חפש בבלוג זה

יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

אישה -אדמה: סדנה של גינת הקוסמת

ענבל רוצה להעיר את הגינה שלה, לחזק את האנרגיה ולחדש את השתילה. מעבר לתכנון הפיסי של מה ואיפה, יש פה בסיס רגשי. הגינה עוברת טרנספורמציה כדי שתתאים לטרנספורמציה שעברו לאחרונה בעלי הבית. בכל רגע בזמן משתנה האנרגיה שלנו וסביבנו. החיים הם רצף של נקודות איזון שמשתנות מרגע לרגע. לפעמים קורים אירועים, במקרה הזה אירוע נפלא, בעקבותיהם עולה התחושה שצריך לשנות, לחדש, להתאים את הקיים למה שהשתנה.

זו הזדמנות נהדרת לחבר את כל מה שאני כותבת עליו עם פעולה פיסית. אני כותבת הרבה על עוצמתן של נשים והחיבור שלהן לאדמה. הגוף שלנו מושפע ממחזורי גיאות ושפל. הוסת שלנו מושפעת ממחזור הירח. הקשר שלנו לטבע ולעולם הסמוי מהעין הוא קשר מעגלי, נתינה וקבלה. כמו שהעולם הזה משפיע עלינו, יש לנו אפשרות להזין אותו, לרפא קרעים במרחב האנרגטי, לחדש.

חיים של מודעות יכולים לקבל צורות שונות. מודעות כשהגינה משמשת לנו מראה, עוברת דרך שקט, התמסרות, הקשבה, התבוננות, תמונות ותחושות. כבר כתבתי בעבר שגננים וחקלאים הם בעיני אנשים מאד מודעים, גם אם הם לא ממש יודעים את זה. עבודה עם הטבע מעלה שוב ושוב את הצורך בגמישות וקבלה של מה שבא. פחות לדבר, יותר להקשיב,להתבונן בעיניים עצומות.

מתוך השקט וההקשבה עולה הידע, עולות תשובות, לגינה ולנו. שני הצדדים מתמלאים, מזינים אחד את השני, מקבלים הנחיה לשלב הבא.

קבוצת נשים שעובדת יחד במרחב כזה, מייצרת עוצמה אנרגטית אדירה, מגייסת את כל העוצמות של הטבע, ומייצרת שינוי פיסי אמיתי, גם בגינה וגם בחיים באישיים. הגינה של ענבל תספק מרחב נפלא,   להפוך אותה לכיס ריפוי, גינה של קסם שאנשים רק רוצים לשבת בה ולהתמלא. בדמיוני אני רואה אלפי גינות כאלה, אלפי כיסי ריפוי, שמרגיעים את האנרגיה המסוכסכת של האזור שלנו ומעלים את כולנו לתדר חדש.

ביום שלישי 26.11 נתכנס אצל ענבל, במושב בשרון, כדי להעיר את הגינה, במסגרת סדנה של שלוש שעות. מי שרוצה להצטרף אלינו יכולה לקבל פרטים ולהירשם אצל ענבל בכתובת המייל: inbal.re@gmail.com







יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

שיחה ידידותית עם הטבע


מול הרי הצפון, אוויר צלול וטרי של בוקר, שדה פתוח שיהפוך לגן ירק וכיס ריפוי, מרכז לחקלאות אקולוגית ברת קיימא, מקום למי שרוצה להירגע, לשחרר לחצים, להתרפא. העברתי לצוות שתי סדנאות כדי לחבר אותם לעבודה מודעת עם הטבע.

מי שעוסק בחקלאות אקולוגית ומאמין בחיים של קיימות, כבר בעצם נמצא "שם". גננים וחקלאים הם בעיני האנשים הכי מודעים, הכי רוחניים. כל כך הרבה ענווה נדרשת כשבאים לגינה, התמסרות לגחמות המשתנות של מזג האוויר, של האדמה, ושל הצמחים עצמם. כמה פעמים אנחנו עומדים מול צמח שמסרב להתפתח כמו שאנחנו רוצים. התנאים מושלמים, האדמה רכה ומזינה, לא הולך. יש לי בגינה יסמין כזה שכבר כמה שנים מעביר אותי שיעור בקבלה. כמו ילד נכה, הוא לא עומד בציפיות הגבוהות ששמתי עליו, אך בעקשנות מתמיד להישאר נוכח, גם אם לא גדל ביותר מכמה סנטימטרים מאז ששתלתי אותו. כל ניסיונותי להעביר אותו למקומות שונים, לשפוך עליו טונה של אנרגיה וכוונה, לדבר עם הישות שלו, נכשלים. המסר חוזר שוב ושוב: תניחי לו להיות מה שהוא, להיות או לחדול, קבלי אותו כמו שהוא.

מאחר וסוף סוף הסכמתי לנסות להעביר את הידע לאנשים אחרים, אני נדרשת להתכנסות בתוך עצמי כדי לספק הסברים. כבר הרבה שנים אני חיה במודעות ושיתוף פעולה עם המימדים הלא נראים. אני רואה איפה זה תרם לי, פיתח את היכולת האינטואיטיבית שלי, את התיקשור, את ההילינג, את האנרגיה הפיסית שלי וכתוצאה מכך אני בריאה יותר מאי פעם, משוחררת מפחדים ולחצים שבעבר אפיינו אותי. יש משהו מאד מרגיע בהתמסרות לעולם, בקבלה של מה שיבוא מתוך ידיעה שאתמודד עם כל דבר באותה דרך, בשלווה ובגמישות מחשבתית, בלי להיאחז. הדרך למקום המרפא הזה עברה אצלי דרך הגינה. שם אין חוכמות, אתה לומד פעם אחר פעם שאנחנו חלק מתוך מכלול. כמו שכתבתי קודם, הרבה ענווה, גמישות מחשבתית, פתיחות לניסים, קבלה והתמסרות, מעורבים כאן. ומי שחווה את זה בעבודה פיסית, מעביר את זה אחר כך למישורים אחרים בחייו.

אבל הגננים שלי מהצפון מצפים שאספק קצת יותר מתובנות כלליות. פעם ראשונה שאני נדרשת להפוך ממטפלת למורה, לייצר את החוויה הרגשית, את האווירה המתאימה כדי שכולם "יקפצו למים", יתחברו למידע שנשמע אולי הזוי אבל יתורגם לקווים מעשיים מאד.

