חפש בבלוג זה

יום חמישי, 14 ביוני 2012

חשיבה מעורפלת

ראש צמר גפן ורגליים ג'לי. זה התיאור הכי נאמן למציאות שאני חווה בשבוע האחרון. כשדני רופ דיווח אתמול על שבוע של שמש אדומה (תמונה של שמש עליזה ולוהטת), ראיתי בדמיוני איך אני מתאיידת לחלקיקים צפים. הגינה לעומתי חוגגת ופורחת וטוב שכך. ארגנתי אותה אנרגטית, כיסיתי אדמה חשופה, דאגתי למים. אני יכולה להתמקד בעצמי....התמונות הפעם לא קשורות לטקסט. צילמתי אותן בשקיעה בחוף דור ואני מחפשת כל הזדמנות לפרסם אותן ברבים כי הן עושות לי טוב על הלב.

תופעת "ראש צמר גפן", או כמו שהיא נקראת בספרות, "חשיבה מעורפלת", אופיינית מסתבר לנשים. היא מתוארת כאי יכולת לחשוב באופן ישיר, חוסר יכולת לנצל את השכל למשימות שונות כמו בדיקת חשבון הבנק או התארגנות, חוסר יכולת להתמקד במטלות "קוויות". נתקלתי בנשים שלפני הלידה היו מנהלות על ואחרי לידה מרגישות שהן רק רוצות להיות, בלי להידרש לחשוב. נשים בתקופת הפסקת המחזור החודשי מדווחות גם הן על שינוי בתהליכי החשיבה שלהן. ד"ר כריסטיאן נורת'רופ מגדירה מצב של "ראש צמר גפן" כמצב שמנתק אותנו זמנית מהאונות הקדמיות שלנו, אותו חלק של המוח שעוסק בחשיבה הגיונית, קווית מכוונת לעתיד. 

לאחרונה אני מגלה שקשה לי להיות אנליטית. חלק מזה קשור אולי לחום, אבל חלק מזה קשור לתהליכים פיסיולוגיים ורגשיים שעוברים עלי (הגיל וההורמונים הם רק חלק מזה....). אני רגילה להיות מנהלת מתקתקת, עם רשימות מסודרות של מטלות שצריכות להיעשות, טלפונים, ניירת, פגישות. אני מתקשה להתרכז, אני מתקשה להכריח את עצמי לעבוד "מסודר". עיון ברשימות מגלה שבהרבה מקרים הדברים מסתדרים גם בלי שאצטרך להתקשר, לפקח, לנדנד, לשלוט בתהליכים. חלק מהדברים יכול להידחות, בניגוד גמור לחינוך המוטבע בי "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות היום". המשפט הזה עזר לי בתקופות והכניס אותי לסטרס מיותר בתקופות אחרות.

אני יכולה לבכות את יכולותי האנליטיות הקורסות ואני יכולה לסגור את פרק המנהלת ולפתוח תדר חדש. כשהחלק ההגיוני - קווי משחרר מרחב, נפתחת האפשרות לחשוב באמצעות הלב. אם ניתן להליך הזה להתפתח במקום לדכא אותו ולהיכנס לסטרס ומוסר כליות על מטלות לא מבוצעות, תיפתח דרך חדשה של ראיית עולם, אינטואיטיבית יותר, זורמת. נשים בגילאי חמישים + מוצאות הרבה פעמים יצירתיות שהתחבאה מתחת לעולם שלם מאורגן ומתוקתק. הן מתחילות לכתוב, לצייר, לתפור. הן הניחו ל"ראש צמר הגפן" שלהן לסייע להן לפרוש מהעולם הנשלט תחת השכל המאורגן והנוקשה.

אני לא מזלזלת בחשיבות הארגון האנליטי, במיוחד כשצריך לנהל במקביל מספר יקומים, בית, קריירה, הסעות של ילדים לחוגים. אני רק חוששת שהפנמנו טוב מידי את התדר האקטיבי הזה, שהוא זכרי בבסיסו, על חשבון התדר הטבעי לנו שהוא יותר אסוציאטיבי, אינטואיטיבי, פסיבי. החיים הם לא "או - או", הם תמיד תרכובת. האתגר הוא למזג את התרכובת המדויקת של אנרגייה שזורמת משתי האונות, בכל רגע נתון. הזרימה איננה פוסקת לרגע, התרכובת של אקטיביות - פסיביות, שכלתני - רגשי, איננה סטטית. לא נכון בעיני לשלוט בזרימה של מחשבות ורגשות אבל אפשר לכוון קצת, לתעל בצורה אופטימלית, בעזרת מעט מודעות. הדרך שלי היא לייצר רשימת מטלות ואז לעבור עליה ולהתחיל למחוק. כמו הסיפור שסיפר הדוד שלי עמוס אתמול על האיש שביום ראשון החליט ביום שני לצאת לטיול ביום שלישי, אבל ביום רביעי כשהוא שמע שביום חמישי יירד גשם, הוא החליט ביום שישי להישאר בשבת בבית. טוב, זו כבר הקצנה פרועה (למרות שהיא מתאימה לי בול בימים חמים אלה...) אבל הרעיון הוא להאט, לפשט. אימפריות גדולות נוהלו בלי סלולארי, בלי מחשב ולעתים עם דואר שליחים....

