סתיו..סתיו...סתיו

לא להאמין, הקיץ נגמר. לא שאפשר להגדיר את מה שהיה קיץ, אפילו לא במדד הסקוטי, אבל בכל זאת הצלחנו לקבל קצת שמש והיו בערך שלושה ימים שאפשר היה להסתובב בשרוול קצר. את הבריטים כל זה לא מעניין. אמרו להם קיץ והם בקצר בגשם וברוח, ושלא יבלבלו אותם בעובדות, אבל אני עדיין זוכרת קייצים לחים עם אבטיח (מתגעגעת רק לאבטיח...) 

לפני כמה ימים הבנתי שהעונה באמת נגמרת והגן מתחיל להתכנס פנימה, ומהר מהר הכנתי תמציות פרחים של פרג, ורדים, קלנדולה, אפונה ריחנית, לבנדר ובוראז', ושמן קומפרי. עוד חודש כבר לא יהיה כלום ונתחיל לאסוף כמויות מטורפות של עלים. העלים האלה שוכבים שנה והופכים לאדמת יער מזינה שמעשירה את העציצים והערוגות. אנחנו משתמשים עכשיו באדמת עלים שנאספו לפני שני חורפים. באביב הבא נשתמש במה שאספנו לפני שנה. 

קיץ מלא ישראלים עבר עלי, כולל המשפחה שלי. היה נהדר לדבר עברית. מישהו הסביר לי שאנחנו מפעילים שרירים שונים בשפות שונות, לכן כל כך מעייף לדבר שפה זרה. למרות שאני כבר רגילה לאנגלית ואפילו מרצה לפני קהלים, יש הקלה גדולה לדבר בשפת אמנו ונדמה לי שאני נשמעת יותר חכמה בשפה שלי....

כמויות האורחים שעבדו איתנו הקיץ היו גבוהות במיוחד. עובדים איתנו אנשים שבאים לסדנאות וכנסים ויש דגש מיוחד על התהליך האישי שהם עוברים. זה דורש מאיתנו הגננים להיות בהקשבה וקבלה ולנהל כל שבוע מעין סדנה. האנרגיות משוגעות והאווירה היא של מסיבת סטודנטים מתמשכת. האורחים שלנו משילים את התפקידים והתוויות שהביאו מהבית ונכנסים לאווירת חופש/חגיגה. זה מרתק ומרגש אבל גם מעייף מאד. 

הגן מתכנס ואיתו גם אנחנו. אני מתחילה לאסוף זרעים, לייבש עשבי תבלין ופרחים, ונפרדת בצער מהעושר של צבעים וריחות שליווה אותנו בשלושת החודשים האחרונים. במקביל אנחנו מורידים הילוך ברמה האישית, ומתמסרים לעבודה פנימית. יותר מדיטציות, יותר תהליכים בתוך הצוות. לא קל לשמור על איזון בין התרבויות, האישיות, הרצונות שכל אחד מהצוות מביא עימו. אנחנו חיים בקדירה קטנה של צוות הגן, ובקדירה קצת יותר גדולה שהיא קהילת פינדהורן. האנשים שאיתם אתה עובד הם אותם אנשים שאוכלים איתך בחדר אוכל, מבלים בערב, גרים איתך ולידך. אין מצב ללכת למסעדה בעיירות השכנות ולא לפגוש מישהו מוכר. כל התנהגות, דפוס או עכבה שחשבת שהשארת בבית כשבאת לקהילה רוחנית, מתגלים פה בעוצמת יתר. ההבדל הוא שפה אי אפשר לסגור את הדלת ולהתעלם. צריך להתעמת, לנקות את האנרגיה השלילית ולגדול. המשמעות של חיים בקהילה רוחנית היא לא שכולם בהיי תמידי של אהבה לעולם. זה קורה אולי בלאלאלנד של סמים. המפגש עם המראות האלה מכריח אותי לוותר על מה שחשבתי שזה "אני", מכריח אותי לשחרר אמונות ודפוסי התנהגות שכבר לא עובדים, לא להיתקע בפינות קטנוניות, לשים גבולות, לחיות ביושרה, מעל הכל מכריח אותי לגדול.

