חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות החיים לפי פינדהורן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות החיים לפי פינדהורן. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 24 במאי 2015

העץ הקדוש מגלסטונברי

באזור שאני אחראית עליו, צומח עוזרר (Hawthorn), עץ ספציפי שהגיע מהדרום. הסיפור שלו די מעניין. האמונה אומרת שהעץ נשתל על ידי יוסף הרמתי, דודו של ישו, בגלסטונברי, אבלון האגדית, לפני 2000 שנה. הדוד הביא את מקלו של ישו לדרום אנגליה, תקע אותו באדמה והלך לישון. בבוקר גילה שהמקל הפך לעץ פורח, וכאילו שזה לא מספיק, העץ פרח פעמיים בשנה, בכריסמס ואיסטר. אין טעם להתווכח עם אמונה, או לשאול שאלות קשות (כמו מה למשל היה לדוד מיהודה לחפש בדרום אנגליה?). יוסף הרמתי היה סוחר עשיר, האימפריה הרומית השתרעה עד בריטניה, אולי יש בסיפור משהו.

העץ המפורסם חי מאות שנים עד שהפוריטנים גדעו אותו בזמן מלחמת האזרחים במאה ה- 17. ענפים שהושרשו בסתר נשתלו מחדש והעץ המשיך לחיות והפך למוקד עלייה לרגל, גם בימינו. לפני ארבעים שנה, כשפינדהורן  הייתה צעירה, החליט מישהו להביא ענף ולשתול אותו בגן של חדר האוכל. הקשרים האנרגטיים/רוחניים בין פינדהורן, אבלון/גלסטונברי והאי איונה, מאד חזקים. יש גם קשר של קווי גיאומטריה קדושה אבל אני לא בקיאה בזה. מאחר וביליתי הרבה בשלושת המקומות, אני יכולה להעיד שיש משהו באוויר, אנרגיה משותפת חזקה מאד, משכרת, שמביאה הרבה חלומות, עבודה פנימה, התעמתות עם הפסולת הרגשית והפיכתה לקומפוסט מזין.

העץ עומד על המדשאה כבר ארבעים שנה, ולא טוב לו. העץ שלידו צמח למימדי ענק, מה שלא משפר את מצבו של המסכן, ובשנים האחרונות הוא בכלל בהידרדרות איטית לכיוון סיעודי. כשקיבלתי אחריות על הגן של חדר האוכל, הייתי די אדישה אליו, אבל בהדרגה התיידדנו. בהדרגה התחלתי לתקשר איתו ועם שאר הישויות שהיו בסביבה והתנדבו לתת מידע. אנשים שחיים פה שנים ועוסקים בתיקשור עם ישויות הטבע, ניסו דברים שונים כדי לחבב עליו את המקום. זה לא עובד, העץ לא רוצה להיות פה,אבל הוא עקשן כמו בעליו (ישו...המקל המקורי...) ומסרב לעזוב, וכך הוא חי/לא חי משנה לשנה. התחושה היא של בעיה בסיסית בשורשים. כשניהלתי פרויקט בגן ביקשתי מהקבוצה להתחבר אינטואיטיבית ולזרוק לחלל כל מה שעולה. התחושה הכללית הייתה של יובש, בעיה בשורשים, ניכור. אנחנו לא מדברים על בעיית מים, אנחנו בסקוטלנד....

אני מטפלת בעץ הזה בכל הרמות, הרבה מים, שחרור שורשים, קומפוסט תולעים משובח שאנחנו עושים כאן, קומפוסט תולעים נוזלי. חותכת כל מה שיבש, מפנה לו שטח, אבל בעיקר עושה הרבה הילינג. אני מאמצת חלקים מהעבודה של רפי רוזן בביו אורגונומי, משרטטת מפה דמיונית של העץ, מסמנת את הצ'קרות שלו ומערבלת אותן עם המשלים. לפני שנים קיבלתי מידע שאומר ככה: ..." את תלמדי להטות אנרגיה ולסמן בידייך, ועל ידי כך להזיז מסלולים, צורות, כמו בגן חול יפני שבו יוצרים מסלולים בחול..." . יש עוד מידע שקשור לזה אבל אשמור אותו לעצמי. האמת שלא הבנתי מה זה אומר אבל מי אני שאתווכח. עשרים שנה אני מתקשרת וברוב המקרים לא יודעת על מה אני מדברת, העיקר שהקליינט מבין. כשמדובר בי, הדברים מתבהרים שנים אחרי. אז אני מזיזה את הידיים באוויר ומציירת צורות דמיוניות, מזיזה אנרגיה ומערבלת משלימים. אם לא כאן, במקום הרוחני - איזוטרי הזה, אז איפה? כמות הניסים והקסמים שמתממשים פה עצומה.

