"....יש לכם חופש בחירה מלא בין לא לעשות מאומה שמלווה באשמה מעיקה, ובין לעשות כלום שעטוף בשלווה נעימה. בחירה נעימה..."
המשפט הנפלא הזה בא אלי בקלפים מקסימים שנקראים חיוכיאלים, והוא מתאים למצבי בימים חגיגיים אלה. מצד אחד הראש עמוס בתכניות, במידע שנאסף כל הקיץ ומבקש לצאת דרך האתר, בבלוג, במפגשים, בקליניקה. מצד שני , אני מתכווצת מהמחשבה על פעילות יזומה. מרגע שחזרתי אני עוברת בין מצבי צבירה שונים. קודם באה ההכחשה (לא יכול להיות שנגמר הקיץ), משם קצרה הדרך לבהלה (החום...החום..), התסמינים הפיסיים לא אחרו אחריהם (קרסול ימין, פריחה על הזרועות, כאב ראש עמום שלושה ימים). בין לבין חזרתי לטפל, קיימתי פגישות עם חברים, התחלתי לרקום חוטים ראשונים למימוש רעיונות חדשים. ואז הגיע ראש השנה המבורך וסימן חודש על הספה.
כיף לי המצב הזה שכל המדינה בחופש. נראה לי שכולנו צריכים את זה, אלה שיצאו מותשים מהקיץ ואלה שחזרו עייפים מנדודים. מאחר ואין לי את הלגיטימציה לפרגן לעצמי עוד קצת חופש, אני שמחה שמדינת ישראל והדת היהודית חברו כאן ביחד כדי לתת לי עוד חודש של השתבללות. המאבק התמידי בין הצורך להיות יצרנית ופעילה לבין הידיעה הברורה שצריך להתכנס פנימה ולתת לדברים לקרות מעצמם, ממשיך כרגיל. כאשר אני עובדת עם אנשים על תהליך של יצירת מציאות חדשה, הכי קשה לי להסביר ולהטמיע את הערך הזה של לא לעשות כלום עטוף בשלווה נעימה. זה קשור לצורה בה חונכנו. זה קשור לחשש שלנו שלא נדע את ההבדל בין השתבללות ברוכה לבין מצב של סטגנציה שלא נדע איך לצאת ממנה. לעתים אנחנו מתייגים צורך ל"כלום" כדיכאון, ומיד מתחילה המלחמה, מלווה באשמה מעיקה, לשנות את המצב.
הדילמה הקבועה....20 השנים האחרונות כבר הוכיחו לי שלעשות כלום פירושו להניח לתהליכים להתארגן רחוק ועמוק במעמקי התודעה. יש לי תמונה פנימית של מערבולת שמתארגנת על עצמה אי שם עמוק. יש לי אפילו קטע של מנגינה בראש שמתאר את זה. הניסיון העשיר שלי הוכיח שהתקופות האלה קצובות ואז יום אחד הן מסתיימות מעצמן. יום אחד אני פשוט קמה ומתחילה ללכת...ועדיין אני חשה צורך לכתוב את הפוסט הזה. כמו מיסיונר מצוי אני כותבת לכם כדי לשכנע את עצמי.
כל זמן שהתמונה הפנימית שלי היא של משפך כפול - רחב מלמעלה, צר בגוף, מתרחב שוב למטה - לא יקרה כלום. הפתח העליון הרחב יכול להכיל את עוצמת המידע, הרעיונות, המחשבות, ומה שעדיין בגדר חלקיקים אנרגטיים שמתי שהוא יהפכו למחשבות ותמונות. המשפך התחתון הרחב מסמן לי שהתשתית הפיסית מוכנה לקלוט את המידע - זה מסתמן לי בפגישות עם אנשים, בתגובות של מטופלים, בתשתית פיסית של מבנה (קליניקה, אינטרנט). הגוף הצר הוא הגוף הרגשי שלי והוא עדיין לא מוכן להעביר דרכו אנרגיה שתהפוך למידע ותצא לעולם. זה המפתח לכל תהליך של יצירה מודעת, לדעתי. תמונת המשפך היא אינדיקטור טוב לכל מי שרוצה לבדוק נושא ומימושו, בכל תחום. זו התמונה שמתארת את הפער בין פוטנציאל למימושו.