הכלים של פינדהורן כדי לשמור את כולנו שפויים, מדהימים בעוצמתם. פעם בשבוע, רביעי אחר הצהריים, נפגשים כל הגננים לעשרים דקות של מדיטציה, אחריה sharing עמוק ושיחה גלויה על המצב במחלקה. המסורת של דיבור מהלב, בכנות מלאה, כל כך מעוגנת פה, שכל חבר חדש בצוות נכנס מהר מאד לאווירה. לא מטאטאים כלום מתחת לשטיח. אני מגלה שכשאני שומרת בבטן כדי להיות נחמדה, אני מבלה שעות בשיחות מתישות בתוך הראש שלי. לא שווה את זה, יותר קל לשפוך את זה החוצה. עם הזמן לומדים לדבר מתוך ה"אני" ולא לזרוק הכל על "אתה". זו לא מניפולציה, כשמדברים מהלב הצד השני שומע ולא נסגר. פעם בכמה שבועות מקדישים שעתיים לבחינת עומק בעזרת ה superviser שלנו. אנחנו שמים את מה שכואב על השולחן ונותנים לה להוביל אותנו. אנחנו יודעים איך אנחנו נכנסים, אבל לא איך נצא מהפלונטר שעולה ותמיד קיים האיזון בין להגיד הכל בכנות אבל עדיין להיות מסוגלים לעבוד למחרת בבוקר ולספק לאורחים שלנו את החוויה המדהימה שמביאה אנשים מכל העולם לבוא שוב ושוב לכאן.

הקיץ פה נגמר בלי שהוצאתי את בגד הים מהארון. ברגע אימפולסיבי קניתי כרטיס טיסה לארץ, לשבועיים. לא מוכנה לגמור שנה בלי לשחות בים התיכון, אני כבר מריחה את הפלאפל בזיכרון והדגים בחוף קיסריה. שבועיים של שמש וים, ויום כיפור של שקט וקדושה, ומשפחה וחברים ועברית. אחרי זה אהיה מוכנה להתכנסות, לקסם ויופי של החורף הסקוטי. 

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

העץ הקדוש מגלסטונברי

באזור שאני אחראית עליו, צומח עוזרר (Hawthorn), עץ ספציפי שהגיע מהדרום. הסיפור שלו די מעניין. האמונה אומרת שהעץ נשתל על ידי יוסף הרמתי, דודו של ישו, בגלסטונברי, אבלון האגדית, לפני 2000 שנה. הדוד הביא את מקלו של ישו לדרום אנגליה, תקע אותו באדמה והלך לישון. בבוקר גילה שהמקל הפך לעץ פורח, וכאילו שזה לא מספיק, העץ פרח פעמיים בשנה, בכריסמס ואיסטר. אין טעם להתווכח עם אמונה, או לשאול שאלות קשות (כמו מה למשל היה לדוד מיהודה לחפש בדרום אנגליה?). יוסף הרמתי היה סוחר עשיר, האימפריה הרומית השתרעה עד בריטניה, אולי יש בסיפור משהו.

העץ המפורסם חי מאות שנים עד שהפוריטנים גדעו אותו בזמן מלחמת האזרחים במאה ה- 17. ענפים שהושרשו בסתר נשתלו מחדש והעץ המשיך לחיות והפך למוקד עלייה לרגל, גם בימינו. לפני ארבעים שנה, כשפינדהורן  הייתה צעירה, החליט מישהו להביא ענף ולשתול אותו בגן של חדר האוכל. הקשרים האנרגטיים/רוחניים בין פינדהורן, אבלון/גלסטונברי והאי איונה, מאד חזקים. יש גם קשר של קווי גיאומטריה קדושה אבל אני לא בקיאה בזה. מאחר וביליתי הרבה בשלושת המקומות, אני יכולה להעיד שיש משהו באוויר, אנרגיה משותפת חזקה מאד, משכרת, שמביאה הרבה חלומות, עבודה פנימה, התעמתות עם הפסולת הרגשית והפיכתה לקומפוסט מזין.

