חפש בבלוג זה

יום ראשון, 10 באפריל 2016

ירושלים

עשרים וארבע שעות....זה כל מה שהיה צריך כדי להשלים את מסע הצליינות שלי, בירושלים. ידעתי שהדרך מובילה לשם אבל לא ממש התלהבתי מהרעיון. יש לי עניין עם ירושלים. זה התחיל לפני 25 שנים כשעבדתי במלון קינג דיויד בעבודה מתישה ומלחיצה. האנרגיה בירושלים תמיד חזקה ואגרסיבית מידי בשבילי. 3 דתות זכריות עיקריות נלחמות על הסלע הזה כבר 3000 שנה (אחרי שמחקו ביעילות כל זכר לדתות האדמה, מה שנקרא דת האלה...). כשאני חושבת ירושלים אני מיד רואה חומות, אבן ושיש, חומות בתוכי, חומות מסביבי. פלא שלא ביקרתי שם כל כך הרבה שנים? וכן, אני מודעת לכך שהחוויה הזו סובייקטיבית לגמרי ולא מייצגת.

רציתי לבקר במנזר סט. ג'ורג' ובגן הקבר (המקום בו נקבר ישו ועלה לשמיים לפי הנצרות). שני המקומות זכורים לי כקסומים, עם גנים רוחניים ומרגיעים. בפברואר, כשהייתי באיונה, קראתי את הביוגרפיה של פיטר קדי (מייסד פינדהורן) וגיליתי לתדהמתי שאני הולכת בעקבות מסע הצליינות שלו (במילותיו הוא), החל באיונה, דרך גלסטונברי עד לגן הקבר בירושלים. היש סימן טוב יותר למישהו שחי בפינדהורן?

דורמיציון
התכתבויות עם חברים בארץ ומבט באתרי חדשות מחקו את הפנטסיה הרומנטית הזו. שני המקומות נמצאים בצד המזרחי של העיר ליד שער שכם. בפברואר נורו ונדקרו שם אנשים על בסיס יומי. אני סומכת על היקום אבל אין בי נטיות אובדניות....הלכתי לשבת על יד הנהר בפינדהורן וחייגתי 144 יוניברס כדי לקבל הנחיות. התשובה הגיעה מיידית. המסע שלי עוקב אחר התדר הנשי, השער שאני מחפשת עובר דרך אתרים נוצריים אבל לא אלה שציינתי. תמונה של מנזר הדורמיציון על הר ציון, מוקדש למריה, עלתה מהחושך. קיבלתי את הרמז הראשון.

הימים שלי באבלון הביאו לקשר עמוק יותר עם אנרגיית האלה, אנרגיות של גאיה, ונחישות למצוא את אותה אנרגיה בירושלים. אני צריכה לחדור דרך הגל הדומיננטי של אנרגיה אלימה ואגרסיבית. ירושלים יכולה להיות מאד רוחנית, אלימה, פנאטית, עמוקה, אבל לעולם לא משעממת. מעולם לא הרגשתי בה רכות ונשיות, אבל שוב, זו חוויה סובייקטיבית שלי.

קריפטה דורמיציון
תחנה ראשונה, מנזר הדורמיציון, שם לפי האמונה, נרדמה מריה ועלתה לשמיים. החלק העליון של הכנסייה דומיננטי, כובש את ההר. הקריפטה בקומת המרתף כולה אנרגיה נשית, עם פסל של מריה הישנה וציורים של שש נשים חזקות מהתנ"ך. אני מוצאת לעצמי פינה חשוכה, מחכה שהתיירים יעזבו ונכנסת למסע שמאני, לתוך ההר. האבנים והשיש מתאיידים. הכנסייה, קבר דויד הסמוך והחדר של "הסעודה האחרונה" נעלמים. ההר מתנער, מתמתח, ואני צונחת אלפי שנים אחורה, לתוך תהלוכת כוהנות, שמטפסות על ההר בלילה של ירח מלא. במרחק רב אני שומעת קבוצה של צליינים שרים ומתפללים עם הכומר שלהם, קולות מהאולם העליון, מהמאה ה -21 . בהתחלה אני מתרגזת אבל מהר מאד מצליחה לחבר את הקולות לתהלוכת הכוהנות, לייצר תדר חזק של אהבה וחמלה. כשאני סוף סוף חוזרת, אני לגמרי לא מאופסת.

כנסיית הקבר
אני מטיילת דרך שער ציון לתוך העיר העתיקה, המלאה תיירים ושוקקת חיים. אני מוצאת את עצמי ברובע הנוצרי, בכנסיית הקבר, המקום הכי קדוש לנצרות, מקום הצליבה. גם פה אני מוצאת פינה בקריפטה שבקומה התחתונה, מסע עמוק לתוך ההר, אותן תמונות, קבוצה אחרת של צליינים שרים ומתפללים עם הכומר, בעוד אני מצטרפת לתהלוכת הכוהנות, אלפי שנים אחורה. אני מאבדת את תחושת הזמן, עבר והווה מתערבבים, הבניין המרשים מתאייד, ההר מנער מעליו כל סימן לשליטה אנושית ודתית ומתעורר לחיים. כאוס בגוף שלי ושחרור אדיר של אנרגיה חסומה, בא לי לבכות.

