חתמתי על חוזה לעוד שישה חודשים בפינדהורן, ועברתי לעבוד בגן.....בסקוטלנד....בחורף....אבל הדחף מבפנים היה כל כך חזק שלהיגיון לא היה סיכוי. התכנית המקורית הייתה לחזור הביתה לחורף ולחזור לכאן לעוד 6 חודשים לקראת הקיץ. תכניות מקוריות נידונות להישתנות. אני יושבת בביתי הקטן בפארק, מוקפת עצים, פסיונים מטיילים לי בחצר (זה מן עוף כזה, בין תרנגולת לטווס, תמיד מזכירים אותו ברומנים היסטוריים), פה ושם רואים צבי טועה, והאושר גדול. לגבי מזג האוויר, הכל בראש. ברגע שהפנמתי שהגשם הוא שותף קבוע בעבודה, הוא כבר לא היווה בעיה. כמו שאומרים כאן, אין מזג אוויר רע, רק בגדים לא מתאימים. אנחנו מצוידים והעבודה באמת מהנה. כרגע אנחנו בעיקר מגרפים, גוזמים ומכינים את הגנים לחורף. אני מקווה לשמור על אופטימיות ורודה זו גם כשנגרף שלג.....
יש משהו מיסטי בסקוטלנד, בתקופה הזו יש מעין ערפל באוויר. אתמול נחגג כאן Haloween , חג שבו הילדים מתחפשים (בעיקר למכשפות) ויש אווירה של התרגשות מפוחדת מכישופים ורוחות של דודים מתים שבאים לבקר. זה כמובן עיוות של ראש השנה הקלטי Samhain, אחד החגים החשובים בתרבויות האדמה. הגעתו מסמלת את סיום
הקציר והתחלת עונת החורף. הצעיף בין העולמות נהיה דק במיוחד ביום זה,
הגבול בין עולם בני האדם ועולם הישויות נשבר. זמן לזכור ולכבד את המתים, זמן לקסם
ולראיית העתיד, זמן להגנות מפני מכשפות וכוחות רשע, בעזרת הרבה נרות ומדורות.
במקום ללכת למסיבת "פורים" קלטית/נוצרית, הלכתי ל - Nature Sanctuary (בתמונה מימין) להתחבר לאנרגיה המקורית של לילה זה. כאשר האינטואיציה מועצמת ויש תחושה מאד חזקה של אנרגיה "אחרת" באוויר, המידע פשוט זורם. זה הזמן לתכנן את השנה, לקבוע את המטרות והכוונות, ואז לשקוע לזמן החלום של החורף, כדי לתת לזרעי המימוש לנבוט. באביב יבוא המימוש. אני עובדת עם האנרגיה הזו שנים בארץ אבל פה אני באמת מרגישה אותה. המובחנות בין העונות קיצונית. מאחר ואנחנו בכפר בצפון סקוטלנד, החושך מגיע מוקדם והוא ממש חשוך. הגנים באמת הולכים לישון לחודשים הקרובים ואני עסוקה בייבוש מרווה, תימין ורוזמרין, מכינה שמן גוף עם פרחי קלנדולה, מייבשת הרבה לבנדר (לשקיות לארונות וסבונים), ומחפשת מה לעשות עם כמויות התפוחים שקטפנו: כבר בישלנו רסק תפוחים, ריבות, עוגות, צ'יפס קליפות תפוחים, סיידר. בניגוד לגינה הפורחת שלי בארץ, עוד שבועיים כבר לא יהיה מה לקטוף.