האתגר של אמהות צעירות הוא למצוא את הכיוונון הנכון. האתגר שלנו בגיל המעבר הוא לעבור לתדר האינטואיטיבי ולהתחיל חיים חדשים לגמרי, לזכור בתנאים שלנו ולשכוח מה שלא מעניין אותנו לזכור. מקסימום לרשום במחברת לשימוש עתידי, אבל לשחרר את הראש ולהגדיל את הלב. להבין פחות. כשמבינים , מתחילים להפיק נוסחאות. כשמבינים, מנסים להכניס את העשייה למשהו מובנה, נשלט. פחות להבין ויותר להרגיש, להתמסר, לתת לדברים לקרות במקום לגרום להם לקרות. כל אחת במינונים שלה.

ולעבור את הקיץ בשלום....עם מינימום שמש אדומה...  

     


יום שישי, 1 ביוני 2012

להכין את הגינה לקיץ

צריך רק יום אחד חם במיוחד כדי שאזכר למה אני מתאיידת מכאן בקיץ, כיוון מועדף סקוטלנד. הדבר הראשון שאני עושה שם זה לצאת לגשם ולרקוד ריקוד אינדיאני. הגשם שם רך במיוחד, מלטף, גשם שלא רואים במחוזותינו. פעם ראשונה שהבנתי למה צריך מעיל גשם מניילון הייתה כשהתחלתי לעבוד בגינה בפינדהורן. כשהבעתי תדהמה על זה שאנחנו עובדים בגשם, אמרו לי שאם לא נעבוד בגשם לא נעבוד אף פעם. אז אנחנו עובדים, בגשם רך, עטופים במעיל ניילון, לצידנו סנאים וארנבות, ואני מרגישה סטטיסטית בסרט של דיסני.

אני משחזרת את התמונה הפסטוראלית הזו בבית, בלי הארנבות והסנאים, אבל עם החתולים של השכנה, בערך עד מאי. ככל שנהייה יותר חם ככה אני הולכת ונובלת. אומרים שאנשים והכלבים שלהם נהיים דומים במהלך השנים. כנראה שזה נכון גם לגבי צמחים. ככל שאני מתמזגת עם הגינה ומדברת עם הצמחים בגובה העיניים, כך היא נוטה לשקף אותי. כל שנה לקראת הקיץ, הגינה שלי מאבדת חיות. זה לא מצב של חוסר מים או קומפוסט וכנראה לא רק הדמיון שלי. אני אמנם מכבדת מאד את התחושות שלי אבל אני מודעת לעובדה שייתכן שהן רק שלי. כשהשכנים המאד מקורקעים שלי מתחילים לדבר בטרמינולוגיה הזו, אני מבינה שכנראה יש כאן תופעה שמעבר לסיפורים שאני מספרת לעצמי. כל שנה, כשאני נוסעת לחודש או יותר, אני משאירה עגבניות מאושרות ומבקשת מהשכנים לאכול, וכל שנה הם מדווחים שהעגבניות איבדו חיות וגודל. אתמול העירה השכנה מהצד השני שהשסק השנה נפלא ואמרה שהעץ התאושש ממחלתו. אני לא זוכרת שהעץ היה חולה וגם בשנה שעברה היה הרבה שסק טעים היא התעקשה. חשבתי אחר כך שהיא מרגישה את השינוי האנרגטי בגינה אבל מתקשה למקד אותו. חברה העירה על הפיטנגו העסיסי.

בסקוטלנד ושאר אירופה מתכוננים בתשומת לב לחורף, מגינים על השתילים בחממות, "סוגרים" ערוגות, קושרים מה שצריך. סופות השלג לא מאפשרות לעבוד בגינה. בחורף מפנים שלג מהשבילים ומסלקים ענפים שנשברו. אצלנו צריך להתכונן בתשומת לב לקיץ. האדמה לא אוהבת להיות חשופה. היא זקוקה לחיפוי של צמחים, חציר, אבנים, כמו שאנחנו זקוקים לקרם הגנה. ההשקייה חייבת לעבוד בצורה מדוייקת, מותאמת לצמחים ולכמויות המים שהם זקוקים להם. אבל מעבר לכך הגינה שלי ואני זקוקים להכנה אנרגטית ורגשית.

