ביום הראשון לחודש אוגוסט, חגגו כאן, בפינדהורן, את לאמאס, או לונאסה בקלטית מדוברת. חג זה שייך לשמונת חגי הטבע שבגלגל העונות ועיקרו הוא קציר, איסוף פירות הקיץ, התחלה של סתיו באוויר. אף פעם לא הבנתי איך אפשר לחגוג באוגוסט את תחילת הסתיו, אבל כשנמצאים כאן מבינים. יש באמת תחושה של "החגיגה נגמרת...". גלי פריחה אחרונים, איסוף ירקות הקיץ, הכנת ריבות וחמוצים, קציר אחרון של חיטה. כמויות הפטל והתותים שאפיינו את שהותי כאן ושאותם טחנתי ללא אבחנה, מתדלדלות. הימים מתקצרים משמעותית וסוף סוף אנחנו זוכים ללילות חשוכים. אישית אני לא אוהבת לחיות באור 24 שעות, זה מבלבל את המערכת הפנימית שלי.
גם בשבילי הסתיימה תקופה, תקופת שהותי כאורחת לטווח ארוך. השבוע האחרון היה שבוע של סיומים. כרגיל בפינדהורן, זה לא נגמר בנשיקה על הלחי. כל רביעי אחר הצהריים, נפגשים הגננים הקבועים למדיטציה, שיתוף וישיבת עבודה. זה מתחיל בחצי שעה מדיטציה מונחית על ידי המנודב התורן, במהלכה ביקשו ממני להיכנס לעץ של אור, שלחו לי הרבה אהבה וברכות ו"שחררו" אותי לדרכי. זה ממשיך בשעה של שיתוף וסיכומים, בהרבה מאד שקיפות ויושר. כל מה שכואב, מציק, מכעיס, עולה על פני השטח. מנקים את השבוע וממשיכים הלאה. הפרידה ממני הייתה מרגשת ושלחה אותי לדכדוך קל אל תוך הלילה. ביום חמישי התרחש אותו תהליך בקבוצה שלי, קבוצת האורחים לטווח ארוך. שוב מדיטציה ששולחת אותי לדרכי (בחוסר חשק...), ברכות ואיחולים להמשך הדרך. ביום שישי הגיע תורה של המנטורית שלי. בתחילת החודש זיקקנו כוונה לעבודה רגשית במהלך החודש. נשאתי את הכוונה הזו אתי כל הזמן, בחנתי את עצמי ואת המראות ששיקפו לי אחרים. בפינדהורן כל עשב שוטה שעוקרים שולח אותך לתהליך רגשי...עכשיו הגיע תור הסיכומים. יש חשיבות עצומה לכך שאני מסכמת בקול רם את התהליך שעברתי החודש, למישהי מאד קשובה. היא משקפת לי נקודות מסוימות, מאירה משפטים שלי בצורה שונה ממה שראיתי. אני מרגישה שעשיתי צעד קדימה.
אחרי שלושה ימי סיכום ופרידה, אין פלא שאני בחצי הדרך לדיכאון. חלק ממני רוצה להישאר במקום הקסום הזה, מוקפת ביופי, מגננת בתוך אדמה רכה כחמאה, מוזנת באהבה ופירגון. חבר אמריקאי שהיה אתי כאן בשנה שעברה וחוזר בספטמבר, כתב לי שהחוויה הראשונית שלו כאן, כשצעד פנימה, הייתה של המון אהבה. למרות זאת, חלק ממני כבר מוכן להמשיך הלאה. השלב הבא של הקיץ הוא שבועיים של עבודה שמאנית.
מהרגע הראשון, היום בעשר בבוקר, צללנו לעבודה רצינית. 23 אנשים שהגיעו מיבשות ומדינות שונות. פרנקו סנטורו, שמאן והילר, בשבילו הגענו הנה, מתופף בתוף השמאני ומכניס את כולנו לתודעה אחרת. אני מנסה להעלות את החוויה המוזרה שעברתי היום אבל היא לא נתפסת בתודעה. אני זוכרת חוויה חושית, זרמים של אנרגיה, תמונות רצות במהירות.
שעה אחרי שסקרתי את העיתונות הישראלית באינטרנט (תקיפה באירן, כן/לא, מתי/האם,) מתיישבת לידי אירנית מקסימה, דוברת אנגלית מושלמת. היא חיה בטהרן, נוסעת הרבה, משלימה תואר שני בלונדון. ה"אויב" קיבל פנים ואני מודה שלרגע הייתי במבוכה. בעוד פרנקו מציג את נושאי הסדנה, אני מרגישה בושה מסוימת על כך שהאנשים "שלי" מתכננים לתקוף את הבית "שלה". זה נראה כל כך הזוי מכאן. שנייה אחרי אנחנו מתבקשים להחזיק ידיים, אנחנו לוחצות ידיים ולפחות אנרגטית נוצר קשר אנושי, חם.