העבודה בגן מחברת אותי חזק לעבודה עם ישויות הטבע, שיתוף פעולה בין שווים שחיים פה ביחד. כתבתי על זה הרבה בעבר והתנסיתי בהצלחה בגינה שלי, אבל מה שהביא אותי לחיות פה זה הצורך להעמיק את הקשר הזה, והדרך היא לעבוד בגן שכבר יותר מחמישים שנה חי באנרגיה של כבוד הדדי בין בני האדם לישויות השונות שאינן נראות בעין רגילה. גנים שחיים בהדדיות כזו הופכים להיות כיסי ריפוי, יש סיבה לכך שהגן של פינדהורן מושך כל כך הרבה אנשים מרחבי העולם. אנחנו לא הכי טובים בגינון בר קיימא, או בפרמקלצ'ור, גם לא בחקלאות אורגנית, אבל ההקשבה והכבוד לטבע (Attunment) כבר כל כך הרבה שנים, עושים את ההבדל. המשמרת בגן לא רוויה בשיחות מרתקות עם פיות וגמדים, גינון זה גינון כמו בכל מקום (עישוב, גיזום, גירוף וכו'). אבל אחרי שלושה שבועות שאני מכריחה את עצמי להאט את הקצב, ולנסות לשמוע, השבוע קלטתי את "זה". כבר שבוע אני גוזמת גדר חיה, עלה עלה מה שנקרא, כדי לפגוע כמה שפחות בשיחים ולשמור על צורה עגולה ויפה. הגנן הראשי הראה לי מה הוא רוצה ואמר לי להתכוונן לשיח, לגבי הצורה והעומק של הגיזום. הנהנתי ברוחניות אבל בתוכי שידרתי לו מסרים נואשים: תגיד לי כמה סנטימטר אתה רוצה לעזאזל...אבל אחרי שלושה ימים על עיוור היד שלי התחילה ללכת בעצמה, מתוך זרימה שלא עוברת דרך הראש, מעין ידיעה, מעין שמיעה פנימית, קשה להסביר, זה נראה נפלא ומרגיש עוד יותר נפלא.
אתמול בלילה ב- Nature Sanctuary שמעתי חזק שאני צריכה להתחבר לאנרגיית הריפוי בגן האוריגינלי (בתמונה משמאל). שם התחיל סיפור ההצלחה הזה שנקרא פינדהורן, לפני 52 שנה. אחרי שארגיש את האנרגיה הזו אוכל להעביר אותה למקומות אחרים, כאן ובבית, ולהתחבר לחזון כיסי הריפוי שראיתי לפני שנים (וכתבתי עליו בעבר). אין לי מושג איך זה יקרה, אבל עד לפני שלושה ימים גם לא היה לי מושג איך לגזום גדר...יש מקום לאופטימיות....
השקט המופלא והיופי שעוטפים אותי כאן, בפינדהורן, לא מצליחים לנתק אותי ממה שקורה בארץ. לא שאני רוצה להתנתק. אני חיה על שתי מציאויות ומנסה לנווט בין שתיהן בצורה מאוזנת. לפעמים יותר קל להיות עם ה"שבט" בבית מאשר ישראלית יחידה בקהילה רוחנית. אני מרשה לעצמי להגיד את זה כי גם אני עברתי את מנת הסקאדים/טילים שכולנו עוברים תקופתית ושרדתי לספר....
דאגה ברורה למשפחה ולחברים, "חור" בבטן שאני מקבלת עם כל תמונה ואיזכור של פצוע/הרוג, אצלנו או אצלם, ותחושה של בדידות כי כאן אף אחד לא באמת מבין. החברים כאן מעודדים, מתעניינים במשפחה, אבל מתקשים לאהוד. התמונות בעמוד הראשון בעיתונים, מדברות יותר מכל הסבר. תמונה של ילד מת מוחשית פי כמה מהסברים מילוליים.
בימים האחרונים אני עם עצמי, מאזנת בין הבית בצד השני של הים והבית כאן, בחירה בכל רגע להיות בשלווה, בהתמסרות ולשלוח הרבה אנרגיה של אור לכל האזור המדמם שלנו. בפינדהורן עובדים הרבה עם כוונות - intentions . מזקקים רצון למשפט אחד ברור ועובדים איתו, במנטרה, במדיטציה, בוחנים את המציאות שנוצרת דרך הפריזמה של הכוונה הספציפית. התהליך הזה מייצר שינוי בפיסי, ברוח האמונה שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו דרך מחשבה. בסוף זה נהיה, לפעמים מיידית, במקרים אחרים בגלגול הבא.
