אתמול ניהלתי שיחה עם עדי (חברה יקרה) על השיח הרוחני בארץ. מאז שכתבתי את הפוסט "ענין נשי" אני מנהלת שיחות עם נשים שמרגישות שהן לא מתחברות לתדר עליו מתקיימים החיים הרוחניים שלנו כאן. אני מבינה למה הן מתכוונות, ניסיתי לגעת בזה מספר פעמים כשכתבתי על "כיסי ריפוי".
הבעיה בנושא הזה היא שמילים יכולות להרוג אותו. כבר כתבתי בעבר שהדרך היעילה להרוס את הגשר בין העולם הנראה לעולם הנסתר היא לנסות להסביר את הרגשות שלך. זה לא שלי, סחבתי את זה מפאולו קואלו וזה לא הציטוט האחרון שלו לפוסט זה.
העשייה הרוחנית בארץ מרשימה ביותר. ידע גבוה, מועבר על ידי מורים מרשימים שבעומדם מול קבוצה הם סוחפים את הקהל ומעלים אותו לגבהים. נתקלתי בלא מעט מקרים, אישית ודרך סיפורים של פעילים, על הרבה אגו וקטנוניות מאחורי הקלעים. איך נוצר הפער הזה? איך מורים נפלאים יכולים לראות רחוק וגבוה אבל לא רואים את האנשים הקרובים להם? עדי דברה אתמול על התדר עליו אנו מנהלים את השיח הרוחני, כולל השיח לשלום. היא דברה על תדר גבוה מנטאלי, לא רגשי. כרגיל, הצליחה להבהיר לי את מה שאני מחפשת לשים במילים כבר כמה זמן.
אני קוראת את "אלף" של פאולו קואלו והוא כותב: ..."החיפוש אחר השלום הוא סוג של תפילה שמפיצה אור וחום. צא מעט מעצמך, ותבין שבאור שוכנת הדעת ובחום שוכנת החמלה...". זה מצלצל לי מוכר ומוביל אותי ליומן שלי. ציטוט מ- 18 לדצמבר 2010:
..." פגשתי את דורותי מקליין היום (בת 92 ממייסדות פינדהורן). אישה זוהרת, מאירה. מקורקעת, לא תופסת את עצמה כמשהו מיוחד ויחד עם זאת מכירה בערך עצמה.....לקחתי מהשיחה איתה: לא מספיק לחיות באור, צריך לחיות באהבה. Light אינו מספיק. Love זה הירידה לגוף הפיסי. לא מספיק לחיות באור התקשור, אני מרגישה חלל. המטרה השבוע היא לחיות דרך הגוף הרגשי. אני מתרגלת..."
תמונה מלפני כמה שנים....אורית ואני במקלוד גאנג' (דרמסלה, הודו). גסטהאוס קרוב למתחם של הדאלאי לאמה. 3000 ראשי מנזרים מכל העולם נמצאים במקום בכינוס מיוחד. בשבע בבוקר הם מתכנסים לתפילת בוקר ואנחנו מזנקות למרפסת לשבת מול הצליל. הצליל של הצ'נטינג מגיע אלינו בקו אווירי ועושה עיסוי לבטן התחתונה. מדהים איך צליל יכול לחדור מלמטה, להרטיט את הרחם. ב- 11 הדאלאי לאמה עובר בקהל ואנחנו שועטות למתחם כמו שתי גרופיות. רק לעמוד ליד האיש הזה, להרגיש את החום והאהבה הקורנים ממנו. אני לא מאמינה על עצמי....אף פעם לא הייתי גרופי של אף אחד, גם לא בגיל שש עשרה...האנרגיה שממלאת אותי אחרי כמה דקות במחיצתו, אנרגיה שמועצמת על ידי הקהל הרב, איננה ניתנת לתיאור.
איך נהיים "כאלה"? איך הופכים ל"קפסולת ריפוי"? איך מייצרים כיס ריפוי במקום פיסי?
זה איננו לימוד של טכניקה, איננו לימוד מילולי. יש כאן תרגול מדיטטיבי אבל מעל לכל זו דרך שמתחילה בנסיגה מעצמך המוכר והידוע. או כמו שסימה לימדה אותי לפני 18 שנה, חיים במקביל דרך שני תדרים, האני החווה והאני המתבונן. הנחת היסוד בכל תהליך מודעות היא שאלו סביבי הם השתקפות שלי. הקושי הוא להאמין בזה, לראות את זה באמת, לקבל את זה גם כשזה ממש לא נעים, ולפרק את המבנה בתוכי שמשקף את "זה".