העץ התחיל לפרוח, מוציא פרחים לבנים. האנרגיה שלו השתנתה ואנשים מציינים את זה בפני. אני מניחה שהוא פרח בשנים קודמות אבל בשנים האחרונות הוא בדעיכה ועכשיו כאילו מתעורר מחדש. האמת, יש לי בעיה עם זה שבכלל הביאו אותו לפה. התחושה שלי היא שמי שהביא אותו עשה את זה מתוך אגו ולא מתוך הקשבה. אני עדיין מרגישה שהעץ לא באמת רוצה להיות פה. השנה האחרונה בגן בפינדהורן חידדה אצלי את ההבחנה בין רצון שנכפה על הגן לבין יצירה משותפת. מדובר בקו מאד עדין שאנחנו חוצים די הרבה, חלק מהלמידה. מה שנשתל בגלל שהגנן רצה, כי התחשק לו, כי זה נראה לו יפה, לא מצליח לעורר את התגובה הרגשית שמעורר אזור שנשתל תוך הקשבה לקולות של השותפים הלא נראים. לפעמים זה נורא מתסכל, אבל זה המקום לשחרר ולהתמסר.

החיים בקהילה דורשים הרבה הקשבה, התחשבות והתמסרות, בתוך צוות הגננים, בין האנשים שחיים כאן, וכאילו שזה לא מספיק, יש שותפים לא נראים שמאד נוכחים בחיים שלנו. זה שווה את זה, וכמו שכתבתי בפעם הקודמת, זה כנראה גם המזל שלנו. צוות של ארבעה בריטים, שלושה גרמנים וישראלית אחת, כולם גננים חובבים מקריירות משרדיות....ואחריות על אחד הגנים המפורסמים בעולם....אני לוקחת כל עזרה בשתי ידיים, וכל שדון, גמד או פיה – ברוך הבא!



יום שבת, 18 באפריל 2015

אביב סקוטי

לא כתבתי כל החורף, אבל חורף כאן זו ממש התחפרות פנימה. גם לא ממש היה על מה לכתוב....גרפתי עלים חודשיים, גרפתי שלג עוד חודש, ניקיתי מיליון עציצונים קטנים בחממה, אבל בעיקר התחפרתי בתוך עצמי ועברתי חורף נעים וחמים. הבתים כאן חמים יותר מהבית שלי בזיכרון, ולעבוד בשלג, עם בגדים מתאימים, זה קצת כמו להיות בסרט. עובדים הרבה פחות שעות כי אין אור, מאטים קצב (יותר לאט כבר אהיה מתה...), אבל כמו הזרעים, הכניסה לאינקובטור האישי משתלמת כשמגיע האביב ומתחילה הפריצה לחיים. ואיזה אביב! האדמה הקפואה הפשירה, הפקעות מזנקות (ואיתן העשבים...) השדות מלאים כבשים עם טלאים מתוקים, והאנרגיה די משוגעת.

אני עובדת כבר 6 חודשים בגן בפארק. עברנו טלטלה רצינית לפני חודשיים. מנהל המחלקה (היחיד שידע משהו בגינון מעצם היותו גנן 30 שנה) ועוד איש צוות עזבו בפתאומיות. נשארנו ארבעה חובבים, שלושה מאיתנו בתכנית הכשרת צוות, וכולנו פחות משנה בגן. הכי ותיק הגיע באפריל האחרון. פאניקה קלה, היינו בטוחים שינחיתו לנו גננים משני הגנים האחרים (לפינדהורן יש שלושה אזורי גנים נפרדים, כל אזור עם הייחוד שלו). אחרי הכול, איזה ארגון שפוי ייתן לי להיות אחראית על גן בסקוטלנד?? שלא לדבר על חברי לצוות... אבל פינדהורן בנויה על חובבים שבאים והולכים כל הזמן, והמייסדים שהתחילו את הגן כאן, לא ידעו כלום על גינון. כל הפרסום של פינדהורן בא מהמייסדים שהחלו לתקשר עם יישויות הטבע ותוך שנה גידלו כאן ירקות שלא אמורים לגדול בצפון סקוטלנד.

