יפרנס פוסטים רבים וסדנאות עתידיות. איך פותחים את השער לחיבור המיוחד בין המחזורים הנשיים שלנו למחזורי הטבע, החיבור לעוצמה הטבעית לנו, לידע האינטואיטיבי  (אחד הדימויים הוא הזאב, המורה החכם, והירח)?

מסמנים כוונה: להתמלא מתוך עצמי ומהטבע, לא להיות תלויה באחר כדי להרגיש מוזנת ונינוחה. מתחילים לחיות דרך כל חמשת החושים הפיסיים והאחד שנקרא "השישי". ושוב פאולו קואלו:

..." אל תטרחי להבין את הרגשות שלך. חיי הכל בעוצמה גדולה.לחיות את החיים חשוב יותר מלהבין אותם. הדרך היעילה להרוס את הגשר בין העולם הנראה לעולם הנסתר היא לנסות להסביר את הרגשות שלך."