אחרי שני מסעות שמאניים חזקים, אני צריכה חומוס בדחיפות. החומוס הטוב ביותר נמצא אצל אבו שוקרי ברובע המוסלמי ובנקודה הזו ממש לא אכפת לי מבטיחות, אני נחושה להשיג את החומוס שלי. אני הולכת דרך הויה דולורוסה, המוכרים הנחמדים, המלצרים המנומסים, בסופו של דבר כולנו אותו דבר, רוצים להיות בריאים, שמחים ולהתפרנס בכבוד.

תחנה אחרונה, הכותל המערבי. כאן המסע קשה יותר, אולי בגלל שזה מקום פתוח ורועש, בניגוד לפינות השקטות והחשוכות בכנסיות. אולי בגלל שאני פשוט עייפה. אני חוזרת על גרסה מקוצרת של המסע ומטיילת באיטיות לגסט האוס שלי. 

הערב יפהפה עם נוף מול העיר העתיקה, אבל הגוף שלי דואב והאגן ממש כואב. אני מונחית במדיטציה לקרקע ולאזן את החלקים השונים של המסע – איונה, אבלון, ירושלים – בגופי. אני מרגישה את הריפוי האדיר שעדיין מתחולל בי. עשיתי בתוכי שלום עם ישראל, שלום עם ירושלים, שחררתי הרבה כעס ואגרסיות והתחברתי לתדר עתיק שהיה קבור תחת 3000 שנות אלימות. זו התחלה. בשבוע הבא אני חוזרת לכאן לסדנה עם מרקו פוגצ'ניק. מרקו, אמן סביבתי ידוע ואיש שעובד עם האנרגיות של גאיה בכל העולם, מגיע הרבה לישראל. יצא לי לעבוד איתו בפינדהורן. עד היום הוא סירב לעבוד בירושלים. עכשיו, הוא החליט, הגיע הזמן, איכשהו בהתאמה להדרכה שאני מקבלת. מה הסיכוי?   

מרקו מאמין שהדרך היחידה להביא לכאן שלום היא לנער ולשנות תבניות אנרגטיות דומיננטיות שתוקעות את כולנו. לא תכננתי מראש אבל זה בדיוק מה שניסיתי לעשות בטיולי הקטן פה. מחכה בקוצר רוח להזדמנות להתנסות בעבודה כזו עם קבוצה....  

המסע מתחיל

אבלון

החיים לפי פינדהורן

יום רביעי, 23 במרץ 2016

אבלון


המעיין האדום
אני עומדת במעיין האדום בגן האלה, Chalice Well garden  . הרגליים שלי קפואות, המים קרים, אבל האנרגיה טסה לי בגוף כלפי מעלה. מי המעיין אדומים ומסמלים את הדם, אחד מסמלי האלה. אני יושבת במדיטציה בגן הנפלא הזה ומתמסרת ליופי, לשלווה. האנרגיה החזקה מעגנת ומקרקעת. מבחינתי אפשר לשבת פה לנצח, עטופה ומוגנת באנרגיה נשית מרפאה, אנרגיה של האלה/האם במיטבה.

ביום למחרת אני מטפסת על הטור, הגבעה המפורסמת שמושכת עולים לרגל כבר אלפי שנים. קר והרוח חזקה, ואני מרגישה די עצבנית, לוקח לי זמן לפתוח שער אנרגטי ולהתחיל את המסע פנימה, לתוך הגבעה, לבטן האדמה. אני "צונחת" פנימה, הולכת בבוץ עשיר וחמים, עוברת דרך אש ודרך מפל מים, וכשאני מטפסת חזרה, אני מרגישה שהריאות שלי מתרחבות. תחושה של איזון עם האלמנטים ועם האנרגיה של אבלון, והתמונות מתחילות להגיע.

אני גרה בצימר חמוד שנקרא Apple Fairy, והאווירה החמימה והמרגיעה תומכת בי. בין מדיטציה למדיטציה במקומות שונים והרבה התחפרות בחדר, אני מתחילה להבין לאן מוליך אותי המסע. באיונה התחברתי מחדש לחלק בי שהלך לישון בזמן שאני חגגתי בעבודה ועם חברים בפינדהורן. נפגשתי מחדש עם האלה, והגעתי לאבלון כדי להעמיק את הקשר. אני לא חזקה בטכסים ולא ממש מתחברת לקבוצות המכשפות וכוהנות האלה שפורחות בגלסטונברי. מבחינתי מה שחשוב פה זה החיבור האנרגטי, התדר דרכו אני מתקשרת עם העולם. אני מאפשרת למקום לעבוד דרכי, ליצור את הקסם, ולראשונה מזה שנתיים אני מטפלת טיפול הילינג מרחוק, במישהו בארץ. התוצאה מיידית וכך גם הפידבק. משהו נפתח...