אנחנו יושבים בקצה השדה במעגל, דקה שקט להתכווננות, לקרקוע, להשאיר את העולם בחוץ ולהתמסר למעגל שלנו. סבב קצר לבחינת רמת האנרגיה, 1 – אני קרוב למוות, 10 – אני רוקד עם אלוהים. רמת האנרגיה הממוצעת היא 6, עובדים עם מה שיש. בעזרת מדיטציה בדמיון מודרך שכוללת איזון אלמנטים בגוף שלנו, אנחנו מצליחים להעלות את רמת האנרגיה לכיוון 7 ולחבר את כולם לתדר אחד. האווירה שלווה, האנרגיה מבעבעת, ממוקדת, בזמן שאני מסבירה את הרעיון של עבודה עם ישויות הטבע. חשוב לי להדגיש שמדובר פה בשיתוף פעולה. לא יהיה מצב בו נקבל את עשרת הדיברות מהדווה של הגן. אנחנו לא מחליפים דת ישנה בחדשה. אנחנו מתחילים תהליך שעיקרו הוא הכרה של עצמנו, התבוננות בנו ובדפוסים השתלטניים שלנו. המידע שיתקבל יכול להפתיע, לעורר התנגדות, יהיה מאבק פנימי אם להאמין ולבצע, או להתעלם. לעתים יפורש המידע בצורה מוטעית, לעתים הוא יתאים למה שאנחנו יודעים. דבר אחד אני יודעת בביטחון, לאורך זמן תעלה רמת האנרגיה של הגינה, היא תמשוך אנשים ובעלי חיים, ואיש לא יוכל להצביע על הסיבה, אבל כולם יגידו שפה זה אחרת, שיש פה אנרגיה טובה, חיות, ריפוי.

כל מסע חיים מתחיל בצעד הראשון והצעד הראשון פה הוא לתת כבוד לתחושה, לאינטואיציה. אנחנו מתפזרים בשדה, מתמסרים, חלק בשכיבה על האדמה, מבקשים להתחבר לדווה של האדמה, מבקשים מספר כדי לאמוד את רמת האנרגיה של השדה. הגננים בצד אחד מקבלים כולם את אותו מספר – 6 – בלי תיאום מוקדם. בצד השני מקבלים כולם 8 וחווים חוויה אנרגטית שמפילה אותם לאדמה, קשה להם להתעורר ולחזור למעגל. במפגש השני, אחרי שאנחנו מטהרים את האדמה, אנחנו מטיילים לשלוש נקודות שונות בשטח. הפעם כולנו יחד, חולקים את התחושה בזמן אמת, משתאים מהשוני בתחושה בכל נקודה, מהדמיון הרב במסרים שכולנו מקבלים. הדימויים שונים, המלים אחרות, אבל נוצרת מפת שטח אנרגטית שמקובלת על כולם. זו ההתחלה. אחרי מיפוי השטח אפשר להתחיל לשאול שאלות, לקבל תשובות ולתכנן את הדישון, את השתילה, את הנקודות האנרגטיות בהן יוצבו "גנרטורים" אנרגטיים – קוורץ, קריסטל, פסל, גזע עץ – מה שיעלה בזמן התכנון.

נהניתי. אהבתי את האנרגיה שנוצרה, את היכולת שלי להכיל את כולם בלי  להתאמץ, בלי להיסחט, בלי לקחת אחריות מעייפת על כל העולם. לקח לי שנים לשחרר את הצורך לסחוב את המטופלים שלי על הגב, לרצות בשבילם. דחיתי בקשות לסדנאות כי חששתי שלא אוכל לשחרר את הצורך שלי בשליטה במצב, אבל אחרי שחוויתי את עצמי ביומיים האלה, אני יודעת על איזה כפתור ללחוץ בתוכי כדי לייצר את האנרגיה הנכונה לי ואיך להעביר את הידע הלאה. והעיניים כבר ממוקדות בתמונה הפנימית הבאה: המון כיסי ריפוי כאלה, בכל הארץ, בגינות פרטיות, קטנות וגדולות, דרך נשים שהן קוסמות גינה, שמדברות עם המימדים הלא נראים ומקרקעות את המידע שמגיע מהם. על הדרך הן מייצרות מציאות חדשה, שוברות חוקים ישנים, מרפאות את המשפחה שלהן, מלמדות נשים אחרות.


לדבר פחות, להקשיב יותר, לגעת, לראות ולשמוע בעיניים עצומות.    



יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

מסע שמאני בקולרן

קולרן (Cullern), גן הירקות הגדול של פינדהורן, עובר משבר. שלושת המנהלים שלו (Focalisers, מלשון פוקוס, ה"מפקסים"), עוזבים, והתחושה של הגננים היא של רעידת אדמה. תחושה ש – 90% מהידע הגינוני עוזב, תחושה של ניתוק מישויות הטבע ומהשפע הרגשי, אנרגטי ופיסי שהגן מספק.

תומס, אחד העובדים בגן, ארגן מסע שמאני לחיבור מחודש לאנרגיה הרוחנית, של הגן ושל העובדים בו. הבקשה היא להתחבר חזרה לישויות הטבע ובעיקר לדווה של קולרן, אותה ישות גבוהה שמנהלת את הגן. כבר לפני שלושה שבועות ביקש ממני פיטר, גנן אחר בגן, לבוא להסתכל על הדלעות התלויות. המסכנות סובלות מפריחה ופיטר רצה שאתקשר עם ישות הגן ואברר איתה מה לא מאוזן להן. ברמה הפיסית הן טופלו כמו שצריך אבל זה לא עוזר. איכשהו לא יצא לי (החיים די עמוסים לי כאן), ושמחתי מאד כשתומס ארגן בוקר שבת שמאני בקולרן.

אני רוצה להבהיר, קולרן הוא גן פיסי, אקולוגי, מקורקע לחלוטין, מספק הרבה ירקות לקהילה והרבה פעמים גם לקהילה הרחבה שחיה בכפרים מסביב. אבל כמו שאנשים משלבים היום רופא עם טיפול משלים וטיפול אנרגטי רוחני, כך גם הגננים בפינדהורן. לא משאירים שום אספקט לא מטופל.