אנרגיית האש של הקיץ שלנו לא תורמת בריאות לטיפוסי אש כמוני, האנרגיה שלי מתפזרת. הקיץ הלוהט מביא לעלייה באנרגיה של מלחמה. כשהיא מתבטאת במחאה חברתית זה מצוין, כשהיא הופכת לאלימות ושנאה, אנחנו בבעיה. קראתי תיקשור מעניין על היחסים בין הטבע למלחמה. כשפורצת מלחמה, אנרגיה עוברת לכל המימדים, לא רק בין אדם לאדם. לפעמים צריך אנרגיה אלימה כדי להביא לתנועה, לשינוי, אבל אצלנו האנרגיה הזו כבר עברה את גבולות ההנעה לפעולה והיא מדרדרת אותנו לחוסר איזון בין חיובי לשלילי, בין אהבה לפחד.

הטבע משמש כמתווך בינינו, בני אדם, ובין אנרגיות חזקות שמסתובבות ביקום. ללא התיווך של הטבע לא היינו עומדים בעוצמתה של השמש או בעוצמת הסערות. התפקיד הנוסף שממלא הטבע הוא לספוג את האנרגיה האינטנסיבית שאנחנו מייצרים ולתווך אותה לעולם. במקומות בהם התחוללו קרבות קשים מרגישים את האנרגייה האלימה זמן רב אחרי שהקרב נגמר. לתוך הכאוס הזה נכנסת האנרגייה המרפאה של צמחים. הטבע יכול לספוג את האנרגייה האלימה שאנחנו מייצרים אבל נדרש כאן שיתוף פעולה שלנו, אנרגטי, מחשבתי, רגשי, כדי שאותה אנרגיה תעבור שינוי ותשתחרר לעולם נקייה ומזככת. 

אם הטבע הוא התזמורת, והאנרגיה המוחזקת היא המוסיקה, אז אנחנו המנצח. תפקידנו לנצח על הטרנספורמציה, על יצירה חדשה של אנרגיה וצבע. אני הולכת לספר הקסמים שלי, שנים אני אוספת טיפים הזויים שהתגלו כפטנטים יעילים במימדים השונים של חיי. הפעם אני מכינה את עצמי ואת הגינה לקיץ, מנקה אנרגיות אלימות, מרגיעה רגשית, עוטפת באנרגייה המרפאה של האגם בתמונה למעלה. אני יודעת שהיא מרפאה כי אני יושבת על ידו לעתים קרובות ומרגישה את הצלילות שלו בעורקים. 

כרגיל, הצעד הראשון הוא הגדרת כוונה ואמונה בעצמי. כרגיל יש צורך לסלק כל שיפוט ומחשבה "הגיונית" ופשוט להתמסר. יצירתיות היא שם המשחק. ההנחיות כאן הן מסגרת ואפשר ליצוק לתוכה כל תוכן שנראה לכם. בעוד שלושה ימים ירח מלא, זמן אידיאלי לעבודה אנרגטית.

1. על נייר לבן משרטטים סכימה  של החלקה לטיהור ומניחים לפנינו.
2. מזמנים תמיכה: הישות של הטבע, זו של האדמה, מדריכים אישיים, האני העליון, מה שמרגיש נכון. 
3. מדמיינים קרן אור לבנה (הקוסמוס) וקרן אור ירוקה (הטבע) שמקיפות אותנו בקונוס של אור.
4. מצהירים כוונה: "אני מבקשת לטהר את החלקה".
5. מדמיינים מעין נייר פילטר בגודל החלקה,  עולה במאוזן מתחת לאדמה,
    דרך האדמה לגובה. הוא סופג את החלקיקים "השחורים".
6. "סוגרים" את הנייר לחבילה ארוזה ו"משליכים" אותה למימד אחר.

ההמשך הוא שחרור מאנרגיה אלימה:

7. אני מבקשת שחרור עדין וקליל מאנרגיה אלימה. רואה את האנרגיה
    הזו נאספת מעלי לענן שחור, אפשר לפעמים להרגיש את השחרור.
    שולחת את הענן למימד גבוה יותר.
8. אני בודקת שהאזור נקי, מודה ומשחררת את הישויות העוזרות, נושמת עמוק ונרגעת.

ומקווה לטוב.....