את ההשראה ללוח חזון קיבלתי מענבל רווח, שמלמדת סדנאות לוח חזון כבר כמה שנים. לאחרונה העלתה סרטון חדש ביוטיוב, בנוסף לסרטונים שעלו בעבר, הסתכלתי וקיבלתי חשק. הרעיון מקסים, קולאז' של תמונות, ציורים, מילים, מודבק על לוח קרטון, מיצג חי של חלומות, תשוקות וחזיונות. בדיוק קיבלתי אוסף של עיתוני עיצוב ישנים להעברה לגן הילדים הקרוב.
ישבתי אתמול בים וחלמתי חלומות בהקיץ מול גלים אדירים שמתנפצים אל הצוק בחוף דור, גאות של ירח מלא. בדרך הביתה עצרתי בספונטניות בקרביץ, קניתי קרטון ביצוע ודבק, והתחלתי לייצר במימד הפיסי את החזון שלי לשנים הבאות.
הרעיון של ייצוג פיסי לחלומות וכוונות אינו חדש לי. בפינדהורן עובדים חזק מאד בכל המימדים. כל סדנה, כל חודש בו אני מתארחת כאורחת בקהילה, נפתח במדיטציה והתכווננות. בעזרת מנטור מייצרים כוונה - Intention - שתושג במהלך פרק זמן קצוב. הכוונה מזוקקת תוך שיחה למשפט אחד, כעין מנטרה. בסוף התהליך אנחנו מוזמנים לצייר את הכוונה כרוח הדמיון השורה עלינו. בקיץ האחרון נעתי בין אורחת לחודש ושתי סדנאות, ובכל אחד מהם ציירתי ציור אחר. שרפתי אותם לפני שעזבתי, יש לי תחושה שמה שמצויר שם צריך להישאר שם, אבל הציור האחרון נשאר אתי בחודשים האחרונים. הכוונה שעלתה הייתה הגברת השפע בחיי, ועל הדף צוירו אלמנטים רבים, מהחומרי לרוחני, שמייצגים את תפיסת השפע שלי.
את הבוקר הגשום שנחת עלינו היום, ביליתי בחיתוך והדבקה, כמו לפני שנות אלף בגן. מה זה נהניתי! נכנסתי למצב רוח מדיטטיבי ובשקט שבבית גזרתי תמונות מקסימות מעיתונים יפים וטוויתי חלומות לעתיד. התוצאה מאד מאד משמחת אותי, ככה יראו חיי בשנים הבאות.
מעבר להנאה שביצירה, מה בעצם החשיבות של ייצוג פיסי לחזון? אחרי כל כך הרבה שנים בהן אני לומדת ומצליחה לברוא מציאות, אני משוכנעת שלא מספיק להשאיר דברים במימד הרוחני, במדיטציה, בחלום. כל ארבעת הגופים צריכים להשתתף בבריאת מציאות חדשה. הרוחני מספק את התמונה, המנטלי מתווה תכנית אנליטית להגיע אליה. הרגשי והפיסי צריכים להתרגל לכוונה החדשה שנוצרת כאן ולהכין עצמם לשינוי, דרך ריקוד, תנועה, ציור, רקמה, שירה, נגינה, למעשה כל ערוץ שירגיע את הרגשי המבוהל ואת הפיסי המפחד ויעזור להם לקבל את השינוי שיבוא עם המציאות החדשה. רק אז נפתחת הדרך למימוש ויום אחד זה פשוט נהיה.
פעולה פיסית, מנקה את המוח, עושה סדר בראש. עבודה בידיים מביאה לבהירות. יש כאלה שמתארים את החיים באמצעות טבלאות וגרפים, אני מתארת בתמונות. אני מתבוננת בלוח שלי ומרגישה שקט. יש בו ייצוג לכל רסיס של רצון שנמצא בי. כבר לא צריך להתאמץ לזכור ולהתכוונן, הכל פה, וברגע שיצא מתוכי, אפשר להניח לו. שלחתי את החזון שלי לעולם וכמו אימא שמשחררת ילד, הוא ימצא את דרכו הביתה.