עבדתי בקולרן לפני כמה שנים, בפעם הראשונה שלי כאן, ומאז לא בחרתי לעבוד שם. אני נמשכת תמיד לגן בקלוני או בפארק. קולרן הוא גן גדול עם הרבה גננים והייתה לי תחושה שהוא תעשייתי מידי בשבילי. כשיוצא לי לעבור בתוכו אני דווקא אוהבת את האנרגיה שעולה ממנו. הוא מרגיש לי קצת כמו קהילה בתוך קהילה, עם התרנגולות והסוסים, האגם הקטן במרכזו, והיותו טיפה בצד, מחוץ לפארק.

21 אנשים התכנסו היום, חלקם צוות, חלקם מהקהילה וחלקם אורחים לסדנאות ואורחים לקיץ כמוני. מזג האוויר: קיץ סקוטי. בטווח של שלוש שעות עברנו משמש לסתיו לחורף ישראלי וחוזר חלילה. בתיאום נפלא עם הדוות של הגן, הגשם החזק מתחיל כשאנחנו מוכנים להיכנס פנימה למסע השמאני. אנחנו מתחילים בסגירת מעגל אנרגטי והתכווננות לבניית גשר לעולם שמעבר. 15 דקות של טיול עצמאי בגן, להתחבר לרוח שלו, ו –sharing , משתפים במידע שעלה אינטואיטיבית ומחברים אותו לתמונה ברורה. עולה לי שהגן בסדר גמור. מי שעובר שינוי זה בני האדם. כשמתחלפים אלו שמחזיקים את הגן פיסית ואנרגטית (והשלושה האלה מחזיקים את הגן ברמה אנרגטית גבוהה מאד, השפע בשנים האלה היה מדהים), יש שלב של ניתוק עד שיבואו החדשים ויחברו את עצמם לגן. הגינה שלי בבית עוברת את זה כל פעם שאני נוסעת לקיץ וצריך להחיות אותה מחדש כשאני חוזרת. כשהמובילים כבר לא מחוברים אנרגטית, חשים השאר את הנתק. אנחנו מוזנים מאנרגיה שיוצרת קהילה, משפחה. נתק יוצר בדידות, פחד ומחסור. מעניין שהאזורים שמטופלים על ידי בני אדם, החממות, סובלים יותר מאלו שפתוחים לטבע. גם האגמון הקטן (להבדיל מהגדול שבמרכז הגן) סובל קצת ופסל המלאך שבתמונה איבד את האף והוא פגום ופצוע.


נראה שכולם מרגישים אותו דבר: הגן שוקק מאנרגיה שלא מצליחה לפרוח. הפוטנציאל טמון באדמה אבל לא מצמיח גבעולים ופרחים. התמונה היא אנרגטית, בפועל קולרן ממשיך להאכיל את כולנו, אבל הוא יוכל לתת כל כך הרבה יותר אם נתחבר אליו אנרגטית ו"נמשוך" את האנרגיה הפוטנציאלית שטמונה באדמה. אחד מהוותיקים בקהילה מתקשר עם ישויות הטבע ומקבל מידע שאני קיבלתי בעבר וכתבתי עליו מאמרים ("עבודה עם ישויות הטבע") מה שמשמח אותי במיוחד.

מסע שמאני מלווה תמיד על ידי תוף ומוניקה היא מתופפת מאד מאד מיומנת. ההזמנה היא להיכנס להרפיה ולעבור דרך שער דמיוני "לצד האחר". לכל אחד יש את הכלים שלו אבל תומס מזמין אותנו להתחבר לעץ, מעברו השני של השער ולהתחיל לקבל מידע על הגן מהדווה שלו. הדרך הקבועה שלי ל"צד השני" עוברת דרך אגם ותחושה של צלילה מאד עמוקה פנימה. בעבר הייתי מרגישה חנק, עכשיו אני מרגישה התרחבות של הריאות. המידע על קולרן מגיע מהר וברור: הגן בסדר גמור, השינוי טוב, הגננים צריכים להתחבר רגשית באופן אישי ולא לצפות שהמובילים יחזיקו את החיבור. כל פינדהורן עוברת עכשיו שינוי, הרבה אנשים בתפקידי מפתח עוזבים, אחרים חוזרים, ויש מקום לכוחות חדשים. הגן הוא תמונה של המקום.


מהר מאד המסע הופך למסע אישי שלי ובמקום שאני אטפל בגן, הגן מטפל בי ומביא לי הרבה תובנות אישיות. כשאנחנו חוזרים מהמסע שלנו (מתאוששים באיטיות, איזה עומק!), מסתבר שכולם הגיעו פחות או יותר לאותו מקום, חיבור לאנרגיה העצומה שנמצאת בקרקע, "משיכתה" אל פני האדמה ופתיחת הערוצים בין בני האדם לאותו עולם בלתי נראה של הטבע. הרבה שמחה הייתה במסע הזה. אנשים שמעו מוסיקה וראו דמויות רוקדות. זה לא מפתיע , אנחנו בסקוטלנד והרבה אנשים פה ראו פיות או חושבים שנחטפו על ידי פיות. בחיי שאני לא ממציאה, זו מיתולוגיה מאד חיה במדינה הזו.

קולרן יהיה פה גם אחרינו, כגן מובנה או כפיסת טבע. אנחנו באמת רק פסיק בחיים של הגן הזה. כמו שאנחנו מטפלים בו הוא מטפל בנו, בגובה העיניים. קצת שכחנו את זה.


יום ראשון, 28 ביולי 2013

חזרה לאיונה


חזרתי לאיונה לשבוע רטריט. איונה, אי קטן במערב סקוטלנד, ידוע כבר מאות שנים כמקום רוחני ומפוצץ באנרגיות. הקלטים, הדרואידים, הנוצרים וסתם מתבודדים תרמו את האנרגיה שלהם ובמשך מאות שנים איונה היא מרכז לעולי רגל מכל הסוגים, לאו דווקא דתיים.