בחודשיים האחרונים אנחנו נדרשים לעלות כיתה בעבודה עם ישויות הטבע, בהקשבה והתכווננות – Attunment – ובעבודה משותפת עם אותן יישויות – co -creation . יש גבול לכמה אפשר לשאול גננים אחרים, לקרוא בגוגל או לעיין בספרים. כולנו נהנים לשחק בגן אבל אין לנו סבלנות לקרוא ספרי הדרכה. ההנהלה אמרה כבר מהתחלה שלא יביאו איש לנהל אותנו, הגן שלנו. שוב פאניקה, וריצה לקלסרים שהשאירו דורות של גננים, רק כדי לגלות שזה ממש משעמם לקרוא הוראות של גנן אחר.  לא הייתה ברירה אלא ללכת לחברים מלמעלה (הדוות, יישויות הטבע, המדריכים שלי) ולבקש הנחיות. זה מפחיד לאללה, כי כאן לא מדובר בגן הקטן שלי, אלא בדונמים של גן שמקיף בתים, משרדים, אולמות הרצאות וסדנאות, ומארח אנשים מכל העולם. הנוי של הקיבוץ, אם תרצו. האורחים הרבים קראו על הגן של פינדהורן והציפיות בהתאם.

בנוסף, נהייתי אחראית על החממה. זרעתי עשרות פרחים וירקות בהיקף מסחרי כמעט. הנאה גדולה לתכנן, להזמין, לזרוע ולעקוב אחר הגדילה. הטמפרטורות משתנות כאן כל שעתיים....הרבה תשומת לב לקרח בלילות. מחממים את הזרעים כמו תינוקות ואחר כך שמים ונטילטור כי הטמפרטורה בחממה קופצת ל- 30 מעלות. כשהעברתי השבוע כמה מגשים ל – cold frame , מרחב סגור אבל לא מחומם, הרגשתי כאילו אני שולחת ילדים לשרוד במדבר. חייבים להכין את הצמחים לשתילה בחוץ בהדרגה. הם יישתלו רק בסוף מאי במקומות המיועדים.

מנהל הגן שהועזב במפתיע היה בקונפליקט גדול עם הקהילה. המרירות שלו ותחושת הנפרדות, התבטאו אנרגטית בגן. נכון שהיה חורף, עצים ערומים ואדמה קפואה, אבל אי אפשר לתאר את השינוי האנרגטי בימים שלאחר עזיבתו. כאשר אדם עוזב מחלקה כאן, הוא עובר מן ריטואל של Tune in . זה חשוב. מאחר ויש כאן דגש כל כך גדול על אנרגיה, כל מי שחי כאן נהיה מאד רגיש לניואנסים שבחיינו הקודמים היינו פחות רגישים להם. כל שינוי מורגש כאן בעוצמה רבה, פינדהורן יכולה לשמש מרכז ניסויים לפיסיקה קוונטית, אפקט הפרפר...

בימים שלאחר העזיבה, האנרגיה בגן ובצוות השתנתה משמעותית, כאילו הרימו לנו את המכסה מעל הראש. הסתובבתי בגן, שמעתי/הרגשתי את השמחה, את האנרגיה החדשה שפורצת מהאדמה, אי אפשר לפספס, זה כל כך מובנה בחיים כאן. 50 שנים של יצירה משותפת עם יישויות הטבע, הן משמיעות את קולן בצורה מאד ברורה, ולא צריך להיות מתקשר כדי לשמוע, רק לסמוך על התחושה ולגלות שהיא משותפת לרבים אחרים. נכון שברגעי הפחד נשבעתי לקנות פרחים בכספי הפנסיה שלי אם הזרעים שלי לא ינבטו. המחשבה על קיץ נבול ונטול פרחים כשכולם מצביעים עלי בהאשמה, הייתה קשה מנשוא. זה לא יקרה כמובן, האדמה פשוט שרה, והתגובות בקהילה והאורחים הרבים כאן, בהתאם. בהתחלה לא הבנו למה אנשים באים ואומרים לנו שהגן נראה נפלא, עוד לא שתלנו, יש לנו ערוגות ריקות עם קומפוסט והתחלה של ניצנים על העצים. הכול אנרגיה, ותחושה של הילינג שבאה מהאדמה ומועצמת על ידי האביב.