צחוק....הרבה צחוק, בעיקר על עצמי ועל המקומות ההזויים שאני מוצאת את עצמי.
אנרגיה מהאדמה, מהגינה, מהטבע.
זו לפחות התחלה....
רשת העכביש שלי נפרשת...ואולי זו רשת של דייג שמושלכת לים בתקווה. אולי זה דימוי טוב יותר. אני עומדת בפתחו של אוקיינוס, טובלת את קצות האצבעות. גיליתי את האינטרנט, והרשת האנרגטית נפרשת. עד לפני חצי שנה השתמשתי במייל, בדקתי בגוגל זמני רכבות לתל אביב וקראתי כותרות של חדשות. בספטמבר שוכנעתי לפתוח דף בפייסבוק והוא נשאר שומם ורדום. בנובמבר התחלתי לכתוב בלוג ומאותו רגע הרומן שלי עם הרשת מתהדק.
משהו במימד האנרגטי הזה עושה לי טוב. השקט, השליטה על איכות החשיפה, התגובה המהירה. הצורך שלי לכתוב מתגבר. המלים נוזלות לי מהאצבעות. אני מובלת, מתמסרת, מתיישבת בספונטניות ופשוט מרוקנת מחשבות, תמונות. הזמינות והמהירות גורמות לי לקרב רצון למימוש - משאת הנפש של כל אדם שעובר תהליך מודעות - יצירת מציאות מיידית. מתחשק לי לפתוח בלוג - חמש דקות והתבנית מוכנה. מתחשק לי להקים אתר - חי וקיים. עדיין בעבודת עיצוב (הרצון שלי לא תואם את יכולותי הטכנולוגיות הדלות....), כמעט מושלם.
ביום הראשון של פסח התיישבתי בספונטניות וכתבתי לענבל רווח (משווקת עסקים לפייסבוק) שמתחשק לי לפתוח דף עסקי, וברוח המהירות האינטרנטית מיד נקבעה פגישה שנמשכה 4 שעות וטיפלה בכל הפחדים וההתנגדויות שלי מחשיפה. דבר והיפוכו - מצד אחד אני כותבת כמו משוגעת, מצד שני מתקשה לוותר על האנונימיות. התהליך של יציאה מהשתבללות למרכז הבמה, כולל פרופיל מפורט, תמונות ואמירה ברורה של "מה אני רוצה" מלווה בכאבי בטן, צוואר תפוס והמון חלומות בלילה. אבל זה מכריח אותי להעמיד כוונה ברורה, להתמסר, לקפוץ שוב קפיצת אמון - כל המרכיבים שמייצרים קדירת מודעות משובחת.
אני מתמסרת, מייצרת דף בפייסבוק, עובדת על האתר, לומדת מושגים חדשים, מבינה סוף סוף מה זה "Like".
אני כותבת מגיל 12, כבר יותר משלושים שנה, רק ליומנים שלי. מאיפה הצורך הזה לכתוב לקהל? השאלה הזו מלווה אותי כבר חודשים ועדיין לא התבררה לי, אבל אני ממשיכה לכתוב מהבטן, ועל הדרך מאד מאד נהנית....
עד שנפל לידי היום ספרו החדש של פאולו קואלו "אלף". בעמוד 31 הוא כותב על הצורך שלו בכתיבה ופגישה עם הקהל שלו: ..." אני זקוק לזרים כאלה...השורשים שלי מוכנים, אבל אוכל להתקדם רק בעזרתם של אנשים אחרים....גם בעזרת כאלה שמעולם לא פגשתי. אני משוכנע בזה..."
חץ ללב. קיבלתי את התשובה.
אתם מוזמנים לבקר אותי בגינת הקוסמת, לעשות לי "Like" , לעזור לי להתקדם בנתיב שלי.
שני עלים ירוקים ורעננים הגיחו מהאדמה, הקומפרי החליט לחיות. אני מאושרת והאופטימיות מתחזקת, מאמינה שיש לי חלק אקטיבי בהתאוששותו. בעבר הרגשתי חסרת אונים כשצמח החליט לדעוך. יכולתי לתת לו מים וקומפוסט ולקוות לטוב, והוא אכן הלך לדרכו. בחודשים האחרונים אני מתרגלת קסם והתוצאות נראות.