הטור של אבלון
אני כבר יודעת שהשלב הבא במסע עובר דרך ירושלים. לפני שנים ישבתי על הטור וקיבלתי תמונה חזקה של "כיסי ריפוי", מקומות שמושכים אליהם עולים לרגל בגלל אנרגיית הריפוי החזקה שלהם. כתבתי על כך בפוסט הקודם על אבלון. אני זוכרת מסע שמאני בו הראו לי מקומות ריפוי כאלה בעולם, לא ראיתי כאלה בארץ. ירושלים חזקה ומושכת עולים לרגל אבל אני לא מרגישה בה ריפוי. הרגשתי אז שמאחר ואנחנו לא מתמלאים אנרגיה מהאדמה, אנחנו נאלצים להתמלא מהשכנים...אולי זה חלק מהסיבה לכך שאנחנו לא מפסיקים להילחם על אדמה, מתקשים לשחרר. הביקור באבלון חיבר אותי לעבודה עם הטבע שכל כך מזוהה עם פינדהורן. דימיינתי אז אלפי גינות, עם צמחי מרפא ובריכות מים קטנות, מקומות מקלט מאלימות ומתח. כתבתי על כך בבלוג התחלתי לעבוד עם גינות, ואז עברתי לפינדהורן ופיתחתי כיוונים אחרים בעבודה שלי.  

חזון של אנרגיה נשית שמתעוררת, מחוברת לאדמה, מחבקת באהבה את העייפים ממאבק, מתחיל שוב לקבל צורה. הדרך קשורה לשלושת עקרונות היסוד של פינדהורן: הקשבה פנימה, שיתוף פעולה עם הטבע, ושירות לעולם.

תמיד היה לי קל להתחבר לאלות הקלטיות של אבלון. אני מבינה פתאם שאני לא יודעת כמעט כלום על האלה במחוזותינו. אני יושבת בגן הקפלה של מריה מגדלנה בגלסטונברי. תוך כדי מדיטציה אני מקבלת תמונה של האלה אשתורת ואני מתכווצת. 12 שנים של שיעורי תנ"ך, סיפורים על מלכים שהרגו את כוהני וכוהנות אשתורת כי עשו את הרע בעיני אדוני, דמוניזציה מוחלטת של האלה ושל נשים כמו איזבל שעבדו אותה. אני מרגישה את האינדוקטרינציה בתוכי, אני מרגישה שאני נסגרת כשאני מדמיינת את הדמויות הנשיות בנצרות, ועדיין אני "שותה" את האנרגיה הנפלאה בקפלה שמוקדשת למריה מגדלנה.

הקפלה של מריה מגדלנה
אני יושבת בגן הקטן בעיניים עצומות והאסימון נופל. מתחת לסיפורים, מתחת לדמויות התנ"כיות, זורם נהר של אנרגיה נשית, שמתפתח, משנה צורה ושמות, אבל תמיד זורם. אני הולכת בעקבות הנהר האנרגטי של גאיה. אשתורת, מריה, אבלון, כל אלה הם שערים לתדר עמוק יותר  שצריך לצוף ולקבל שם חדש. עמוק בתוך מדיטציה אני מרגישה את החומות בתוכי מתפוררות. הגיע הזמן לחזור לתנ"ך (אחרי 35 שנה...), לחפש את הרמזים לאלה ולקרוא את הסיפורים דרך משקפיים חדשות. ואז לנסוע לירושלים ולחפש אותה שם. היא קבורה תחת אלפי שנים של מלחמה ואלימות אבל אני בטוחה שהיא שם, אני צריכה רק למצוא את השער.  




יום ראשון, 20 במרץ 2016

המסע מתחיל.....

הפוסט הזה הוא תרגום של הפוסט שכתבתי באנגלית.


איונה
התחלתי מסע צליינות רוחני/רגשי, שיביא לי, אני מקווה, בהירות לגבי השלב הבא בחיי. בעיה טכנית בחידוש ויזת העבודה שלי (שכחתי לצרף את האישור שעברתי בחינה באנגלית...) והצורך למלא את כל הניירת מחדש, הביאו אותי לעצירה. ישבתי על החוף המבודד בקיסריה ובהיתי בים, ומשהו בתוכי שנרדם בשנתיים האחרונות, התעורר. הסתכלתי על מה שעלה די מופתעת וקצת בחשש, והבנתי שהחיים שלי בפינדהורן הלכו לכיוון שונה מאד ממה שחשבתי שיהיו. 

אני לא מתלוננת, חייתי שנתיים במקום המופלא הזה, שנתיים מרתקות, מרגשות. נהניתי מהרוב, שרדתי את האתגרים, יצרתי הרבה חברים חדשים. אני מקווה שהמסע שאני עוברת עכשיו יחזיר אותי לחיות שם, אבל אני מתמסרת ופתוחה לכל תרחיש.