העץ עומד על המדשאה כבר ארבעים שנה, ולא טוב לו. העץ שלידו צמח למימדי ענק, מה שלא משפר את מצבו של המסכן, ובשנים האחרונות הוא בכלל בהידרדרות איטית לכיוון סיעודי. כשקיבלתי אחריות על הגן של חדר האוכל, הייתי די אדישה אליו, אבל בהדרגה התיידדנו. בהדרגה התחלתי לתקשר איתו ועם שאר הישויות שהיו בסביבה והתנדבו לתת מידע. אנשים שחיים פה שנים ועוסקים בתיקשור עם ישויות הטבע, ניסו דברים שונים כדי לחבב עליו את המקום. זה לא עובד, העץ לא רוצה להיות פה,אבל הוא עקשן כמו בעליו (ישו...המקל המקורי...) ומסרב לעזוב, וכך הוא חי/לא חי משנה לשנה. התחושה היא של בעיה בסיסית בשורשים. כשניהלתי פרויקט בגן ביקשתי מהקבוצה להתחבר אינטואיטיבית ולזרוק לחלל כל מה שעולה. התחושה הכללית הייתה של יובש, בעיה בשורשים, ניכור. אנחנו לא מדברים על בעיית מים, אנחנו בסקוטלנד....

אני מטפלת בעץ הזה בכל הרמות, הרבה מים, שחרור שורשים, קומפוסט תולעים משובח שאנחנו עושים כאן, קומפוסט תולעים נוזלי. חותכת כל מה שיבש, מפנה לו שטח, אבל בעיקר עושה הרבה הילינג. אני מאמצת חלקים מהעבודה של רפי רוזן בביו אורגונומי, משרטטת מפה דמיונית של העץ, מסמנת את הצ'קרות שלו ומערבלת אותן עם המשלים. לפני שנים קיבלתי מידע שאומר ככה: ..." את תלמדי להטות אנרגיה ולסמן בידייך, ועל ידי כך להזיז מסלולים, צורות, כמו בגן חול יפני שבו יוצרים מסלולים בחול..." . יש עוד מידע שקשור לזה אבל אשמור אותו לעצמי. האמת שלא הבנתי מה זה אומר אבל מי אני שאתווכח. עשרים שנה אני מתקשרת וברוב המקרים לא יודעת על מה אני מדברת, העיקר שהקליינט מבין. כשמדובר בי, הדברים מתבהרים שנים אחרי. אז אני מזיזה את הידיים באוויר ומציירת צורות דמיוניות, מזיזה אנרגיה ומערבלת משלימים. אם לא כאן, במקום הרוחני - איזוטרי הזה, אז איפה? כמות הניסים והקסמים שמתממשים פה עצומה.

העץ התחיל לפרוח, מוציא פרחים לבנים. האנרגיה שלו השתנתה ואנשים מציינים את זה בפני. אני מניחה שהוא פרח בשנים קודמות אבל בשנים האחרונות הוא בדעיכה ועכשיו כאילו מתעורר מחדש. האמת, יש לי בעיה עם זה שבכלל הביאו אותו לפה. התחושה שלי היא שמי שהביא אותו עשה את זה מתוך אגו ולא מתוך הקשבה. אני עדיין מרגישה שהעץ לא באמת רוצה להיות פה. השנה האחרונה בגן בפינדהורן חידדה אצלי את ההבחנה בין רצון שנכפה על הגן לבין יצירה משותפת. מדובר בקו מאד עדין שאנחנו חוצים די הרבה, חלק מהלמידה. מה שנשתל בגלל שהגנן רצה, כי התחשק לו, כי זה נראה לו יפה, לא מצליח לעורר את התגובה הרגשית שמעורר אזור שנשתל תוך הקשבה לקולות של השותפים הלא נראים. לפעמים זה נורא מתסכל, אבל זה המקום לשחרר ולהתמסר.

החיים בקהילה דורשים הרבה הקשבה, התחשבות והתמסרות, בתוך צוות הגננים, בין האנשים שחיים כאן, וכאילו שזה לא מספיק, יש שותפים לא נראים שמאד נוכחים בחיים שלנו. זה שווה את זה, וכמו שכתבתי בפעם הקודמת, זה כנראה גם המזל שלנו. צוות של ארבעה בריטים, שלושה גרמנים וישראלית אחת, כולם גננים חובבים מקריירות משרדיות....ואחריות על אחד הגנים המפורסמים בעולם....אני לוקחת כל עזרה בשתי ידיים, וכל שדון, גמד או פיה – ברוך הבא!