קהילת פינדהורן מחזיקה בית מקסים לרטריט בחלק הצפוני של האי, מבודד ופראי. הבית נמצא ממש על קו המים ולמרבה הצער צריך לעבור דרך החווה השכנה, הפרות והכבשים והסוס המעט לא שפוי. זו כבר חוויה של צליינות בפני עצמה. צועדים במדיטטיביות, עיניים על הקרקע, מחפשות מוקשים פוטנציאליים, מצד שני עירנות מוגברת לשינוי במצב הצבירה של הפרות. לרוב הן עוסקות בשלהן אבל לך תדע. אבל זה שווה את זה. מעבר לניתוק מאמצעי תקשורת (על פי בחירה), יש ערך מוסף בחיים עם עוד חמישה אנשים בבית אחד, בישול משותף של ארוחות ערב, חופש מכל מחשבה מעבר לרגע הבא. אני הולכת שעות על החוף ומזדהה עם הפרות. המוח ריק, למעט חלומות בהקיץ וסיפורים שאני מספרת לעצמי.

האי הזה לא קל לי. האנרגיות שלו מפילות אותי כל פעם מחדש. לפני ארבע שנים חלמתי שם חלומות מטורפים, דפקתי את הברך, וישבתי שלושה ימים עם רגל למעלה. בבית יש מפה של האי ומסומנים עליה קווים אנרגטיים וצ'קרות. מישהו "הלביש" את הצ'קרות על האי וזה עובד. ההר  שעליו דפקתי את הברך הוא אזור צ'קרת הכתר. אז הייתה בי התנגדות לראות שחיי צריכים להשתנות וסירבתי להיפתח למידע שבא מ"למעלה". לקח לי ארבע שנים לחזור למרות שידעתי שהשארתי שם משהו פתוח. כל שנה אני מתכננת את הקיץ בפינדהורן ונרתעת מלהזמין שם מקום. גם הפעם נרתעתי אבל התפנה שם מקום אחד והחלטתי לקפוץ למים. מסע של 7 שעות מפינדהורן, שעובר דרך נופים מדהימים ושלוש מעבורות. בכל מעבורת אנחנו מתרגשים כמו ילדים, יש משהו מקסים בלראות את היבשת מתרחקת ואי ראשון מתקרב, חזרה למיניבוס לחצות את האי ושוב מעבורת לאי הבא, עד שמגיעים לרחוק שבהם, איונה.

הפעם יצאתי בזול, 24 שעות של חום, צינון ושיעולים. הרבה שינה, הרבה מדיטציה כדי להתמסר למקום, להתמזג איתו, לא להתנגד , גם אם בצורה לא מודעת, למה שמתחולל עמוק בתוכי. אין כאן שום דבר שאני יכולה לתאר במילים. יש תמונות, תחושות, חלומות ואפס אינטלקט. אני עובדת הרבה עם אנרגיה של מקומות וכותבת על זה לא מעט. איונה מכניעה אותי כי אני לא נכנעת ואחרי יומיים אני שואלת את עצמי במי או במה אני כל כך נלחמת. לא מזהה את האויב, לא מזהה את המטרה הצודקת, אבל המציאות מוכיחה שאני לא משחררת, ואין שום דבר אקטיבי שאפשר לעשות. רק להיות, להיכנס לתוך עצמי, לדמיין את הראש ריק.

כריס שחולק את הבית אתי, לא מרגיש את האנרגיות החזקות האלה. מיד הוא מדרג את עצמו במקום נמוך "רוחנית". כמובן שזה לא נכון ואין מקום להירארכיות רוחניות. זה עניין של תדר. אני כיווננתי את עצמי לאנרגיה של מקומות במשך שנים, לא פלא שזה כל כך משפיע עלי, אני ממש מחפשת את הצרות. מי שמכוונן לתדר אחר ירגיש משהו, אבל לא בכזו עוצמה. מהשיחות בבית אני מבינה שכולם מתחברים לאנרגיות של המקום, מדווחים על חלומות חזקים ומשמעותיים, על זיכרונות שצפים משום מקום. רק מאמצע השבוע אנחנו מתחילים להבריא, כולנו, לישון עמוק, להרגיש את הקסם, להרגיש שדברים מתבררים.

בשישי בלילה, אחרי שקיעה בעשר ועוד שעה על החוף, אני מוכנה לחזור לפינדהורן לעוד חודש. אני מרגישה שהכוס שלי מלאה באיונה ואין יותר מקום. משהו נשבר , משהו השתנה, עוד אין מלים לקטלג את השינוי ואולי גם לא יהיו, אבל הוא יהפוך לנגיש יותר כשאראה את השינויים במציאות שלי. נסיעה ארוכה חזרה, שלוש מעבורות....בדרך אני מפנטזת על העולם המוכר והנוח שמחכה לי בקלוני (מרכז האירוח של פינדהורן). אני מתכננת ערב של אינטרנט, כביסה, וסיפורים מהאי לשותפה שלי לחדר.

המציאות שלי מתפרקת ברגע שאני עוברת בדלת. השותפה לחדר עזבה במפתיע, אני צריכה לעבור חדר במיידי לשותפה חדשה, האינטרנט מקולקל, מכונת הכביסה בולעת את המטבע ולא פועלת. כשזה מסודר בעזרת מטבע נוסף, מייבש הכביסה בולע את הפאונד ולא פועל. אנשים מציעים לי ללכת לישון לפני שאגרום עוד נזקים בלתי הפיכים.


אם אתה רוצה לדעת איפה אתה עומד במסע הרוחני, תתבונן במציאות הפיסית. שינוי פנימי תודעתי, גם אם לא קיבל תמונה ברורה, יביא מיד לשינויים קטנים במציאות. רק להתבונן, לזהות את הניואנסים הקטנים שמשנים את הפאזל הגדול, וללכת לישון. נראה שנעשתה באי עבודה טובה.




יום שלישי, 30 באפריל 2013

האוהל האדום

יום חמישי בערב, ירח מלא, יער הפיות ליד קיבוץ בית אורן, כינוס האביב של האוהל האדום. אני שלווה, רפויה, וכרגיל אצלי כשאני מוקפת בהרבה אנרגיה נשית, פאסיבית, שוקעת. אבל הפעם אני לא נלחמת.

המקום נפלא, היער קסום ומרפא, יער של אלונים וקיסוסים, פינות חבויות ומתחמי סדנאות. במרכז נמצא האוהל האדום, מקום למנוחה, קריאה, פתיחת קלפים. על קירותיו בגדים ובדים אדומים, אהובה עלי במיוחד חזייה סקסית אדומה ושמלה קטנה שמזכירה את השיר (בשמלה אדומה ושתי צמות...). 