אם ענבל רווח לא הייתה מתעופפת לארצות הברית בדיוק כשלי בא לעשות לוח חזון, הייתי מצטרפת לסדנה שלה ועובדת יותר ביסודיות. יש ערך מוסף בעבודה עם מישהי שראתה כל כך הרבה חזונות וזיקקה את הטכניקה לזרימה בוטחת, אבל לצערי היא לא כאן ואני לא טובה בלדחות סיפוקים. לאלו שאין להם זמן, חשק או רמז איך לגשת לעניין, חפשו את ענבל באינטרנט, מאד ממליצה. יש משהו מרגיע ומרתק בלפרוש תכנית לעתיד דרך תמונות. לפעמים יוצאים הקשרים שלא צופים מראש.
כבר חודש אני מתברברת עם אתר בעברית לפינדהורן. אני חולמת על זה כבר כמה זמן, מתוך רצון לקרב את המקום המופלא הזה אלינו ואפילו הפתעתי את עצמי (ותודה לענת ברודה אחותי) במיומנות שגיליתי בבנייה מאפס. אמנם החלק הארי כלל העתקה של אתר "גינת הקוסמת" אבל גם להעתיק צריך לדעת. אבל אז נתקעתי. חודש שוכב האתר עם בעיה טכנית קטנה שנפתרה השבוע בדקה וחצי (לא על ידי, יבורכו כל הצעירים שנולדו עם מחשב בדי.אן.אי), ואני לא מוצאת כוחות להתמודד איתו.
התחלתי לרוץ בקבוצה לפני חודש וחצי, שלוש פעמים בשבוע. יש קשר למה שאני מנסה להעביר כאן, תיכף תבינו. הפעם האחרונה שרצתי הייתה לפני יותר משלושים שנה בבית הספר, וגם אז נטיתי להתחבא מאחורי הקיר הקטן בקצה מגרש הספורט (הריאלי, בית בירם, הכניסה לפנימיה הצבאית, למי שמכיר), נקודת מקלט שהייתה חבויה מהמורה להתעמלות. תוסיפו לזה את העובדה שהייתי אסטמתית ותבינו שריצה ואני לא נועדנו. כל זה שייך לעבר. מסתבר שבעקבות הרבה מאד עבודת נשימה, התחברות ליעוד שלי, לגיטימציה "לצעוק" את עצמי לעולם, הריאות שלי גדלו משמעותית. הריצה מביאה לאופוריה והתרחבות נוספת. קבוצה של אנשים באמצע החיים שנפגשים שלושה ערבים בשבוע באדיקות (אנחנו המומים מעצמנו) ומשלבים הליכה וריצה. מידי שבועיים עולה זמן הריצה ויורד זמן ההליכה. אופוריה.
הריצה התניעה משהו בתוכי, העלתה מצבורים ישנים של קבעונות וחסימות, פחדים ורגשות, שאין להם כבר מקום. בהתחלה רצתי בכוח הרצון בלבד ועם הרבה כבדות. הלילות היו עמוסים בחלומות מסויטים, ניקוי רגשי עמוק מהתת מודע, שיכול להתרחש רק בלילה. עם הזמן אני נהיית קלילה, מתחברת למימד מדיטטיבי ומעופפת את הקילומטרים שאנחנו גומאים. גם החלומות התמתנו. אבל בחודש וחצי האלה הייתי כל כך מרוכזת בעצמי שכל תנועה החוצה כמעט ופסקה. יש לנו יכולת לנוע במישור אחד כל פעם: פנימה או החוצה, למטה או למעלה. כשהתנועה שלי היא פנימה, המציאות החיצונית נכנסת למצב "הפסק".