אני מתחברת למטרה שהביאה אותי לכאן, לפתח את השלב הבא של יכולת הריפוי והתיקשור שלי, לעבור מעבודה אישית בקליניקה, לעבודה עם קבוצות, מריפוי הגינה הפרטית שלי לריפוי גינות נוספות, יצירת גינות חדשות. כתבתי בעבר פוסט על כיסי ריפוי ובפוסט על אבלון, על החלום שלי להחזיר את האנרגיה הזו לאדמה שלנו.
אני יושבת הרבה בגן המדהים של קלוני (המקום בו אני גרה), מתחברת לאנרגיה המרפאה מהאדמה ושולחת אותה לארץ. מתחברת למדיטציות של אור ושלום שמתקיימות בארץ ובעולם ושולחת אור, מתוך אמונה עמוקה באפקט הפרפר (הפרפר שמנפנף בכנפיו וחומת סין נופלת....). אני לא מצפה לתוצאה מיידית, סביר יותר שמה שנשתול אנרגטית היום יפרח אחרי שכבר לא נהיה כאן, אבל יהיו דורות אחרינו שיקטפו את הפירות. בינתיים זה עושה לי טוב ומקרקע אותי.
אבל זה לא מספיק. עזה היא חור שחור אנרגטי שבולע כל אנרגיה של אור שהוא יכול לקבל, ולעולם לא ישבע. יש מקומות שהם כיסי ריפוי, מזינים את היושב בהם. במקום שיש בולענים אנרגטיים, יש בדרך כלל הרבה אלימות וחוסר יכולת ליצור, לפרוח. כשאין הזנה מהאדמה, יש צורך להתמלא אחד מהשני, מאבק על האנרגיה, כמו מאבק על אוויר לנשימה.
החלטתי לעבוד עם עזה, כמו שאני עובדת עם גינות. פירטתי בעבר את התהליך האנרגטי שאני עושה עם גינה כדי "לפתוח" את האנרגיה של האדמה. אני מכינה את עצמי אנרגטית, מתכווננת, משתחררת מכל מה שאינו קשור לרגע זה, פותחת "קונוס" אנרגטי ומזמינה את השותפים הבלתי נראים שלנו, העוזרים הקוסמיים שלי, ואת הדווה (ישות העל) של עזה., לעזור במשימה.
שרטטתי סכימה קטנה של עזה ואני סורקת אותה בעיני רוחי, מסמנת "בולענים" בשישה מקומות. השלב הבא הוא "לסגור את הבולענים", ניקוי האדמה (אני מעבירה "נייר פילטר" לבן דרך האדמה כלפי מעלה, חמש פעמים חזרתי על הפעולה עד שהוא יצא נקי). השלב האחרון הוא הטבעה של תמונה חדשה. במקום הבולענים אני שותלת שש תמונות חדשות שישנו את המפה. התמונה ששתלתי היא האגם שאתם רואים בתמונה, מקום שאני הולכת אליו לעתים קרובות להיטען.
אני עומדת לפרט כאן את התהליך, שלב אחרי שלב. פירטתי אותו בעבר לגבי גינות פרטיות אבל הוא טוב באופן כללי לטיהור מתחמים, חדרים, משרדים, מדינות. לפני כן, כמה מלים על עבודה אנרגטית והרלוונטיות שלה. בעבודה כזו אנחנו לא מצפים לתוצאות מיידיות. אנחנו עובדים עם תודעה, ובשינוי תודעה, שינוי מחשבתי, שינוי אנרגטי, אנחנו עובדים עם אדוות. ככל שיותר אנשים משנים את תודעתם, תשתנה המציאות הפיסית מהר יותר. אם ההיגיון הזה מקובל עליכם, שחררו כל שיפוט והתמסרו לתרגיל כיד הדמיון. אין נכון/לא נכון, אין אמת מוחלטת. המציאות שלנו היא סך ההחלטות, פעולות, תחושות של 7 מיליארד אנשים, בכל רגע נתון. אין דרך לתפוס את זה מנטאלית. לכן אנחנו משחררים כל שיפוט ועושים קפיצת אמון. לי זה מרגיש נכון, עושה לי טוב, ובגינה שלי ובפינדהורן כן ראיתי תוצאות מהירות.