אני מתמסרת, מרגישה שאני צריכה לעבור דרך החוויה, להתמזג ללא שיפוט. זה לא קל. אני לא ממש אוהבת מעגלי שיתוף וטכסים. יש לי את הדרך שלי לחיות בחיבור לטבע ולאדמה, בשקט מדיטטיבי, והיא לא כוללת שותפות קולניות. אבל הפעם אני מרגישה שאני צריכה לצאת מגבולותי ולפחות להיות קשובה למעגל רחב יותר. ברגע שאני נותנת למילים לעבור מעלי ומתמסרת לתחושה, קורה הקסם.

כ- 100 נשים, מגיל חודש ועד סבתות, התכנסו כאן ביער כדי לחגוג את האביב בדרכן שלהן. צבעוניות, צחוק, שפע, זרימה, כולן עם כולן. זו החוויה החושית שלי. התינוקות עוברים מיד ליד כדי לאפשר לאמהות להשתתף בסדנאות, הילדות עוזרות לילדה נכה להשתלב, אמהות ובנות עוברות חוויה משותפת שמגדירה נשיות כל כך בריאה, שפויה, חופשית, מה שגורם לי להצטער על כך שאין לי בת. 

איזו חוויה מתקנת לעומת החוויה שלי בכנס הנשים לתקשורת מקרבת לפני שנה. הלכתי שם לאיבוד, הרגשתי שאני שוקעת לנירפות, לחולשה. החוויה כאן הפוכה ב- 180 מעלות, מעצימה אותי, מקרבת אותי לאדמה. צורך ענק, שאני מתמסרת לו, להיבלע בתוך היער בפינה חבויה, להיות ערומה, לנשום עמוק. אני רואה שאני לא היחידה שמממשת את הצורך הזה...בפינות שונות ביער מתבודדות נשים עם עצמן, נטמעות בירוק ללא שכבת ביגוד מבודדת.

הירח המלא מוציא מאיתנו קולות של זאבות, בספונטניות, ושירה מהבטן. קבלת שבת מוציאה מאיתנו ריקוד מדיטטיבי ושירה קולית. השכל הולך לישון, החוויה היא לגמרי חושית למי שמתמסרת, אבל זה התנאי, להתמסר, לא לשפוט, להרגיש לעומק. רק אז מתרחש הקסם, התחושה של ערבות הדדית, של מטפלת ומטופלת בו זמנית.   
אני מרגישה שאני לומדת שפה חדשה, שאין לה קשר למילוליות, אני "מבינה" אבל לא יכולה לשים במלים, מתמזגת בקדירת האנרגיה בשקט ואין בי צורך לבלוט, לדבר, להוביל. רק להיות, לספוג, להתמלא ולהתחזק.

ריברסינג ביער זו חוויה עוד יותר חזקה מבדרך כלל. נשימות עמוקות, התמקדות פנימה, אני מוצפת, משתעלת, יורקת. התומכת שלי מגישה לי טישו אחר טישו, מלטפת ותומכת. הקלה מופלאה, פלטתי גוש שישב לי בגרון כבר כמה זמן, רגשית וכנראה גם פיסית. אחרי זה עייפות וריפיון וצורך להתבודד ביער. 

משהו בי השתנה. מצאתי בארץ את האנרגיה שאני מחפשת כל כך הרבה זמן, אותה אנרגיה של רוחניות רגשית  מחוברת לאדמה. נפל לי האסימון לגבי חשיבות הטכסים, גם אם אני לא מתחברת אליהם אישית. אנחנו מייצרות מסורת, קנון חדש - ישן, מביאות אותה מהתת מודע הקולקטיבי, כדי להחליף את המסורת והקנון שמככבים בחיינו היום. האנרגיה הנשית הזו, חופשית, שמחה, ספונטנית, מתאגדת למסורת מובנית. מישהו חייב לפרש את האנרגיה הזו, לאגד אותה למילים, טכסים, כדי שאפשר יהיה ללמד אותה לאחרות, לסלול לה את הדרך למיינסטרים. אני מסתכלת על הנשים היפות האלה שעומדות מול הירח המלא ועולה בי הד של מאות שנים, הכוהנות של אבלון, גלסטונברי של היום, מכבדות את מחזור הירח ולומדות את האדמה. מאות שנים ניתקו אותנו מהנשיות השמחה הזו, עכשיו אנחנו חוזרות לשם ובגדול.

זה לא קל. הצורך לשמור על גבולות, להתחבא מאחורי "מכובדות", לא לעשות בושות, להיות הגיוניות ולא היסטריות, כל אלה טבועים בנו עמוק. הפחד מהשחרור הטוטאלי ואיבוד השליטה שבא בעקבותיו יבריח רבות מאיתנו למחוזות הציניות והביקורתיות. לקח לי שנים ללמוד להשתחרר, לצרוח בים, לנקות את הריאות ולצחוק בלי  סיבה, כי בא לי. תדמיינו את החופש הזה מוכפל פי 100, פי אלף. 

התקשורת מלאה בסיפורי עמנואל רוזן ודומיו, עיתונאיות חזקות ודעתניות ששתקו כל השנים, שפחדו לדבר, מכות על חטא, מה שמעלה את השאלה האם הן באמת כל כך חזקות או שזו קליפה דקה. כי ברגע האמת כולן התנהגו כמו דורות נשים לפניהן. הן התכופפו, השתופפו, פחדו ושתקו. אבל הבנות הצעירות שמכבדות את עצמן מהגרעין של ישותן כבר לא יחיו בדואליות של תוקפנות דעתנית כלפי חוץ והשתופפות פנימית. וזו הסיבה שחשוב לבנות את המסורת הזו, את הקנון המתחדש, לחבר מחדש את החוטים.  