יצירת מציאות מתחילה באותם חלקיקים אנרגטיים שהופכים למחשבה, תובנה, תמונה. אלה מתבטאות בשתי הצ'קרות העליונות. אחר כך מתחיל המסע הארוך למטה, ליצירה בפיסי. האנרגיה הזו יורדת לצ'קרת הגרון ולדרך בה אנו מתקשרים את הרעיון לעולם. זה ממשיך דרך צ'קרת הלב - הפחדים שלנו, האמונה בעצמנו, הקול האמיתי שלנו. הלאה לצ'קרת מקלעת השמש, בין תפקידיה האנרגטיים: היא מסמנת לנו איפה אנחנו מול החברה. זה האזור של האולקוס, כיב קיבה שבא מסטרס, מלחץ חיצוני, חברתי. אם היינו חיים כל אחד על אי בודד, לא היה אולקוס. משם ממשיך הזרם לצ'קרת המין - פוריות ויצירתיות בפיסי, מערכות יחסים אישיות, עסקיות, כסף. סוף התהליך - צ'קרת הבסיס, שורה תחתונה, מוצר, כסף, ספר שיצא לאור, משהו ממשי פיסי.
אני מחברת את התמונות: המשפך העליון הרחב הוא שתי הצ'קרות העליונות. הגוף הצר הוא כל השאר. המשפך התחתון הרחב הוא צ'קרת הבסיס והעולם הפיסי. המפה עוזרת לנו למפות אזור חסום. שתי דרכים יעילות לעשות זאת:
1. מיפוי כללי: כאב, מחלה או פגיעה באיבר, מצביעה על בעיה/חסימה רגשית במרחב האנרגטי של אותה צ'קרה. הצ'קרה הרלוונטית איננה מתפקדת במיטבה, איננה מזרימה אנרגיה למטה בצורה אופטימלית.
2. בדיקה של רעיון דרך מדיטציה בדמיון מודרך: מתכווננים לרעיון והופכים אותו לאנרגיה זורמת. הוא אמור לזרום מלמעלה למטה, דרך עמוד הצ'קרות, כמו נהר, או מפל. לא קשה לראות, ולהרגיש פיסית, את המקום שאיננו זורם.
3. פוקוס על האזור שחסום, בירור פנימי וכן לגבי מה שחוסם אותו, מאיט את הזרימה. המיפוי השטחי שנתתי פה הוא קצה המזלג לעבודה עם מפת הצ'קרות, אבל זו התחלה.
פרנקו (שיככב כאן עוד הרבה בשנה הקרובה עקב היותו מורה נפלא), לימד אותנו תרגיל נהדר לשחרור חסימות, בראייה שמאנית. אצל השמאנים, אין הבדל בין המציאות הפיסית למימדים האחרים. אנרגיה זו אנרגיה, והעולם ה"דמיוני" מתערבב במציאות הפיסית בלי סדר מוכר. לפעמים קשה לקבל את זה, מהר מאד מתברר שאי אפשר לעקוב אחרי ההיגיון של זה (כי פשוט אין...), ואז נשאר להתמסר לילד שבנו ופשוט לשחק עם "זה" ולקוות לטוב.
ככה שחררנו חסימות בפינדהורן: אני מזהה את הפחד שחונק את גרוני, העלבון שמכווץ לי את הלב, הכעס שמרקד לי בבטן. אני לוקחת אותו במעין בועה דמיונית למקום בטבע שמעצים אותי. שם זה ליד המפל שנופל לבריכה קטנה. כאן זה על צוק בשמורת הבונים. אני מגישה אותו לטבע ומקבלת מהטבע משהו קטן, אבן, עלה, ענף שנשטף לחוף, מחליפה אנרגיה באנרגיה. אני מודה לטבע על הדיאלוג, נותנת לו להתמודד ולהמיר את האנרגיה השלילית ששחררתי למשהו אחר. זה שלו, של הטבע. אני את שלי שחררתי והמתנה הקטנה שקיבלתי יכולה להישאר בטבע, היא סיימה את תפקידה במשחק ההמרה האנרגטי.
תאמינו או לא, זה ממש עובד. אני מרגישה קלילה.