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

אביב סקוטי

לא כתבתי כל החורף, אבל חורף כאן זו ממש התחפרות פנימה. גם לא ממש היה על מה לכתוב....גרפתי עלים חודשיים, גרפתי שלג עוד חודש, ניקיתי מיליון עציצונים קטנים בחממה, אבל בעיקר התחפרתי בתוך עצמי ועברתי חורף נעים וחמים. הבתים כאן חמים יותר מהבית שלי בזיכרון, ולעבוד בשלג, עם בגדים מתאימים, זה קצת כמו להיות בסרט. עובדים הרבה פחות שעות כי אין אור, מאטים קצב (יותר לאט כבר אהיה מתה...), אבל כמו הזרעים, הכניסה לאינקובטור האישי משתלמת כשמגיע האביב ומתחילה הפריצה לחיים. ואיזה אביב! האדמה הקפואה הפשירה, הפקעות מזנקות (ואיתן העשבים...) השדות מלאים כבשים עם טלאים מתוקים, והאנרגיה די משוגעת.

אני עובדת כבר 6 חודשים בגן בפארק. עברנו טלטלה רצינית לפני חודשיים. מנהל המחלקה (היחיד שידע משהו בגינון מעצם היותו גנן 30 שנה) ועוד איש צוות עזבו בפתאומיות. נשארנו ארבעה חובבים, שלושה מאיתנו בתכנית הכשרת צוות, וכולנו פחות משנה בגן. הכי ותיק הגיע באפריל האחרון. פאניקה קלה, היינו בטוחים שינחיתו לנו גננים משני הגנים האחרים (לפינדהורן יש שלושה אזורי גנים נפרדים, כל אזור עם הייחוד שלו). אחרי הכול, איזה ארגון שפוי ייתן לי להיות אחראית על גן בסקוטלנד?? שלא לדבר על חברי לצוות... אבל פינדהורן בנויה על חובבים שבאים והולכים כל הזמן, והמייסדים שהתחילו את הגן כאן, לא ידעו כלום על גינון. כל הפרסום של פינדהורן בא מהמייסדים שהחלו לתקשר עם יישויות הטבע ותוך שנה גידלו כאן ירקות שלא אמורים לגדול בצפון סקוטלנד.

בחודשיים האחרונים אנחנו נדרשים לעלות כיתה בעבודה עם ישויות הטבע, בהקשבה והתכווננות – Attunment – ובעבודה משותפת עם אותן יישויות – co -creation . יש גבול לכמה אפשר לשאול גננים אחרים, לקרוא בגוגל או לעיין בספרים. כולנו נהנים לשחק בגן אבל אין לנו סבלנות לקרוא ספרי הדרכה. ההנהלה אמרה כבר מהתחלה שלא יביאו איש לנהל אותנו, הגן שלנו. שוב פאניקה, וריצה לקלסרים שהשאירו דורות של גננים, רק כדי לגלות שזה ממש משעמם לקרוא הוראות של גנן אחר.  לא הייתה ברירה אלא ללכת לחברים מלמעלה (הדוות, יישויות הטבע, המדריכים שלי) ולבקש הנחיות. זה מפחיד לאללה, כי כאן לא מדובר בגן הקטן שלי, אלא בדונמים של גן שמקיף בתים, משרדים, אולמות הרצאות וסדנאות, ומארח אנשים מכל העולם. הנוי של הקיבוץ, אם תרצו. האורחים הרבים קראו על הגן של פינדהורן והציפיות בהתאם.

בנוסף, נהייתי אחראית על החממה. זרעתי עשרות פרחים וירקות בהיקף מסחרי כמעט. הנאה גדולה לתכנן, להזמין, לזרוע ולעקוב אחר הגדילה. הטמפרטורות משתנות כאן כל שעתיים....הרבה תשומת לב לקרח בלילות. מחממים את הזרעים כמו תינוקות ואחר כך שמים ונטילטור כי הטמפרטורה בחממה קופצת ל- 30 מעלות. כשהעברתי השבוע כמה מגשים ל – cold frame , מרחב סגור אבל לא מחומם, הרגשתי כאילו אני שולחת ילדים לשרוד במדבר. חייבים להכין את הצמחים לשתילה בחוץ בהדרגה. הם יישתלו רק בסוף מאי במקומות המיועדים.