תרומתי לעניין, מעבר לעבודה הפיסית, היא בניקוי אנרגטי של החלקים השונים של הגן. התהליך פשוט ותיארתי אותו בפוסט "גינה רוחנית" . זה עובד נפלא. טיהור אחד של החממה וכל הגרניומים פרחו בבת אחת (הם ייצאו לעציצים רק ביוני ויחזרו פנימה באוקטובר). העבודה העיקרית שלי היא לייצר אנרגיה של ריפוי, הילינג. לפתוח כיסי ריפוי אנרגטיים במקומות שונים בגן (כתבתי על כך בפוסט על אבלון). התחלתי בגינה שלי בבית אבל מישהו למעלה החליט שאני יכולה לעלות לליגה בינלאומית וסידר לי סיטואציה של הרבה אחריות במחלקה.  אני מתמסרת לאקספרימנטים וזוכה לתגובות מעודדות. יום אחד אביא את העבודה הזו הביתה. אני מאמינה בכל לבי שאם אנחנו מתמלאים ונרפאים מהאדמה, אנחנו לא צריכים לקחת אנרגיה מהשותפים האנושיים במסע שנקרא חיים (בקיצור, לשתות להם את המיץ במשחקי חזק/חלש).

פינדהורן עוברת עכשיו שינוי דורי, אנושי, מערכתי. אלו שהחזיקו את המקום בעשרים השנים האחרונות, מפנים מקומם לחדשים. אנשים במחלקות השונות עסוקים בבנייה של מבנים ארגוניים חדשים, תכנים לימודיים חדשים ובחינה של עקרונות היסוד. דבר אחד לא משתנה ואפילו מתחזק, היצירה המשותפת עם יישויות הטבע. העוגן האנרגטי, המגנט שמושך את כולנו לכאן, שכל כך פותח לנו את הלב, נמצא באדמה, והעבודה שלי כאן היא לחזק אותו. כשזה קורה, הגנים שרים, וכל זמן שאנחנו עובדים מהלב, באמת לא חשוב עד כמה אנחנו מקצועיים....



יום שבת, 1 בנובמבר 2014

גלישה לחורף בסקוטלנד

חתמתי על חוזה לעוד שישה חודשים בפינדהורן, ועברתי לעבוד בגן.....בסקוטלנד....בחורף....אבל הדחף מבפנים היה כל כך חזק שלהיגיון לא היה סיכוי. התכנית המקורית הייתה לחזור הביתה לחורף ולחזור לכאן לעוד 6 חודשים לקראת הקיץ. תכניות מקוריות נידונות להישתנות. אני יושבת בביתי הקטן בפארק, מוקפת עצים, פסיונים מטיילים לי בחצר (זה מן עוף כזה, בין תרנגולת לטווס, תמיד מזכירים אותו ברומנים היסטוריים), פה ושם רואים צבי טועה, והאושר גדול. לגבי מזג האוויר, הכל בראש. ברגע שהפנמתי שהגשם הוא שותף קבוע בעבודה, הוא כבר לא היווה בעיה. כמו שאומרים כאן, אין מזג אוויר רע, רק בגדים לא מתאימים. אנחנו מצוידים והעבודה באמת מהנה. כרגע אנחנו בעיקר מגרפים, גוזמים ומכינים את הגנים לחורף. אני מקווה לשמור על אופטימיות ורודה זו גם כשנגרף שלג.....

יש משהו מיסטי בסקוטלנד, בתקופה הזו יש מעין ערפל באוויר. אתמול נחגג כאן Haloween , חג שבו הילדים מתחפשים (בעיקר למכשפות) ויש אווירה של התרגשות מפוחדת מכישופים ורוחות של דודים מתים שבאים לבקר. זה כמובן עיוות של ראש השנה הקלטי Samhain, אחד החגים החשובים בתרבויות האדמה. הגעתו מסמלת את סיום הקציר והתחלת עונת החורף. הצעיף בין העולמות נהיה דק במיוחד ביום זה, הגבול בין עולם בני האדם ועולם הישויות נשבר. זמן לזכור ולכבד את המתים, זמן לקסם ולראיית העתיד, זמן להגנות מפני מכשפות וכוחות רשע, בעזרת הרבה נרות ומדורות. 