יום שני, 1 באפריל 2013

להירדם בשמירה

בוראז' וקלנדולה
חזרתי לגינה אחרי חורף על הספה וחזרתי לכתוב. הגינה כרגיל הסתדרה נהדר בלעדי, לפעמים נדמה לי שאני מפריעה לה עם הדרישות שלי לסדר וניקיון. עם השנים שחררתי את הצורך בסדר כמעט צבאי. אני מפויסת בנושא עשבים "שוטים". הגעתי להבנה שגם להם יש תפקיד בסדר הכללי. הם מחפים את האדמה החשופה, הם מושכים דרך השורשים שלהם הרבה טוב מבטן האדמה והם טובים במיוחד בקומפוסט. אני מעשבת בנחת, בלי מטרה רצחנית, ורק במידה שתשאיר את העסק בשליטה. לא מרגישה צורך לעקור עד האחרון שבהם.

הצמחים שהבאתי מפינדהורן, הקומפרי שזכה לאזכורים רבים פה, הקלנדולה, סט. ג'ון וורט (פרע בעברית), בוראז' - כולם פורחים ומאושרים, מחדשים את עצמם וחיים בהרמוניה עם הצמחים האחרים. אני מייבשת אורגנו, זעטר ומיורם בכמויות ובקרוב אתחיל ליצא לחברים. אין להשוות בין תבלינים מיובשים מהגינה לאלו ששכבו על המדף בסופר. 

המוטיב המוביל בחיי כרגע הוא התרחבות, יציאה מהקונכיה לעולם. קודם כל היה צריך להתעורר אחרי החורף. מזל שאלכס יודע לתרגם את הקלישאות שאני מביאה לו (תוציא את הפרפר מהגולם, גבעול מהזרע, אותי מתוך עצמי...) למחטים סיניות ותובנות מעמיקות (האש שבמים, או המים שבאש, משהו סיני כזה...). וכמובן שבתקופה הזו אני מתחילה לחלום על הקיץ שאבלה בפינדהורן, כשידי שקועות באדמה לחה כל יום לכמה שעות, ומישהו אחר מבשל, מנקה ומשלם חשבונות....גן עדן!

קומפרי
עברו יותר משנתיים מאז שהתחלתי לעבוד בגינה בצורה "רוחנית", בשיתוף פעולה עם ישויות הטבע. בהתחלה בחשדנות, בתחושה קצת טפשית, אבל עם החלטה ברורה שאני הולכת עם התחושות גם אם זה נשמע הזוי. דיברתי עם החלזונות שאכלו לי את הקומפרי, הכנתי משקאות מוזרים מקומפוסט ועלי קומפרי, שפכתי טיפות של תמציות צמחים על עלים אכולים. החיות של הגינה השתנתה. זה לא שגינות לא חיות גם בלי כל ה"כישופים" האלה, ויש גינות מדהימות ביופין ומאד קונבנציונאליות, אבל פה יש משהו "אחר". בדרך כלל כדי שגינה תהיה מדהימה צריך גנן שבועי, הרבה עישוב והחלפה תכופה של צמחים. משהו השתנה בגינה שלי. יש לי תחושה ברורה של הרבה פחות מאמץ בגינה, היא כאילו מתנהלת מעצמה ואני רק חלק קטן מהפעילות הכללית, לא המנצחת על התזמורת. יש פחות עבודת עישוב, יותר איזון בין המרחבים של כל צמח, אין השתלטות מצד אחד או אחר, הצמחים בריאים וחזקים. הקומפרי שהיה כבר אכול לגמרי חיזק את עצמו והפך לסמל של בריאות. אני נמשכת לאנרגיה של המקום בצורה שלא נמשכתי בעבר וההגדרה שלי ליופי נהייתה שונה. משהו השתנה ואני עדיין מבררת לעצמי מה זה אומר.

כשאני עובדת בנינוחות ואחר כך אוכלת כמויות שסק מהעץ עם השכן שלי, עולות לי תובנות שמתרחבות מעבר למקום הפיסי, לכיוון של קהילה. הגינה שלי היא קהילה בודהיסטית שבה יש מקום לכולם ולגיטימציה להיות "אתה", אך יש בה חוקים מסוימים ששומרים על הסדר לטובת הכלל. כמה רמות של אנרגיה שקיימות פה ביחד: אנרגיה שעולה מהאדמה (צריך רק לעמוד ברגליים יחפות בפינות שונות, התחושה שונה), אנרגיה של כל צמח (לשבת מול צמח, לסגור איתו מעגל אנרגטי ולהרגיש...), אנרגיה במתחמים בין הצמחים (יחסי גומלין, רק לשבת להרגיש אינטואיטיבית..), ועוד משהו חמקמק שאחרים קראו לו ישויות הטבע, מן תחושה של מסיבה גדולה ועמלנית. אצל וולט דיסני מדמיינים אותם כפיות וגמדים. הקלטים ראו אותם כ"אנשים קטנים". אני מרגישה תנודות, לפעמים בזווית העין יש לי תחושה של תנועה ומשהו שחולף במהירות. אם נורא בא לי אני מדמיינת פיות ולפרקונים אבל זה ממש לא הכרחי. ככל שאני מודעת לנוכחות הזו, ככה יותר בא לי להיות חלק ממנה. ככל שאני מנסה להתקרב, אני מבינה שצריך לפענח קוד התנהגותי כדי להפוך לחלק מממלכה שלרוב סגורה בפנינו.

בוראז'
הכללים שפענחתי מאד פשוטים: להירדם בשמירה, להתמסר, לשחרר היגיון, לבהות בחלל, ולהאמין. כשמתאמצים זה פשוט לא קורה. ה"הירדמות" הזו של חלק מהמוח פותחת חלק אחר במוח וראייה אחרת, תקשורת אחרת ואז משהו קורה. זה ממש לא קל ולקח לי כמה שנים להגיע לפיתחה של ממלכה זו, רק כדי לגלות שזה רק השער....  

אנשים שמכירים אותי טוב יודעים שאני מסתדרת נפלא עם אנשים אבל מעדיפה להיות עם צמחים, אבל אני בתהליך שמשנה את זה קצת ומרחיב את היציאה שלי לעולם. אם אני רוצה להעביר את התובנות שלי הלאה אצטרך לצאת מגבולות הקליניקה ולמצוא את הדרך לעבוד עם קבוצות. חברה טובה אמרה לי שכדי לייצר מקום לאנשים להיכנס למרחב שלי, שדי מלא בי, אצטרך "להירדם" קצת ומיד עלתה לי תמונה שלי בגינה. בעצם כבר עשיתי את זה, ניסוי על רטוב בקהילה לא אנושית, אבל קהילה זה קהילה. עכשיו צריך להעתיק את ההתמסרות הזו לקהילה האנושית. היא אמנם פחות עדינה ומנומסת מקהילת הגינה אבל יש לה יתרון, היא מדברת חזק וברור וקלה יותר להבנה....  