לעבודה....(כפי שפורטה בפוסט גינה רוחנית)
1. על נייר לבן משרטטים סכימה של החלקה לטיהור ומניחים לפנינו.
2. מזמנים תמיכה: הישות של הטבע, זו של האדמה, מדריכים אישיים, האני העליון, מה שמרגיש נכון.
3. מסמנים אינטואיטיבית בולענים, כאמור סימנתי שישה ברחבי הסכימה של רצועת עזה.
4. "סגירת" הבולענים: בכל דרך שעולה לכם. בעזרת ביו אורגונומי (ערבול של
הבולען עם המשלים האנרגטי שלו עד סגירתו), "תפירה" של הבולען כמו חור בבד,
מילוי באנרגיה אדומה של צ'קרת הבסיס, וכו'. זה לוקח זמן וצריך לוודא שהאדמה "סגורה" מלמטה.
5. מדמיינים קרן אור לבנה (הקוסמוס) וקרן אור ירוקה (הטבע) שמקיפות אותנו בקונוס של אור.
6. מצהירים כוונה: "אני מבקשת לטהר את החלקה".
7. מדמיינים מעין נייר פילטר בגודל החלקה, עולה במאוזן מתחת לאדמה,
דרך האדמה לגובה. הוא סופג את החלקיקים "השחורים". העליתי חמישה ניירות כאלה עד שזה יצא לבן.
8. "סוגרים" את הנייר לחבילה ארוזה ו"משליכים" אותה למימד אחר.
9. בודקים שהאזור נקי, שותלים במקום כל בולען תמונה מזינה, באזור שלנו רצוי תמונת מים (רגש, הזנה).
10.מודים ומשחררים את הישויות העוזרות, נושמים עמוק ונרגעים.
מה אתם אומרים, חברים? בא לכם לתרום את האנרגיה שלכם ולנסות?
כמה מקומות בעולם מצליחים למשוך אליהם כל כך הרבה אנשים, שמשלמים בשביל הזכות לנקות, לבשל, לגנן או לכבס, ועוד חוזרים לעוד? אנחנו לא מאמינים על עצמנו והאורחים החדשים שמתחלפים כל שבוע, ועובדים משמרות במהלך הסדנאות, מוקסמים כמונו. העוזרת שלי לא הצליחה להבין (וכמוה עוד כמה...) למה אני נוסעת לסקוטלנד ומשלמת עבור הזכות לעשות את מה שאני משלמת לה עבורו בבית. אני עובדת ב- Home Care , מחלקת משק הבית של מרכז הסדנאות קלוני, בפינדהורן, נהנית מכל רגע ומאושרת שניתנה לי הזכות לטפל בבניין המדהים הזה. וכמו שאני חוזרת כבר שש שנים, בוחרת לפעמים עבודה בגינה ולעתים עבודה בניקיון, חוזרים רבים וטובים מכל קצווי הפלנטה.