מנהל הגן שהועזב במפתיע היה בקונפליקט גדול עם הקהילה. המרירות שלו ותחושת הנפרדות, התבטאו אנרגטית בגן. נכון שהיה חורף, עצים ערומים ואדמה קפואה, אבל אי אפשר לתאר את השינוי האנרגטי בימים שלאחר עזיבתו. כאשר אדם עוזב מחלקה כאן, הוא עובר מן ריטואל של Tune in . זה חשוב. מאחר ויש כאן דגש כל כך גדול על אנרגיה, כל מי שחי כאן נהיה מאד רגיש לניואנסים שבחיינו הקודמים היינו פחות רגישים להם. כל שינוי מורגש כאן בעוצמה רבה, פינדהורן יכולה לשמש מרכז ניסויים לפיסיקה קוונטית, אפקט הפרפר...

בימים שלאחר העזיבה, האנרגיה בגן ובצוות השתנתה משמעותית, כאילו הרימו לנו את המכסה מעל הראש. הסתובבתי בגן, שמעתי/הרגשתי את השמחה, את האנרגיה החדשה שפורצת מהאדמה, אי אפשר לפספס, זה כל כך מובנה בחיים כאן. 50 שנים של יצירה משותפת עם יישויות הטבע, הן משמיעות את קולן בצורה מאד ברורה, ולא צריך להיות מתקשר כדי לשמוע, רק לסמוך על התחושה ולגלות שהיא משותפת לרבים אחרים. נכון שברגעי הפחד נשבעתי לקנות פרחים בכספי הפנסיה שלי אם הזרעים שלי לא ינבטו. המחשבה על קיץ נבול ונטול פרחים כשכולם מצביעים עלי בהאשמה, הייתה קשה מנשוא. זה לא יקרה כמובן, האדמה פשוט שרה, והתגובות בקהילה והאורחים הרבים כאן, בהתאם. בהתחלה לא הבנו למה אנשים באים ואומרים לנו שהגן נראה נפלא, עוד לא שתלנו, יש לנו ערוגות ריקות עם קומפוסט והתחלה של ניצנים על העצים. הכול אנרגיה, ותחושה של הילינג שבאה מהאדמה ומועצמת על ידי האביב.

תרומתי לעניין, מעבר לעבודה הפיסית, היא בניקוי אנרגטי של החלקים השונים של הגן. התהליך פשוט ותיארתי אותו בפוסט "גינה רוחנית" . זה עובד נפלא. טיהור אחד של החממה וכל הגרניומים פרחו בבת אחת (הם ייצאו לעציצים רק ביוני ויחזרו פנימה באוקטובר). העבודה העיקרית שלי היא לייצר אנרגיה של ריפוי, הילינג. לפתוח כיסי ריפוי אנרגטיים במקומות שונים בגן (כתבתי על כך בפוסט על אבלון). התחלתי בגינה שלי בבית אבל מישהו למעלה החליט שאני יכולה לעלות לליגה בינלאומית וסידר לי סיטואציה של הרבה אחריות במחלקה.  אני מתמסרת לאקספרימנטים וזוכה לתגובות מעודדות. יום אחד אביא את העבודה הזו הביתה. אני מאמינה בכל לבי שאם אנחנו מתמלאים ונרפאים מהאדמה, אנחנו לא צריכים לקחת אנרגיה מהשותפים האנושיים במסע שנקרא חיים (בקיצור, לשתות להם את המיץ במשחקי חזק/חלש).

פינדהורן עוברת עכשיו שינוי דורי, אנושי, מערכתי. אלו שהחזיקו את המקום בעשרים השנים האחרונות, מפנים מקומם לחדשים. אנשים במחלקות השונות עסוקים בבנייה של מבנים ארגוניים חדשים, תכנים לימודיים חדשים ובחינה של עקרונות היסוד. דבר אחד לא משתנה ואפילו מתחזק, היצירה המשותפת עם יישויות הטבע. העוגן האנרגטי, המגנט שמושך את כולנו לכאן, שכל כך פותח לנו את הלב, נמצא באדמה, והעבודה שלי כאן היא לחזק אותו. כשזה קורה, הגנים שרים, וכל זמן שאנחנו עובדים מהלב, באמת לא חשוב עד כמה אנחנו מקצועיים....

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.