כדי  להזיז את האגו החזק שלי למושב הנוסע, ולאפשר לקול הפנימי לנהוג לשם שינוי, נסעתי לשבוע לאי איונה. כתבתי על איונה בביקורי הקודמים שם. לפינדהורן יש שם בית רטריט מקסים (פתוח לכל אורח שרוצה לבוא) ותוך כדי מדיטציות ב Sanctuary ועל החוף, התמסרתי למה שבא. הטקסט היפה שבתמונה תלוי על דלת ה Sanctuary  . דיקלמתי אותו שוב ושוב.

בחורבות מנזר הנשים שעל האי פגשתי שוב את האלה, התחברתי שוב לקול הפנימי שלי, לתדר שעזבתי ליותר משנה. הרגשתי במהלך התקופה הזו שאני מאבדת את היכולת לתקשר לאנשים, לתת הילינג, משהו בעבודה שלי עם ישויות הטבע התעמעם. במקביל נפתחו שערים חדשים ותמיד אהיה אסירת תודה לקבוצת התיקשור שלנו ולעבודה שעשינו ביחד. זה היה ניסיון ראשון שלי לעבוד בקבוצה כדי לייצר שינוי אנרגטי במרחב ובקהילה. נכנסתי בשמחה ל"פורטל" האנרגטי שפתחו אחרים, אבל במקביל סגרתי את הקול הייחודי שלי. הגיע הזמן להתחבר מחדש, ליצור את השלב הבא של חיי. מאד מרגש! קצת מפחיד! בעיקר מרגש.....

מנזר הנשים
איונה היא מקום קסום עם אנרגיה מאד חזקה. זהו הביקור הרביעי שלי והראשון שאני לא מבלה חולה במיטה חצי מהזמן. נראה שלמדתי להתמסר ולהיפתח לאנרגיה המרפאה של האי. ניסיתי לעזור למדריכים שלי להגיע להחלטה ה"נכונה" לגבי המשך חיי, אבל הם זרקו אותי שוב ושוב מהקונסיליום. בסוף נאלצתי להירגע ולתת להם להוביל ולייצר את הקסם.

חזרה בפינדהורן, אני מאד ממוקדת וממושמעת , מקרקעת ומטביעה בתוכי את התדר הישן/חדש ואת ההבנות שעלו באיונה. יש שיטות שונות לקרקע "תכנית", חיזיון שנוצר בחלום. אני לוקחת את האנרגיה של החיזיון ומעבירה אותה דרך הגוף. אני משתמשת  בטכניקה שלמדתי בסדנה נהדרת ומאד מומלצת בפינדהורן (Children of the elements)  , ומעבירה את עצמי דרך האלמנטים. 

הנהר פינדהורן
שבועיים דרך האלמנטים, מתחברת לזרע של כל הפוטנציאלים במסע שמאני לבטן האדמה (אלמנט אדמה), מקרקעת את האנרגיה בעבודה בגן, בוכה ונוזלת (התקררות חזקה...) דרך אלמנט המים, שוטפת את עצמי בנהר (אנרגטית...עוד לא השתגעתי...סקוטלנד...), משחררת רגשות שליליים ופחדים דרך אלמנט האש ומרחיבה את הריאות דרך אלמנט האוויר. התוצאה מיידית, אני כותבת , מתקשרת לחברים ועל הדרך גם עושה קצת הילינג.

המסע שלי לוקח אותי לגלסטונברי, לאבלון, גם עליה כתבתי בעבר. בוקר ב – Chalice well garden  , המעין שלמרגלות אבלון, שולח אותי למיטה...האנרגיות פה מאד חזקות. המסע ממשיך...ואמשיך לכתוב עליו, על התובנות שמתחילות להיאסף, ברגע שאתחזק. שוקולד ושינה טובה ואהיה מוכנה לפגישה נוספת עם האלה.







   


יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

סתיו..סתיו...סתיו

לא להאמין, הקיץ נגמר. לא שאפשר להגדיר את מה שהיה קיץ, אפילו לא במדד הסקוטי, אבל בכל זאת הצלחנו לקבל קצת שמש והיו בערך שלושה ימים שאפשר היה להסתובב בשרוול קצר. את הבריטים כל זה לא מעניין. אמרו להם קיץ והם בקצר בגשם וברוח, ושלא יבלבלו אותם בעובדות, אבל אני עדיין זוכרת קייצים לחים עם אבטיח (מתגעגעת רק לאבטיח...) 

לפני כמה ימים הבנתי שהעונה באמת נגמרת והגן מתחיל להתכנס פנימה, ומהר מהר הכנתי תמציות פרחים של פרג, ורדים, קלנדולה, אפונה ריחנית, לבנדר ובוראז', ושמן קומפרי. עוד חודש כבר לא יהיה כלום ונתחיל לאסוף כמויות מטורפות של עלים. העלים האלה שוכבים שנה והופכים לאדמת יער מזינה שמעשירה את העציצים והערוגות. אנחנו משתמשים עכשיו באדמת עלים שנאספו לפני שני חורפים. באביב הבא נשתמש במה שאספנו לפני שנה. 