לצערי, כשאומרים קסם, הדמיון מוביל לימי הולדת של גיל שש וקוסמים שמוציאים ארנבת מכובע. זה כמובן דרדור רציני של הקונספט ובשנים האחרונות אני עוסקת ברצינות בתורת הקסם האמיתית - טרנספורמציה של המציאות. הלוואי שזה היה פשוט ועובד עם כל נפנוף ידיים במטה אבל בפועל זה דורש התמסרות והתעמקות רצינית.
המפתח הוא ניקוי של גוף ונפש. מצד אחד, ניקוי של מחשבות רעות, קבעונות, פחדים, שתלטנות, וכעסים. מצד שני שמירה על הגוף הפיסי, תזונה טובה, האטת החיים ודיוקם. קליפות מתקלפות, הרגישות עולה, תחושה של "עלייה" מעל החיים, יכולת הסתכלות מלמעלה כדי לראות את כל התמונה, ומלמטה כדי לראות את הפרטים הקטנים, וכל זה בו זמנית. ככל שאני קולטת יותר עולה הרגישות והחמלה, ואז גם עולה הקליטה. ככל שאני מדייקת לעצמי ולא מבזבזת אנרגיה על סרק, מתפנה אנרגיה לטובת בריאת המציאות. אני סוף סוף מבינה מה זה אומר לברוא מציאות, גם אם אני עדיין בחיתולים בעניין הזה.
קסם. מתי שהוא, והרבה בעזרת נסיעותי לפינדהורן, למדתי להסתכל לצמחים ולעצים בעיניים. זה קל יותר עם חיות, הן מגיבות ברגש שאנחנו יכולים לפענח. קשה יותר לפענח צמח. נדרשת צלילה עמוקה, הרבה דמיון ושחרור התחושה שאני מגוחכת מבזבזת זמן על שטויות, כדי "לקרוא" את המסרים שנותנים הצמחים.
השלב הבא הוא עבודה משותפת עם הישות של הצמח וישויות הטבע כדי להביא לשינוי. תיארתי קצת מזה בפוסטים קודמים וזו רק ההתחלה. ירח מלא של תחילת אביב, כמו אתמול בלילה, משתף פעולה עם ההתכווננות שלי להחיות את היסמין שעדיין לא מתקשר אתי (מה יש לי עם יסמין? כבר פעם שנייה שהוא מתאבד...).
קל לשכוח שהכלים ליצירת קסם לא באים מהחנות בצורת מטה, קדירה או כובע, אלא גדלים מסביב. האם קריסטל שנקרע מהאדמה בעזרת חומרי נפץ והוכן בעזרת עבודה של ילדים באפריקה, יכול להכיל אנרגיה של קסם? פרחים וצמחים משמשים אותנו להבעת איכויות לא פיסיות. אנו נוטעים עצים כדי לשמר זכרו של אדם אהוב, מדברים בפרחים כדי להביע סליחה ואהבה. אני הולכת עוד צעד קדימה, מעבר לשתילת צמחים בשל יופיים, צבעם והאיכות שלהם בתה או במרק. אני שותלת צמחים בכוונה של יצירת קסם, וגם כשסיימתי, הצמח ממשיך לגדול בשלווה ולחיות את חייו.
קסם של צמחים טוב להתפתחות ושינוי, משיכת אנרגיה של שפע ואהבה. זה לא עובד אינסטנט ולא כל כך עוזר למצוא איפה החניתי את המכונית. דרך אחת להשתמש בקסם כזה:
1. איתור הבעיה, בחירת הזמן והמקום לטפל בה (למשל, בגינה בשעת שקיעה)
2. בחירת הצמח והכנת הציוד: אדמה, עציץ קטן, מים, כלי עבודה.
3. הרפייה, כניסה למדיטציה, הזמנה ליישות הגדולה של הטבע, לאלמנטים וליישות של הצמח.
4. כשמרגישים שכל האנרגיות "נוכחות" מתכווננים לבעל הבעיה, לבעיה עצמה ולפתרונה.
5. שותלים את הצמח בעציץ הקטן. מתמקדים ומדמיינים את אנרגיות הריפוי של הטבע נכנסות לעציץ.
6. מודים ומשחררים את האלמנטים, את ישויות הטבע.
כן, זה הכל, זו ההתחלה. כל כך פשוט. השאלה היא כמה כוונה וכמה היא כנה הושקעה בתהליך הקצר הזה. זה בעצם התהליך של לגדול להיות קוסמת. כבר כתבתי כמה פעמים על עבודה מכוונת בגינה. המשך יבוא....