 

יום שלישי, 29 בינואר 2013

חזון בתמונות

את ההשראה ללוח חזון קיבלתי מענבל רווח, שמלמדת סדנאות לוח חזון כבר כמה שנים. לאחרונה העלתה סרטון חדש ביוטיוב, בנוסף לסרטונים שעלו בעבר, הסתכלתי וקיבלתי חשק. הרעיון מקסים, קולאז' של תמונות, ציורים, מילים, מודבק על לוח קרטון, מיצג חי של חלומות, תשוקות וחזיונות. בדיוק קיבלתי אוסף של עיתוני עיצוב ישנים להעברה לגן הילדים הקרוב.

ישבתי אתמול בים וחלמתי חלומות בהקיץ מול גלים אדירים שמתנפצים אל הצוק בחוף דור, גאות של ירח מלא. בדרך הביתה עצרתי בספונטניות בקרביץ, קניתי קרטון ביצוע ודבק, והתחלתי לייצר במימד הפיסי את החזון שלי  לשנים הבאות.

הרעיון של ייצוג פיסי לחלומות וכוונות אינו חדש לי. בפינדהורן עובדים חזק מאד בכל המימדים. כל סדנה, כל חודש בו אני מתארחת כאורחת בקהילה, נפתח במדיטציה והתכווננות. בעזרת מנטור מייצרים כוונה - Intention - שתושג במהלך פרק זמן קצוב. הכוונה מזוקקת תוך שיחה למשפט אחד, כעין מנטרה. בסוף התהליך אנחנו מוזמנים לצייר את הכוונה כרוח הדמיון השורה עלינו. בקיץ האחרון נעתי בין אורחת לחודש ושתי סדנאות, ובכל אחד מהם ציירתי ציור אחר. שרפתי אותם לפני שעזבתי, יש לי תחושה שמה שמצויר שם צריך להישאר שם, אבל הציור האחרון נשאר אתי בחודשים האחרונים. הכוונה שעלתה הייתה הגברת השפע בחיי, ועל הדף צוירו אלמנטים רבים, מהחומרי לרוחני, שמייצגים את תפיסת השפע שלי.


את הבוקר הגשום שנחת עלינו היום, ביליתי בחיתוך והדבקה, כמו לפני שנות אלף בגן. מה זה נהניתי! נכנסתי למצב רוח מדיטטיבי ובשקט שבבית גזרתי תמונות מקסימות מעיתונים יפים וטוויתי חלומות לעתיד. התוצאה מאד מאד משמחת אותי, ככה יראו חיי בשנים הבאות. 

מעבר להנאה שביצירה, מה בעצם החשיבות של ייצוג פיסי לחזון? אחרי כל כך הרבה שנים בהן אני לומדת ומצליחה לברוא מציאות, אני משוכנעת שלא מספיק להשאיר דברים במימד הרוחני, במדיטציה, בחלום. כל ארבעת הגופים צריכים להשתתף בבריאת מציאות חדשה. הרוחני מספק את התמונה, המנטלי מתווה תכנית אנליטית להגיע אליה. הרגשי והפיסי צריכים להתרגל לכוונה החדשה שנוצרת כאן ולהכין עצמם לשינוי, דרך ריקוד, תנועה, ציור, רקמה, שירה, נגינה, למעשה כל ערוץ שירגיע את הרגשי המבוהל ואת הפיסי המפחד ויעזור להם לקבל את השינוי שיבוא עם המציאות החדשה. רק אז נפתחת הדרך למימוש ויום אחד זה פשוט נהיה. 


פעולה פיסית, מנקה את המוח, עושה סדר בראש. עבודה בידיים מביאה לבהירות. יש כאלה שמתארים את החיים באמצעות טבלאות וגרפים, אני מתארת בתמונות. אני מתבוננת בלוח שלי ומרגישה שקט. יש בו ייצוג לכל רסיס של רצון שנמצא בי. כבר לא צריך להתאמץ לזכור ולהתכוונן, הכל פה, וברגע שיצא מתוכי, אפשר להניח לו. שלחתי את החזון שלי לעולם וכמו אימא שמשחררת ילד, הוא ימצא את דרכו הביתה.

אם ענבל רווח לא הייתה מתעופפת לארצות הברית בדיוק כשלי בא לעשות לוח חזון, הייתי מצטרפת לסדנה שלה ועובדת יותר ביסודיות. יש ערך מוסף בעבודה עם מישהי שראתה כל כך הרבה חזונות וזיקקה את הטכניקה לזרימה בוטחת, אבל לצערי היא לא כאן ואני לא טובה בלדחות סיפוקים. לאלו שאין להם זמן, חשק או רמז איך לגשת לעניין, חפשו את ענבל באינטרנט, מאד ממליצה. יש משהו מרגיע ומרתק בלפרוש תכנית לעתיד דרך תמונות. לפעמים יוצאים הקשרים שלא צופים מראש.   







   

יום שישי, 18 בינואר 2013

אתר חדש - החיים מתרחבים

כבר חודש אני מתברברת עם אתר בעברית לפינדהורן. אני חולמת על זה כבר כמה זמן, מתוך רצון לקרב את המקום המופלא הזה אלינו ואפילו הפתעתי את עצמי (ותודה לענת ברודה אחותי) במיומנות שגיליתי בבנייה מאפס. אמנם החלק הארי כלל העתקה של אתר "גינת הקוסמת" אבל גם להעתיק צריך לדעת. אבל אז נתקעתי. חודש שוכב האתר עם בעיה טכנית קטנה שנפתרה השבוע בדקה וחצי (לא על ידי, יבורכו כל הצעירים שנולדו עם מחשב בדי.אן.אי), ואני לא מוצאת כוחות להתמודד איתו.