הפעם אני בתכנית הכשרה לצוות, ותנאי השירות משופרים (אינטרנט בחדר וחדר פרטי...). בחודש הראשון שלי כאן, לא הפנמתי את הסטטוס החדש. בדמיוני ראיתי את עצמי מטיילת בטבע, כותבת, עושה מדיטציה ליד האגם. העבודה כאן קלה, המשמרות קצרות, ויש המון זמן חופשי. מאחר ואני החברה החדשה בצוות קבוע של ארבעה, היה סיכוי טוב שהאחריות תהיה מינימלית, אבל איפה שהוא למעלה צוחקים עלי בגדול. תוך חודש נעלמו שלושת חברי הצוות הבכירים (שינוי מקום עבודה, חופשה בארה"ב, חופשת מחלה....) ולתדהמתי נהייתי מנהלת המחלקה לשלושת השבועות הקרובים. זיכרונות מודחקים מקריירת המלונאות שלי, כולל סיוטים בלילה, ומעל לכל תחושת התנגדות חזקה: " לא באתי לנהל מחלקה במלון, הייתי שם, עשיתי את זה, יש לי את הטי-שירט."
אבל זה המצב וכדי להשלים איתו או לחזור הביתה, נסעתי להיילנדס לסוף שבוע, לחשוב ולמדוט. מול מפלים שוצפים, ים גועש, הרים פראיים ושקט (המדינה הזו כוללת 40% בני אנוש ו- 60% כבשים), "חתמתי" ביני לבין עצמי על חוזה מחודש להישאר, לשרת, ולגדול, כמו שקורה בכל קיץ שלי כאן, אבל הפעם זו גדילה ענקית, תכנון, בנייה וקרקוע של 10 השנים הבאות.
החיים כאן מלאי ערך, עשירים ורב מימדיים. הרבה טיולים בטבע שמביא דמעות מרוב יופי, הרבה צחוק והתרגשות, מפגשים מרתקים עם אנשים מכל העולם, כולם חולקים את אותו חזון של עולם ירוק יותר, מפרגן, אוהב. כי זו החוויה החזקה ביותר של מי שבא לפה, חוויה של קבלה מוחלטת, של אהבה. מקום בטוח להסיר את ההגנות ולהיות נטו אני. איך מייצרים כזו חוויה, איך הם עושים את זה? איך אנחנו עושים את זה?
האורחים שבאים לסדנאות בנות שבוע עובדים 4 משמרות. אורחים שבאים לתקופות ארוכות ואנשי צוות קבועים, עובדים 2 משמרות ליום, 5 ימים בשבוע. כל משמרת 3 שעות ברוטו, הנטו קצר בהרבה....מי שמנהל את השבוע נקרא Holder of the week . לא מנהל, Holder, "מחזיק השבוע". רק עכשיו אני מבינה מה זה אומר וכמה זה מורכב.
נכון שיש לי המון ניסיון בניהול פרויקטים עסקיים מצד אחד וטיפול באנשים מהצד השני, אבל בבית אלה שני עולמות נפרדים. פה הם מתערבבים לדייסה של רגשות. מצד אחד צריך לבצע את העבודה. מצד שני העובדים הם אורחים, לא מקצועיים, באו לכאן כדי לעבור סדנה. גם הצוות הקבוע, שבא לחודש עד שנים, לא בא כדי להיות עובדי ניקיון. כל אחד והתהליך שלו. ערב רב של תרבויות, שפות, רמות שונות של הבנת אנגלית, מצבי צבירה שונים, החל מרצון עז לעבוד, דרך חוסר יכולת, פיסית או רגשית, צחוק וחזרה לימי הקולג' (זה קצת מזכיר לאנשים את צעירותם) לעומת בכי ועייפות בגלל מטענים רגשיים שמתנקים. ההנחיה למנהל השבוע היא לכבד את התהליכים של הצוות, אבל העבודה צריכה להיעשות. כל שבוע צוות אחר. איך מוצאים את האיזון?