עם השנים גדלה היכולת לברוא מציאות. הפער בין מה שאני מרגישה למציאות החיצונית שלי מצטמצם. כשהתחלתי את החזרה לאני האמיתי, לפני הרבה שנים, אמרו לי ש"תוכו כברו" משמעו צמצום הפער בין הרצון למימוש שלו ומינימום זיוף. מה שיש בפנים מיד מוקרן ומשתקף בחוץ, כל רצון מתממש כמעט מיד. ראיתי בדמיוני ציר שבצידו האחד הרצון ובצידו השני המימוש. כל שחרור מחסימה, כל ניקוי פנימי, צמצמו את הקו הזה וקרבו את הרצון למימוש. ניסים התחילו לקרות, מחשבות החלו להתממש, רצונות החלו לקרות. בהתחלה בדברים הקטנים, מציאת מקום חניה בתל אביב, אדם שחשבתי עליו התקשר. עם הזמן יש הרחבה שדוחפת את גבולות התודעה, ומה שבעבר נקלט כנס, נחווה היום כשגרה, אני לא מצפה לפחות מזה.
אתמול בערב, תוך כדי ריצה על שפת הים עם ירח מתמלא שנראה כמו חיוך רחב, ראיתי לראשונה תמונה שונה ליצירת מציאות. כבר לא הקו המצטמצם בין המילה רצון למילה מימוש. הקו הזה כבר לא קיים, הן עומדות אחת ליד השניה מחובקות. התמונה החדשה היא: הרחבת מנעד הרצונות והמימושים. הרחבת היכולת הזו לברוא מציאות. יש רצון, הוא מתנגש במימוש, ונוצר גונג שולח ויבראציות למעלה ולמטה. התרחבות. ככל שאני מודעת ליכולת הזו, אני זקוקה ליותר הכנה נפשית, יותר דיוק לגבי מה שאני רוצה, לפני שאני עושה את הצעד הבא.
ניסיתי להבין למה לקח לי כל כך הרבה זמן להוציא את האתר של פינדהורן לעולם והבנתי שמדובר פה בעוד הרחבה שלי, עוד חלק ממני שנחשף לעולם ומביא תגובות וקשרים חדשים. כל חלק ממני שיוצא לעולם מביא אותי לעוד שלב בחיים, תנועה קדימה למקום לא מוכר. לפני שאני מוכנה להתמודד עם זה אני צריכה להיות מאד מאד מוכנה ונקייה בפנים. אתמול בים התחברו כל המימדים בתוכי לנקודת איזון חדשה. הריצה הרחיבה את הכלי הפיסי, את היכולת שלי לנשום עמוק יותר, לשאוג חזק יותר, להדהד רחוק יותר. הגוף הרגשי שלי ניקה את שארית פחדיו מחשיפה. תאמינו לי, אני אדם מאד פרטי, למרות שאני משתפכת כאן חופשי. הבוקר באו לי התמונות והמלים שאפשרו לי לסיים את האתר, לפחות את הבסיס שלו, ולהתחיל לשלוח אותו לרחבי הרשת. עכשיו נותר לחכות לתגובות, למה שיחזור חזרה וייצור לי עוד פעם מציאות חדשה.
ולחשוב שהתחלתי את הפוסט הזה בכוונה לדווח על אתר חדש....כרגיל ביצירת מציאות, כל מציאות, אתה מתחיל לכתוב, לצייר, לתכנן, ואין לך מושג לאן תוביל הדרך....
אז בניתי אתר בשם החיים לפי פינדהורן מתוך אהבה ותודה למקום הקסום שהפך לי לבית שני. מקום שאני כותבת עליו די הרבה. אני רוצה שעוד אנשים ישתתפו בכתיבתו כדי ליצור תמונה רחבה יותר למי שרוצה להכיר, תמונה שהיא מעבר למילים. לא חסרים בארץ שלנו אנשים ומקומות שעוסקים באקולוגיה, בקיימות, ברוחניות על כל סוגיה, אבל בפינדהורן חוויתי משהו שלא חוויתי בשום מקום אחר, מעין ריפוי אוהב שעולה מהאדמה, ואני מאתגרת את עצמי, ואת אלה שהיו שם, להעביר את תמצית החוויה הזו הלאה. שיהיה לנו בהצלחה.