לפני כמה חודשים הייתי בקונצרט של מוסיקה ווקאלית ותיקשור לפני קהל. החברה שאתי הכירה אישה שישבה לפנינו והתפתחה שיחה קצרה. היא שאלה במה אני עוסקת, סיפרתי לה שאני מתקשרת, מסתבר שגם היא. היא שאלה איזו ישות אני מתקשרת, עניתי שאני פשוט מדברת ומה שיוצא יוצא. היא הרימה גבה מעט מזלזת ואמרה לי בפליאה "לא מתקשרת ישות, כי אני מתקשרת ישות מאד גבוהה". עמד לי על קצה הלשון לשאול אותה מאיפה היא יודעת אבל העדפתי לא להיכנס למלחמת אגו. המקבילה הרוחניקית לסוגיה למי יש יותר גדול מקבלת זווית מעניינת. בינתיים על הבמה סיימו לשיר בקולות שמימיים והחל שלב התיקשור. המתקשרת הביאה את הכוהן הגדול אדמה מלמוריה, לא פחות, אותה יבשת מיתולוגית, שהייתה או לא הייתה. המסרים שלו היו, כמובן, מסרים של אור ואהבה וקריאה לנו להיות איתו בקשר רציף.
אני לא מזלזלת במדריכים רוחניים, אני זוכה לתמיכה קבועה מדמויות שונות, שיכולות להיות ישויות ממימד אחר, או רסיסים חבויים שלי. הן יכולות להיות אנרגיות של ידע שבוחרות להיראות בפני כדמויות, לרוב ארכיטיפיות. ייתכן שאני "מלבישה" אותן בדמות אנוש כי זו הדרך שלי להיכנס לתת מודע, שלי או האנושי - קולקטיבי, כדי לקבל מידע רענן שאיננו בתודעה הגלויה. דמיון הוא סטארטר לתת מודע ודרך להפעיל את הגוף הפיסי. קודם באה התמונה ואז באה הפעולה. כשאני מדמיינת תמונה עצובה, נחנק לי הגרון. כשאני מדמיינת אגם בסקוטלנד, נרגעת לי הנשימה.
בשבועיים של מסעות שמאניים בפינדהורן עבדנו הרבה עם מדריכים . כבר ביום הראשון התחברנו למדריך שיוביל אותנו במהלך השבוע הראשון. המדריך שלי הופיע בדמות נסיך רומאי צעיר, מאד גברי, מאד עוצמתי וסמכותי, ועורר קינאה אצל שאר הנשים. האמת, גם אני שמחתי לראות אותו, שינוי מרגש מהקוסם הזקן שהופיע בעבר....כל ניסיון שלי להתחבר למדריכים הרגילים דרכם אני מקבלת מידע, נחסם על ידו. כל פעם שקראתי להם ראיתי אותו חוסם אותם בתנועת יד. התמסרתי למידע שעבר דרכו, התמסרתי למקומות שהוא הוביל אותי במסעות למימדים אחרים. ביום השלישי התחברנו לחית עוצמה, הופיעה פנתרה שחורה, ושניהם הובילו אותי במהלך השבוע הראשון לתוך החושך, לתוך האינסוף. דחפתי את הגבולות שלי וזה לא היה פשוט. מסעות כאלה צריך לערוך עם הרבה תמיכה.
איך אפשר לתאר חוויה של מסע שמאני? לכל אחד יש חוויה ייחודית, זו החוויה שלי. התוף מלווה אותנו בשקיעה לתוך מדיטציה. אני צוללת לתוך חושך, כמו במנהרה חשוכה. תחושה של נסיעה ברכבת מאד מהירה. פרנקו מבקש שנעצור בגבול הנוחיות. אני מרגישה כאילו נעצרתי על קצה של צוק, כאילו אני בגבול החלקה שלי. התחושה מאד אינטואיטיבית, אין שם גבול "ממשי", רק ידיעה שמכאן והלאה זו טריטוריה לא מוכרת. אני לוקחת נשימה עמוקה, בודקת ששתי הדמויות, הפנתרה והנסיך הרומאי, נמצאות שם. ברגע הזה לא אכפת לי אם הם אמיתיים או יצירי דמיוני, הכל פה דמיוני ויחד עם זה מאד אמיתי. אי אפשר להתכחש לתחושת הפחד שעוברת בגוף, הפחד לאבד שליטה, הפחד ליפול, הפחד מהלא ידוע. אני נושמת עמוק ודוחפת את הגבול, עוברת לשטח שמעבר ל"גדר". חושך, שום תמונה, שום דבר מוחשי, התוף נשמע רחוק מאד, אם אלך יותר מידי לא אוכל לחזור. מספיק. פרנקו מחזיר אותנו בעזרת התוף. אני מרגישה סחוטה, מסביבי הקבוצה באפיסת כוחות. שניים מהגברים בוכים. להסדיר את הנשימה, להירגע.