כי זה בעצם הקושי הגדול וזה גם מה שכל כך מרתק אותי. כל משמרת מתחילה בדקה של שקט, מביאים את כולם ממצבי האופוריה השונים, מהפטפטת, לרגע אחד של התקרקעות. שתיקה נופלת על החדר וכולם מרגישים את השינוי באנרגיה. אחר כך יש "צ'ק אין", דקה שתיים בה כל אחד מהנוכחים משתף לגבי עצמו, תחושות, מה שעולה. השלב הזה של פריקת מטענים רגשיים מרגיע ומנקה את המחשבה. אני יכולה לחוש את האנרגיה בצוות. בשלב הזה כבר אפשר לדעת מי יעבוד, מי יתמרח ואת מי כדאי לשלוח לטייל...השלב הבא הוא שלב ה- attunment , שלב ההתכווננות לעבודות השונות. אני מפרטת את העבודות שעל הפרק, מבקשת מכולם לעצום עיניים ולראות מה קורא להם, מי רוצה לעבוד לבד, מי בזוג, מי עם מים, מי עם רעש, ורק אחרי זה שולחת את כולם לעבוד. הולכים לעבוד כשעה ויוצאים להפסקת תה של 20 דקות (אנחנו בסקוטלנד, יש דברים קדושים....). חוזרים לעוד כשעה עבודה ונאספים לרגע של שקט, דיווח על העבודה ומצב הרוח, כיבוי הנר, שליחת האור למי שזקוק לו, ושחרור המשמרת.
המעבר הזה בין חולין למשמרת, כמו מחול לקודש, הקבלה המוחלטת של המצב האנרגטי של כל אחד מהצוות (עובדים עם מה שיש, אין בשום אופן שעות נוספות ואין דרישה לעמוד בקצב. להיפך, ההנחיה היא להאט, לכבד את עצמך), התחושה שכולנו אורחים וכולנו אחראים לכך שהמקום הקסום הזה יתפקד כמו שעון ויהיה שם בשבילנו, זה הקסם שעובד כבר יותר מחמישים שנה.
אני מתבקשת כאן לשחרר את השיפוט שלי (מפונק, חלשלושה, עצלנית, נצלן...), את הצורך שלי לעמוד בלוחות זמנים, לדחוף את עצמי מעבר לגבול היכולת. אני מתבקשת כאן לכבד ולדאוג לעצמי ולתהליך האישי שלי, העבודה נעשית ונעשית טוב גם בלי שאקח את כל האחריות ואהרוג את עצמי מרוב מתח. המקום הזה מרוויח ויציב כלכלית. אם הייתי יכולה לחזור בזמן לעכברה המסוממת שהייתי לפני 20 שנה כשהרגתי את עצמי בתפקיד מנופח בשביל, בשביל מה בעצם? יש לי הרבה מה להגיד לה, לאני של אז, ולמנהלים הדורסניים שלא הפסיקו לדרוש ולדרוש ולדרוש עוד, אבל לא ידעו לתת. סידרו לי כאן חוויה מתקנת. אנחנו באלף חדש ואני בעד לאמץ מודל עבודה חדש, להירגע ולהאט, ולצחוק לאורך כל הדרך.
אז גינת הקוסמת, כלומר אני, עברה/עברתי לסקוטלנד. בראייה לאחור, המהלך הזה מתבשל כבר שנים. כל ביקור בפינדהורן מחבר אותי לטבע, לאדמה, לגינה, ברבדים שלא נגישים לי בארץ. כל פעם שאני חוזרת אני מיישמת עוד קצת, בחיי האישיים ובעבודה, וכל פעם אני מוקסמת מחדש מהיכולת לשפר את בריאת המציאות, דרך תובנות פשוטות שעוברות דרך הטבע.
הגיע הזמן לקפיצת מדרגה. אני מרגישה שמילאתי את הגביע בכל מה שקשור לחיי עד עכשיו. הדרך להרחבה עוברת דרך "כאן", דרך סקוטלנד ופינדהורן, דרך חיים (זמניים) בקהילה של אנשים מכל העולם, שבאו לכאן לשבוע עד שנים, להתכנס בתוך עצמם וליצור מציאות חדשה, אמיתית ופיסית, עם דגש על שפע חומרי, רגשי ורוחני.