קיץ מלא ישראלים עבר עלי, כולל המשפחה שלי. היה נהדר לדבר עברית. מישהו הסביר לי שאנחנו מפעילים שרירים שונים בשפות שונות, לכן כל כך מעייף לדבר שפה זרה. למרות שאני כבר רגילה לאנגלית ואפילו מרצה לפני קהלים, יש הקלה גדולה לדבר בשפת אמנו ונדמה לי שאני נשמעת יותר חכמה בשפה שלי....

כמויות האורחים שעבדו איתנו הקיץ היו גבוהות במיוחד. עובדים איתנו אנשים שבאים לסדנאות וכנסים ויש דגש מיוחד על התהליך האישי שהם עוברים. זה דורש מאיתנו הגננים להיות בהקשבה וקבלה ולנהל כל שבוע מעין סדנה. האנרגיות משוגעות והאווירה היא של מסיבת סטודנטים מתמשכת. האורחים שלנו משילים את התפקידים והתוויות שהביאו מהבית ונכנסים לאווירת חופש/חגיגה. זה מרתק ומרגש אבל גם מעייף מאד. 


הגן מתכנס ואיתו גם אנחנו. אני מתחילה לאסוף זרעים, לייבש עשבי תבלין ופרחים, ונפרדת בצער מהעושר של צבעים וריחות שליווה אותנו בשלושת החודשים האחרונים. במקביל אנחנו מורידים הילוך ברמה האישית, ומתמסרים לעבודה פנימית. יותר מדיטציות, יותר תהליכים בתוך הצוות. לא קל לשמור על איזון בין התרבויות, האישיות, הרצונות שכל אחד מהצוות מביא עימו. אנחנו חיים בקדירה קטנה של צוות הגן, ובקדירה קצת יותר גדולה שהיא קהילת פינדהורן. האנשים שאיתם אתה עובד הם אותם אנשים שאוכלים איתך בחדר אוכל, מבלים בערב, גרים איתך ולידך. אין מצב ללכת למסעדה בעיירות השכנות ולא לפגוש מישהו מוכר. כל התנהגות, דפוס או עכבה שחשבת שהשארת בבית כשבאת לקהילה רוחנית, מתגלים פה בעוצמת יתר. ההבדל הוא שפה אי אפשר לסגור את הדלת ולהתעלם. צריך להתעמת, לנקות את האנרגיה השלילית ולגדול. המשמעות של חיים בקהילה רוחנית היא לא שכולם בהיי תמידי של אהבה לעולם. זה קורה אולי בלאלאלנד של סמים. המפגש עם המראות האלה מכריח אותי לוותר על מה שחשבתי שזה "אני", מכריח אותי לשחרר אמונות ודפוסי התנהגות שכבר לא עובדים, לא להיתקע בפינות קטנוניות, לשים גבולות, לחיות ביושרה, מעל הכל מכריח אותי לגדול.

הכלים של פינדהורן כדי לשמור את כולנו שפויים, מדהימים בעוצמתם. פעם בשבוע, רביעי אחר הצהריים, נפגשים כל הגננים לעשרים דקות של מדיטציה, אחריה sharing עמוק ושיחה גלויה על המצב במחלקה. המסורת של דיבור מהלב, בכנות מלאה, כל כך מעוגנת פה, שכל חבר חדש בצוות נכנס מהר מאד לאווירה. לא מטאטאים כלום מתחת לשטיח. אני מגלה שכשאני שומרת בבטן כדי להיות נחמדה, אני מבלה שעות בשיחות מתישות בתוך הראש שלי. לא שווה את זה, יותר קל לשפוך את זה החוצה. עם הזמן לומדים לדבר מתוך ה"אני" ולא לזרוק הכל על "אתה". זו לא מניפולציה, כשמדברים מהלב הצד השני שומע ולא נסגר. פעם בכמה שבועות מקדישים שעתיים לבחינת עומק בעזרת ה superviser שלנו. אנחנו שמים את מה שכואב על השולחן ונותנים לה להוביל אותנו. אנחנו יודעים איך אנחנו נכנסים, אבל לא איך נצא מהפלונטר שעולה ותמיד קיים האיזון בין להגיד הכל בכנות אבל עדיין להיות מסוגלים לעבוד למחרת בבוקר ולספק לאורחים שלנו את החוויה המדהימה שמביאה אנשים מכל העולם לבוא שוב ושוב לכאן.


הקיץ פה נגמר בלי שהוצאתי את בגד הים מהארון. ברגע אימפולסיבי קניתי כרטיס טיסה לארץ, לשבועיים. לא מוכנה לגמור שנה בלי לשחות בים התיכון, אני כבר מריחה את הפלאפל בזיכרון והדגים בחוף קיסריה. שבועיים של שמש וים, ויום כיפור של שקט וקדושה, ומשפחה וחברים ועברית. אחרי זה אהיה מוכנה להתכנסות, לקסם ויופי של החורף הסקוטי. 


גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

יום ראשון, 24 במאי 2015

העץ הקדוש מגלסטונברי

באזור שאני אחראית עליו, צומח עוזרר (Hawthorn), עץ ספציפי שהגיע מהדרום. הסיפור שלו די מעניין. האמונה אומרת שהעץ נשתל על ידי יוסף הרמתי, דודו של ישו, בגלסטונברי, אבלון האגדית, לפני 2000 שנה. הדוד הביא את מקלו של ישו לדרום אנגליה, תקע אותו באדמה והלך לישון. בבוקר גילה שהמקל הפך לעץ פורח, וכאילו שזה לא מספיק, העץ פרח פעמיים בשנה, בכריסמס ואיסטר. אין טעם להתווכח עם אמונה, או לשאול שאלות קשות (כמו מה למשל היה לדוד מיהודה לחפש בדרום אנגליה?). יוסף הרמתי היה סוחר עשיר, האימפריה הרומית השתרעה עד בריטניה, אולי יש בסיפור משהו.

העץ המפורסם חי מאות שנים עד שהפוריטנים גדעו אותו בזמן מלחמת האזרחים במאה ה- 17. ענפים שהושרשו בסתר נשתלו מחדש והעץ המשיך לחיות והפך למוקד עלייה לרגל, גם בימינו. לפני ארבעים שנה, כשפינדהורן  הייתה צעירה, החליט מישהו להביא ענף ולשתול אותו בגן של חדר האוכל. הקשרים האנרגטיים/רוחניים בין פינדהורן, אבלון/גלסטונברי והאי איונה, מאד חזקים. יש גם קשר של קווי גיאומטריה קדושה אבל אני לא בקיאה בזה. מאחר וביליתי הרבה בשלושת המקומות, אני יכולה להעיד שיש משהו באוויר, אנרגיה משותפת חזקה מאד, משכרת, שמביאה הרבה חלומות, עבודה פנימה, התעמתות עם הפסולת הרגשית והפיכתה לקומפוסט מזין.

העץ עומד על המדשאה כבר ארבעים שנה, ולא טוב לו. העץ שלידו צמח למימדי ענק, מה שלא משפר את מצבו של המסכן, ובשנים האחרונות הוא בכלל בהידרדרות איטית לכיוון סיעודי. כשקיבלתי אחריות על הגן של חדר האוכל, הייתי די אדישה אליו, אבל בהדרגה התיידדנו. בהדרגה התחלתי לתקשר איתו ועם שאר הישויות שהיו בסביבה והתנדבו לתת מידע. אנשים שחיים פה שנים ועוסקים בתיקשור עם ישויות הטבע, ניסו דברים שונים כדי לחבב עליו את המקום. זה לא עובד, העץ לא רוצה להיות פה,אבל הוא עקשן כמו בעליו (ישו...המקל המקורי...) ומסרב לעזוב, וכך הוא חי/לא חי משנה לשנה. התחושה היא של בעיה בסיסית בשורשים. כשניהלתי פרויקט בגן ביקשתי מהקבוצה להתחבר אינטואיטיבית ולזרוק לחלל כל מה שעולה. התחושה הכללית הייתה של יובש, בעיה בשורשים, ניכור. אנחנו לא מדברים על בעיית מים, אנחנו בסקוטלנד....

אני מטפלת בעץ הזה בכל הרמות, הרבה מים, שחרור שורשים, קומפוסט תולעים משובח שאנחנו עושים כאן, קומפוסט תולעים נוזלי. חותכת כל מה שיבש, מפנה לו שטח, אבל בעיקר עושה הרבה הילינג. אני מאמצת חלקים מהעבודה של רפי רוזן בביו אורגונומי, משרטטת מפה דמיונית של העץ, מסמנת את הצ'קרות שלו ומערבלת אותן עם המשלים. לפני שנים קיבלתי מידע שאומר ככה: ..." את תלמדי להטות אנרגיה ולסמן בידייך, ועל ידי כך להזיז מסלולים, צורות, כמו בגן חול יפני שבו יוצרים מסלולים בחול..." . יש עוד מידע שקשור לזה אבל אשמור אותו לעצמי. האמת שלא הבנתי מה זה אומר אבל מי אני שאתווכח. עשרים שנה אני מתקשרת וברוב המקרים לא יודעת על מה אני מדברת, העיקר שהקליינט מבין. כשמדובר בי, הדברים מתבהרים שנים אחרי. אז אני מזיזה את הידיים באוויר ומציירת צורות דמיוניות, מזיזה אנרגיה ומערבלת משלימים. אם לא כאן, במקום הרוחני - איזוטרי הזה, אז איפה? כמות הניסים והקסמים שמתממשים פה עצומה.