התחלתי לרוץ בקבוצה לפני חודש וחצי, שלוש פעמים בשבוע. יש קשר למה שאני מנסה להעביר כאן, תיכף תבינו. הפעם האחרונה שרצתי הייתה לפני יותר משלושים שנה בבית הספר, וגם אז נטיתי להתחבא מאחורי הקיר הקטן בקצה מגרש הספורט (הריאלי, בית בירם, הכניסה לפנימיה הצבאית, למי שמכיר), נקודת מקלט שהייתה חבויה מהמורה להתעמלות. תוסיפו לזה את העובדה שהייתי אסטמתית ותבינו שריצה ואני לא נועדנו. כל זה שייך לעבר. מסתבר שבעקבות הרבה מאד עבודת נשימה, התחברות ליעוד שלי, לגיטימציה "לצעוק" את עצמי לעולם, הריאות שלי גדלו משמעותית. הריצה מביאה לאופוריה והתרחבות נוספת. קבוצה של אנשים באמצע החיים שנפגשים שלושה ערבים בשבוע באדיקות (אנחנו המומים מעצמנו) ומשלבים הליכה וריצה. מידי שבועיים עולה זמן הריצה ויורד זמן ההליכה. אופוריה.

הריצה התניעה משהו בתוכי, העלתה מצבורים ישנים של קבעונות וחסימות, פחדים ורגשות, שאין להם כבר מקום. בהתחלה רצתי בכוח הרצון בלבד ועם הרבה כבדות. הלילות היו עמוסים בחלומות מסויטים, ניקוי רגשי עמוק מהתת מודע, שיכול להתרחש רק בלילה. עם הזמן אני נהיית קלילה, מתחברת למימד מדיטטיבי ומעופפת את הקילומטרים שאנחנו גומאים. גם החלומות התמתנו. אבל בחודש וחצי האלה הייתי כל כך מרוכזת בעצמי שכל תנועה החוצה כמעט ופסקה. יש לנו יכולת לנוע במישור אחד כל פעם: פנימה או החוצה, למטה או למעלה. כשהתנועה שלי היא פנימה, המציאות החיצונית נכנסת למצב "הפסק".

עם השנים גדלה היכולת לברוא מציאות. הפער בין מה שאני מרגישה למציאות החיצונית שלי מצטמצם. כשהתחלתי את החזרה לאני האמיתי, לפני הרבה שנים, אמרו לי ש"תוכו כברו" משמעו צמצום הפער בין הרצון למימוש שלו ומינימום זיוף. מה שיש בפנים מיד מוקרן ומשתקף בחוץ, כל רצון מתממש כמעט מיד. ראיתי בדמיוני ציר שבצידו האחד הרצון ובצידו השני המימוש. כל שחרור מחסימה, כל ניקוי פנימי, צמצמו את הקו הזה וקרבו את הרצון למימוש. ניסים התחילו לקרות, מחשבות החלו להתממש, רצונות החלו לקרות. בהתחלה בדברים הקטנים, מציאת מקום חניה בתל אביב, אדם שחשבתי עליו התקשר. עם הזמן יש הרחבה שדוחפת את גבולות התודעה, ומה שבעבר נקלט כנס, נחווה היום כשגרה, אני לא מצפה לפחות מזה.

אתמול בערב, תוך כדי ריצה על שפת הים עם ירח מתמלא שנראה כמו חיוך רחב, ראיתי לראשונה תמונה שונה ליצירת מציאות. כבר לא הקו המצטמצם בין המילה רצון למילה מימוש. הקו הזה כבר לא קיים, הן עומדות אחת ליד השניה מחובקות. התמונה החדשה היא: הרחבת מנעד הרצונות והמימושים. הרחבת היכולת הזו לברוא מציאות. יש רצון, הוא מתנגש במימוש, ונוצר גונג שולח ויבראציות למעלה ולמטה. התרחבות. ככל שאני מודעת ליכולת הזו, אני זקוקה ליותר הכנה נפשית, יותר דיוק לגבי מה שאני רוצה, לפני שאני עושה את הצעד הבא.    

ניסיתי להבין למה לקח לי כל כך הרבה זמן להוציא את האתר של פינדהורן לעולם והבנתי שמדובר פה בעוד הרחבה שלי, עוד חלק ממני שנחשף לעולם ומביא תגובות וקשרים חדשים. כל חלק ממני שיוצא לעולם מביא אותי לעוד שלב בחיים, תנועה קדימה למקום לא מוכר. לפני שאני מוכנה להתמודד עם זה אני צריכה להיות מאד מאד מוכנה ונקייה בפנים. אתמול בים התחברו כל המימדים בתוכי לנקודת איזון חדשה. הריצה הרחיבה את הכלי הפיסי, את היכולת שלי לנשום עמוק יותר, לשאוג חזק יותר, להדהד רחוק יותר. הגוף הרגשי שלי ניקה את שארית פחדיו מחשיפה. תאמינו לי, אני אדם מאד פרטי, למרות שאני משתפכת כאן חופשי. הבוקר באו לי התמונות והמלים שאפשרו לי לסיים את האתר, לפחות את הבסיס שלו, ולהתחיל לשלוח אותו לרחבי הרשת. עכשיו נותר לחכות לתגובות, למה שיחזור חזרה וייצור לי עוד פעם מציאות חדשה. 

ולחשוב שהתחלתי את הפוסט הזה בכוונה לדווח על אתר חדש....כרגיל ביצירת מציאות, כל מציאות, אתה מתחיל לכתוב, לצייר, לתכנן, ואין לך מושג לאן תוביל הדרך....

אז בניתי אתר בשם החיים לפי פינדהורן מתוך אהבה ותודה למקום הקסום שהפך לי לבית שני. מקום שאני כותבת עליו די הרבה. אני רוצה שעוד אנשים ישתתפו בכתיבתו כדי ליצור תמונה רחבה יותר למי שרוצה להכיר, תמונה שהיא מעבר למילים. לא חסרים בארץ שלנו אנשים ומקומות שעוסקים באקולוגיה, בקיימות, ברוחניות על כל סוגיה, אבל בפינדהורן חוויתי משהו שלא חוויתי בשום מקום אחר, מעין ריפוי אוהב שעולה מהאדמה, ואני מאתגרת את עצמי, ואת אלה שהיו שם, להעביר את תמצית החוויה הזו הלאה. שיהיה לנו בהצלחה.