את חיי החדשים בחרתי לפתוח בטיפוס הרים בהיילנדס המערביים, והצטרפתי ליום טיפוס לפסגות לקבוצת מטיילים מנוסים, יותר מתוך בורות מאשר גבורה. שום דבר לא מכין אותך למזג האוויר הסקוטי, למרות שהייתי מצוידת כמו שצריך. זאת אומרת, כן נתתי כבוד לאזהרות ודאגתי לציוד מתאים כולל כמה דברים שלא שמעתי עליהם מעולם. אנחנו מתחילים בשמש ו- 9 מעלות, דרך נוף יפהפה, בטיפוס לא קשה של כשעתיים והאופטימיות שלי מתגברת. עם מעיל חוסם רוח ונעליים חוסמות מים החיים נראים טוב. אבל אחרי שעתיים וחצי מגיעים לפסגות ולשלג עמוק וזו כבר חוויה אחרת וחדשה לי לגמרי. שלג...לא מה שנראה בטלוויזיה...כל צעד שלישי אני שוקעת עד הירכיים, מושכת את עצמי על ארבע מהבור רק כדי לשקוע שוב...זה יכול היה להיות משעשע אם לא היה לוח זמנים לירידה מההר והמנוסים בקבוצה מתחילים להילחץ מהחושך המתקרב וסופת שלגים שאמורה להגיע בערב (מי ידע??) קצת לפני הפסגה המושלגת שסופת שלג קלה מתחוללת עליה, חלק מאיתנו מחליטים לחזור וכמה גיבורים ממשיכים הלאה, כדי לרדת מצידו השני של ההר. זה ייקח להם עוד שלוש שעות.
החזרה לוקחת שעתיים וחצי בשלג ובביצות שנוצרו כשהשלג נמס. השמש נעלמה מזמן, החזית הקרה הקדימה, גשם קל, 3 מעלות, והפינאלה מגיע רק בזכות כוח הרצון, כי בעצם אין ברירה.
אבל! איזו חוויה מדהימה!! נופי בראשית, אוויר צלול כמו שאין בשום מקום, מים זכים לשתייה בנחלים, אנרגטיים כמו ששום מי ברז או בקבוק יכולים להיות. בסרטים דוקומנטריים מראים אנשים מטפסים בנופים מדהימים. הצילום נעשה מהליקופטר ואני תמיד מקנאה במטיילים ומדמיינת את ההתרגשות. עכשיו אני יודעת. אין חיבור טהור כל כך לעולם ולטבע כמו החיבור בפסגת הר מבודד, לשתות תה (אנחנו בסקוטלנד...) עם אלוהים...
החוויה הזו לא תחזור על עצמה למעט במדיטציות. אני יכולה להמשיך ולהעלות את התחושה, ההתעלות, הכרת התודה לעולם, תחושת הניקיון הפנימי, ההתרגשות, דרך חלומות בהקיץ. יומיים אחרי, עם מעט כאבי שרירים (נס, חשבתי שאגמור בבית חולים), אני מרגישה שלווה ומקורקעת כמו שלא הרגשתי הרבה זמן, מרגישה שפתחתי ערוץ חדש לעולם ועוד יתברר מהו. אחרי חודשים שלא כתבתי, חזר לי החשק.
העונות כאן מובחנות מאד והטבע מתחיל להתעורר אחרי תרדמת חורף. זהו שלב הניצנים והפרחים הקטנים שצצים מהאדמה, ואני מסונכרנת עם ההתעוררות הזו וההתחלה החדשה. שלווה מופלאה ירדה עלי, ולו רק בגלל העובדה שכשמשחררים חיים מתפנה המון אנרגיה. אחותי כותבת לי שביטוח לאומי רוצה ממני כסף. זה נראה לי כל כך רחוק ולא מעניין, קחו מה שאתם רוצים, לא יכולה להתפנות אליכם, אני עסוקה בשיחה עם היער.