מסע כזה ניתן לקיים רק במקום מגן ותומך, עם אנשים מאד מנוסים. פרנקו עובד עם שלושה אסיסטנטים שלא מפסיקים להסתובב סביבינו, לחבק כשצריך, להגיש כוס מים, להחזיק יד. על כל שעה של מסע יש בוקר שלם של התקרקעות בשתיקה בטבע, בחוף ים או ליד נהר, עבודה בגינה, והרבה מאד הסברים שמספקים שלווה לשכל הישר.
יש דרכים שונות ליצור מציאות וכולן דורשות סוג מסוים של אומץ. בעצם, ההיפך מפחד הוא לא אומץ, אלא אמונה. יש כאלה שקופצים קפיצת ראש במציאות הפיסית, רצים קדימה ומתעלמים מהקשיים הפחדים. לפעמים זה מצליח. לפעמים זה מלווה בנפילה כואבת, רגשית, כלכלית. אני קופצת את קפיצות האמונה שלי במסעות לתוכי. קודם אני דוחפת את גבולות התודעה, עוברת דרך כל הפחדים שבדרך. אחר כך מקרקעים דרך הגוף הפיסי (כאבי קרסוליים, צוואר תפוס, כאב בזרוע ימין ששינה מקום אבל לא נעלם עדיין), בסוף נוצרת לי מציאות חדשה. אנשים חדשים, הצעות עבודה, רעיונות מגובשים לתמונה שאני מקרקעת והופכת לחלק מהחיים. אחרי העבודה בתוכי, זה מגיע אלי בלי מאמץ. זו התשובה לשאלה למה אני צריכה את זה.
איפה נכנסים המדריכים הרוחניים לתמונה? הם קיימים או לא?
התשובה היא שזה ממש לא חשוב. העיסוק המופרז במדריך, שלא לדבר על ההירארכיה שמדביקים להם, מסיט את תשומת הלב מהעיקר. כדי לדחוף את הגבולות הייתי צריכה לרכב על גל חדש, גל של אנרגיה זכרית, גברית, כזו שאוכל לסמוך עליה ולהתמסר לה. זה יכול היה להיות סבא טוב. משום מה זה היה גבר צעיר ברוח "אחרי לצנחנים". זה מה שהייתי צריכה באותו רגע. הוא עצר, או אני עצרתי, או מישהו עצר את הדמויות אליהן אני רגילה. נראה לי שהייתי צריכה להתמסר לגמרי לפרנקו ולידע שלו, להיות 100% תלמידה, בלי לתקשר עם הידע אליו אני רגילה. הפנתרה השחורה משדרת לי אינסטינקטים ואינטואיציה, עוצמה נשית של אם שתגן על הגורים שלה, יכולת הישרדות בכל מצב. פרנקו המליץ לי להתחבר קודם למה שהיא משדרת לי ורק אחר כך לקרוא מה היא מסמלת בתרבויות השונות. הקונטקסט התרבותי מישני כאן. האנרגיה שהיא מביאה לי עוזרת לי לצלול יותר עמוק. זה כל מה שחשוב כרגע.
אנחנו לא יודעים אם הם קיימים, אם הם דמויות מהעבר שלנו, מהעתיד, מהמימד החמישי, שישי או גלקסיה אחרת. נכתבו תילי תילים של מלים על הנושא, חלקם ביוהרה וביטחון עצמי שמכווצים אותי כשאני נתקלת בהם. אנחנו לא יודעים, וזה לא חשוב. בעולם שרוצה כל כך להבין ממציאים סיפורים על גבי סיפורים. תמציאו את הסיפור שלכם, תדמיינו אותו עד שתתחילו להרגיש את הנוכחות. באנגלית אומרים:
You fake it till you make it
מאמצת בחום. רוב הסיכויים שהדמות שעולה לפניכם היא בדיוק מה שאתם צריכים באותו רגע. להתמסר, לשאול אותה שאלות, לבחון את התשובות שעולות, ולא להתעסק עם זה יותר מידי. אם התשובה טובה, זה ממש לא חשוב מאיפה היא באה.