העץ התחיל לפרוח, מוציא פרחים לבנים. האנרגיה שלו השתנתה ואנשים מציינים את זה בפני. אני מניחה שהוא פרח בשנים קודמות אבל בשנים האחרונות הוא בדעיכה ועכשיו כאילו מתעורר מחדש. האמת, יש לי בעיה עם זה שבכלל הביאו אותו לפה. התחושה שלי היא שמי שהביא אותו עשה את זה מתוך אגו ולא מתוך הקשבה. אני עדיין מרגישה שהעץ לא באמת רוצה להיות פה. השנה האחרונה בגן בפינדהורן חידדה אצלי את ההבחנה בין רצון שנכפה על הגן לבין יצירה משותפת. מדובר בקו מאד עדין שאנחנו חוצים די הרבה, חלק מהלמידה. מה שנשתל בגלל שהגנן רצה, כי התחשק לו, כי זה נראה לו יפה, לא מצליח לעורר את התגובה הרגשית שמעורר אזור שנשתל תוך הקשבה לקולות של השותפים הלא נראים. לפעמים זה נורא מתסכל, אבל זה המקום לשחרר ולהתמסר.

החיים בקהילה דורשים הרבה הקשבה, התחשבות והתמסרות, בתוך צוות הגננים, בין האנשים שחיים כאן, וכאילו שזה לא מספיק, יש שותפים לא נראים שמאד נוכחים בחיים שלנו. זה שווה את זה, וכמו שכתבתי בפעם הקודמת, זה כנראה גם המזל שלנו. צוות של ארבעה בריטים, שלושה גרמנים וישראלית אחת, כולם גננים חובבים מקריירות משרדיות....ואחריות על אחד הגנים המפורסמים בעולם....אני לוקחת כל עזרה בשתי ידיים, וכל שדון, גמד או פיה – ברוך הבא!



יום שבת, 18 באפריל 2015

אביב סקוטי

לא כתבתי כל החורף, אבל חורף כאן זו ממש התחפרות פנימה. גם לא ממש היה על מה לכתוב....גרפתי עלים חודשיים, גרפתי שלג עוד חודש, ניקיתי מיליון עציצונים קטנים בחממה, אבל בעיקר התחפרתי בתוך עצמי ועברתי חורף נעים וחמים. הבתים כאן חמים יותר מהבית שלי בזיכרון, ולעבוד בשלג, עם בגדים מתאימים, זה קצת כמו להיות בסרט. עובדים הרבה פחות שעות כי אין אור, מאטים קצב (יותר לאט כבר אהיה מתה...), אבל כמו הזרעים, הכניסה לאינקובטור האישי משתלמת כשמגיע האביב ומתחילה הפריצה לחיים. ואיזה אביב! האדמה הקפואה הפשירה, הפקעות מזנקות (ואיתן העשבים...) השדות מלאים כבשים עם טלאים מתוקים, והאנרגיה די משוגעת.

אני עובדת כבר 6 חודשים בגן בפארק. עברנו טלטלה רצינית לפני חודשיים. מנהל המחלקה (היחיד שידע משהו בגינון מעצם היותו גנן 30 שנה) ועוד איש צוות עזבו בפתאומיות. נשארנו ארבעה חובבים, שלושה מאיתנו בתכנית הכשרת צוות, וכולנו פחות משנה בגן. הכי ותיק הגיע באפריל האחרון. פאניקה קלה, היינו בטוחים שינחיתו לנו גננים משני הגנים האחרים (לפינדהורן יש שלושה אזורי גנים נפרדים, כל אזור עם הייחוד שלו). אחרי הכול, איזה ארגון שפוי ייתן לי להיות אחראית על גן בסקוטלנד?? שלא לדבר על חברי לצוות... אבל פינדהורן בנויה על חובבים שבאים והולכים כל הזמן, והמייסדים שהתחילו את הגן כאן, לא ידעו כלום על גינון. כל הפרסום של פינדהורן בא מהמייסדים שהחלו לתקשר עם יישויות הטבע ותוך שנה גידלו כאן ירקות שלא אמורים לגדול בצפון סקוטלנד.

בחודשיים האחרונים אנחנו נדרשים לעלות כיתה בעבודה עם ישויות הטבע, בהקשבה והתכווננות – Attunment – ובעבודה משותפת עם אותן יישויות – co -creation . יש גבול לכמה אפשר לשאול גננים אחרים, לקרוא בגוגל או לעיין בספרים. כולנו נהנים לשחק בגן אבל אין לנו סבלנות לקרוא ספרי הדרכה. ההנהלה אמרה כבר מהתחלה שלא יביאו איש לנהל אותנו, הגן שלנו. שוב פאניקה, וריצה לקלסרים שהשאירו דורות של גננים, רק כדי לגלות שזה ממש משעמם לקרוא הוראות של גנן אחר.  לא הייתה ברירה אלא ללכת לחברים מלמעלה (הדוות, יישויות הטבע, המדריכים שלי) ולבקש הנחיות. זה מפחיד לאללה, כי כאן לא מדובר בגן הקטן שלי, אלא בדונמים של גן שמקיף בתים, משרדים, אולמות הרצאות וסדנאות, ומארח אנשים מכל העולם. הנוי של הקיבוץ, אם תרצו. האורחים הרבים קראו על הגן של פינדהורן והציפיות בהתאם.

