הפעם אני בתכנית הכשרה לצוות, ותנאי השירות משופרים (אינטרנט בחדר וחדר פרטי...). בחודש הראשון שלי כאן, לא הפנמתי את הסטטוס החדש. בדמיוני ראיתי את עצמי מטיילת בטבע, כותבת, עושה מדיטציה ליד האגם. העבודה כאן קלה, המשמרות קצרות, ויש המון זמן חופשי. מאחר ואני החברה החדשה בצוות קבוע של ארבעה, היה סיכוי טוב שהאחריות תהיה מינימלית, אבל איפה שהוא למעלה צוחקים עלי בגדול. תוך חודש נעלמו שלושת חברי הצוות הבכירים (שינוי מקום עבודה, חופשה בארה"ב, חופשת מחלה....) ולתדהמתי נהייתי מנהלת המחלקה לשלושת השבועות הקרובים. זיכרונות מודחקים מקריירת המלונאות שלי, כולל סיוטים בלילה, ומעל לכל תחושת התנגדות חזקה: " לא באתי לנהל מחלקה במלון, הייתי שם, עשיתי את זה, יש לי את הטי-שירט."
אבל זה המצב וכדי להשלים איתו או לחזור הביתה, נסעתי להיילנדס לסוף שבוע, לחשוב ולמדוט. מול מפלים שוצפים, ים גועש, הרים פראיים ושקט (המדינה הזו כוללת 40% בני אנוש ו- 60% כבשים), "חתמתי" ביני לבין עצמי על חוזה מחודש להישאר, לשרת, ולגדול, כמו שקורה בכל קיץ שלי כאן, אבל הפעם זו גדילה ענקית, תכנון, בנייה וקרקוע של 10 השנים הבאות.
החיים כאן מלאי ערך, עשירים ורב מימדיים. הרבה טיולים בטבע שמביא דמעות מרוב יופי, הרבה צחוק והתרגשות, מפגשים מרתקים עם אנשים מכל העולם, כולם חולקים את אותו חזון של עולם ירוק יותר, מפרגן, אוהב. כי זו החוויה החזקה ביותר של מי שבא לפה, חוויה של קבלה מוחלטת, של אהבה. מקום בטוח להסיר את ההגנות ולהיות נטו אני. איך מייצרים כזו חוויה, איך הם עושים את זה? איך אנחנו עושים את זה?
האורחים שבאים לסדנאות בנות שבוע עובדים 4 משמרות. אורחים שבאים לתקופות ארוכות ואנשי צוות קבועים, עובדים 2 משמרות ליום, 5 ימים בשבוע. כל משמרת 3 שעות ברוטו, הנטו קצר בהרבה....מי שמנהל את השבוע נקרא Holder of the week . לא מנהל, Holder, "מחזיק השבוע". רק עכשיו אני מבינה מה זה אומר וכמה זה מורכב.
נכון שיש לי המון ניסיון בניהול פרויקטים עסקיים מצד אחד וטיפול באנשים מהצד השני, אבל בבית אלה שני עולמות נפרדים. פה הם מתערבבים לדייסה של רגשות. מצד אחד צריך לבצע את העבודה. מצד שני העובדים הם אורחים, לא מקצועיים, באו לכאן כדי לעבור סדנה. גם הצוות הקבוע, שבא לחודש עד שנים, לא בא כדי להיות עובדי ניקיון. כל אחד והתהליך שלו. ערב רב של תרבויות, שפות, רמות שונות של הבנת אנגלית, מצבי צבירה שונים, החל מרצון עז לעבוד, דרך חוסר יכולת, פיסית או רגשית, צחוק וחזרה לימי הקולג' (זה קצת מזכיר לאנשים את צעירותם) לעומת בכי ועייפות בגלל מטענים רגשיים שמתנקים. ההנחיה למנהל השבוע היא לכבד את התהליכים של הצוות, אבל העבודה צריכה להיעשות. כל שבוע צוות אחר. איך מוצאים את האיזון?
כי זה בעצם הקושי הגדול וזה גם מה שכל כך מרתק אותי. כל משמרת מתחילה בדקה של שקט, מביאים את כולם ממצבי האופוריה השונים, מהפטפטת, לרגע אחד של התקרקעות. שתיקה נופלת על החדר וכולם מרגישים את השינוי באנרגיה. אחר כך יש "צ'ק אין", דקה שתיים בה כל אחד מהנוכחים משתף לגבי עצמו, תחושות, מה שעולה. השלב הזה של פריקת מטענים רגשיים מרגיע ומנקה את המחשבה. אני יכולה לחוש את האנרגיה בצוות. בשלב הזה כבר אפשר לדעת מי יעבוד, מי יתמרח ואת מי כדאי לשלוח לטייל...השלב הבא הוא שלב ה- attunment , שלב ההתכווננות לעבודות השונות. אני מפרטת את העבודות שעל הפרק, מבקשת מכולם לעצום עיניים ולראות מה קורא להם, מי רוצה לעבוד לבד, מי בזוג, מי עם מים, מי עם רעש, ורק אחרי זה שולחת את כולם לעבוד. הולכים לעבוד כשעה ויוצאים להפסקת תה של 20 דקות (אנחנו בסקוטלנד, יש דברים קדושים....). חוזרים לעוד כשעה עבודה ונאספים לרגע של שקט, דיווח על העבודה ומצב הרוח, כיבוי הנר, שליחת האור למי שזקוק לו, ושחרור המשמרת.
המעבר הזה בין חולין למשמרת, כמו מחול לקודש, הקבלה המוחלטת של המצב האנרגטי של כל אחד מהצוות (עובדים עם מה שיש, אין בשום אופן שעות נוספות ואין דרישה לעמוד בקצב. להיפך, ההנחיה היא להאט, לכבד את עצמך), התחושה שכולנו אורחים וכולנו אחראים לכך שהמקום הקסום הזה יתפקד כמו שעון ויהיה שם בשבילנו, זה הקסם שעובד כבר יותר מחמישים שנה.
אני מתבקשת כאן לשחרר את השיפוט שלי (מפונק, חלשלושה, עצלנית, נצלן...), את הצורך שלי לעמוד בלוחות זמנים, לדחוף את עצמי מעבר לגבול היכולת. אני מתבקשת כאן לכבד ולדאוג לעצמי ולתהליך האישי שלי, העבודה נעשית ונעשית טוב גם בלי שאקח את כל האחריות ואהרוג את עצמי מרוב מתח. המקום הזה מרוויח ויציב כלכלית. אם הייתי יכולה לחזור בזמן לעכברה המסוממת שהייתי לפני 20 שנה כשהרגתי את עצמי בתפקיד מנופח בשביל, בשביל מה בעצם? יש לי הרבה מה להגיד לה, לאני של אז, ולמנהלים הדורסניים שלא הפסיקו לדרוש ולדרוש ולדרוש עוד, אבל לא ידעו לתת. סידרו לי כאן חוויה מתקנת. אנחנו באלף חדש ואני בעד לאמץ מודל עבודה חדש, להירגע ולהאט, ולצחוק לאורך כל הדרך.