בנוסף, נהייתי אחראית על החממה. זרעתי עשרות פרחים וירקות בהיקף מסחרי כמעט. הנאה גדולה לתכנן, להזמין, לזרוע ולעקוב אחר הגדילה. הטמפרטורות משתנות כאן כל שעתיים....הרבה תשומת לב לקרח בלילות. מחממים את הזרעים כמו תינוקות ואחר כך שמים ונטילטור כי הטמפרטורה בחממה קופצת ל- 30 מעלות. כשהעברתי השבוע כמה מגשים ל – cold frame , מרחב סגור אבל לא מחומם, הרגשתי כאילו אני שולחת ילדים לשרוד במדבר. חייבים להכין את הצמחים לשתילה בחוץ בהדרגה. הם יישתלו רק בסוף מאי במקומות המיועדים.

מנהל הגן שהועזב במפתיע היה בקונפליקט גדול עם הקהילה. המרירות שלו ותחושת הנפרדות, התבטאו אנרגטית בגן. נכון שהיה חורף, עצים ערומים ואדמה קפואה, אבל אי אפשר לתאר את השינוי האנרגטי בימים שלאחר עזיבתו. כאשר אדם עוזב מחלקה כאן, הוא עובר מן ריטואל של Tune in . זה חשוב. מאחר ויש כאן דגש כל כך גדול על אנרגיה, כל מי שחי כאן נהיה מאד רגיש לניואנסים שבחיינו הקודמים היינו פחות רגישים להם. כל שינוי מורגש כאן בעוצמה רבה, פינדהורן יכולה לשמש מרכז ניסויים לפיסיקה קוונטית, אפקט הפרפר...

בימים שלאחר העזיבה, האנרגיה בגן ובצוות השתנתה משמעותית, כאילו הרימו לנו את המכסה מעל הראש. הסתובבתי בגן, שמעתי/הרגשתי את השמחה, את האנרגיה החדשה שפורצת מהאדמה, אי אפשר לפספס, זה כל כך מובנה בחיים כאן. 50 שנים של יצירה משותפת עם יישויות הטבע, הן משמיעות את קולן בצורה מאד ברורה, ולא צריך להיות מתקשר כדי לשמוע, רק לסמוך על התחושה ולגלות שהיא משותפת לרבים אחרים. נכון שברגעי הפחד נשבעתי לקנות פרחים בכספי הפנסיה שלי אם הזרעים שלי לא ינבטו. המחשבה על קיץ נבול ונטול פרחים כשכולם מצביעים עלי בהאשמה, הייתה קשה מנשוא. זה לא יקרה כמובן, האדמה פשוט שרה, והתגובות בקהילה והאורחים הרבים כאן, בהתאם. בהתחלה לא הבנו למה אנשים באים ואומרים לנו שהגן נראה נפלא, עוד לא שתלנו, יש לנו ערוגות ריקות עם קומפוסט והתחלה של ניצנים על העצים. הכול אנרגיה, ותחושה של הילינג שבאה מהאדמה ומועצמת על ידי האביב.

תרומתי לעניין, מעבר לעבודה הפיסית, היא בניקוי אנרגטי של החלקים השונים של הגן. התהליך פשוט ותיארתי אותו בפוסט "גינה רוחנית" . זה עובד נפלא. טיהור אחד של החממה וכל הגרניומים פרחו בבת אחת (הם ייצאו לעציצים רק ביוני ויחזרו פנימה באוקטובר). העבודה העיקרית שלי היא לייצר אנרגיה של ריפוי, הילינג. לפתוח כיסי ריפוי אנרגטיים במקומות שונים בגן (כתבתי על כך בפוסט על אבלון). התחלתי בגינה שלי בבית אבל מישהו למעלה החליט שאני יכולה לעלות לליגה בינלאומית וסידר לי סיטואציה של הרבה אחריות במחלקה.  אני מתמסרת לאקספרימנטים וזוכה לתגובות מעודדות. יום אחד אביא את העבודה הזו הביתה. אני מאמינה בכל לבי שאם אנחנו מתמלאים ונרפאים מהאדמה, אנחנו לא צריכים לקחת אנרגיה מהשותפים האנושיים במסע שנקרא חיים (בקיצור, לשתות להם את המיץ במשחקי חזק/חלש).

פינדהורן עוברת עכשיו שינוי דורי, אנושי, מערכתי. אלו שהחזיקו את המקום בעשרים השנים האחרונות, מפנים מקומם לחדשים. אנשים במחלקות השונות עסוקים בבנייה של מבנים ארגוניים חדשים, תכנים לימודיים חדשים ובחינה של עקרונות היסוד. דבר אחד לא משתנה ואפילו מתחזק, היצירה המשותפת עם יישויות הטבע. העוגן האנרגטי, המגנט שמושך את כולנו לכאן, שכל כך פותח לנו את הלב, נמצא באדמה, והעבודה שלי כאן היא לחזק אותו. כשזה קורה, הגנים שרים, וכל זמן שאנחנו עובדים מהלב, באמת לא חשוב עד כמה אנחנו מקצועיים....