במקום ללכת למסיבת "פורים" קלטית/נוצרית, הלכתי ל - Nature Sanctuary (בתמונה מימין) להתחבר לאנרגיה המקורית של לילה זה. כאשר האינטואיציה מועצמת ויש תחושה מאד חזקה של אנרגיה "אחרת" באוויר, המידע פשוט זורם. זה הזמן לתכנן את השנה, לקבוע את המטרות והכוונות, ואז לשקוע לזמן החלום של החורף, כדי לתת לזרעי המימוש לנבוט. באביב יבוא המימוש. אני עובדת עם האנרגיה הזו שנים בארץ אבל פה אני באמת מרגישה אותה. המובחנות בין העונות קיצונית. מאחר ואנחנו בכפר בצפון סקוטלנד, החושך מגיע מוקדם והוא ממש חשוך. הגנים באמת הולכים לישון לחודשים הקרובים ואני עסוקה בייבוש מרווה, תימין ורוזמרין, מכינה שמן גוף עם פרחי קלנדולה, מייבשת הרבה לבנדר (לשקיות לארונות וסבונים), ומחפשת מה לעשות עם כמויות התפוחים שקטפנו: כבר בישלנו רסק תפוחים, ריבות, עוגות, צ'יפס קליפות תפוחים, סיידר. בניגוד לגינה הפורחת שלי בארץ, עוד שבועיים כבר לא יהיה מה לקטוף. 

העבודה בגן מחברת אותי חזק לעבודה עם ישויות הטבע, שיתוף פעולה בין שווים שחיים פה ביחד. כתבתי על זה הרבה בעבר והתנסיתי בהצלחה בגינה שלי, אבל מה שהביא אותי לחיות פה זה הצורך להעמיק את הקשר הזה, והדרך היא לעבוד בגן שכבר יותר מחמישים שנה חי באנרגיה של כבוד הדדי בין בני האדם לישויות השונות שאינן נראות בעין רגילה. גנים שחיים בהדדיות כזו הופכים להיות כיסי ריפוי, יש סיבה לכך שהגן של פינדהורן מושך כל כך הרבה אנשים מרחבי העולם. אנחנו לא הכי טובים בגינון בר קיימא, או בפרמקלצ'ור, גם לא בחקלאות אורגנית, אבל ההקשבה והכבוד לטבע (Attunment) כבר כל כך הרבה שנים, עושים את ההבדל. המשמרת בגן לא רוויה בשיחות מרתקות עם פיות וגמדים, גינון זה גינון כמו בכל מקום (עישוב, גיזום, גירוף וכו'). אבל אחרי שלושה שבועות שאני מכריחה את עצמי להאט את הקצב, ולנסות לשמוע, השבוע קלטתי את "זה". כבר שבוע אני גוזמת גדר חיה, עלה עלה מה שנקרא, כדי לפגוע כמה שפחות בשיחים ולשמור על צורה עגולה ויפה. הגנן הראשי הראה לי מה הוא רוצה ואמר לי להתכוונן לשיח, לגבי הצורה והעומק של הגיזום. הנהנתי ברוחניות אבל בתוכי  שידרתי לו מסרים נואשים: תגיד לי כמה סנטימטר אתה רוצה לעזאזל...אבל אחרי שלושה ימים על עיוור היד שלי התחילה ללכת בעצמה, מתוך זרימה שלא עוברת דרך הראש, מעין ידיעה, מעין שמיעה פנימית, קשה להסביר, זה נראה נפלא ומרגיש עוד יותר נפלא.


אתמול בלילה ב- Nature Sanctuary שמעתי חזק שאני צריכה להתחבר לאנרגיית הריפוי בגן האוריגינלי (בתמונה משמאל). שם התחיל סיפור ההצלחה הזה שנקרא פינדהורן, לפני 52 שנה. אחרי שארגיש את האנרגיה הזו אוכל להעביר אותה למקומות אחרים, כאן ובבית, ולהתחבר לחזון כיסי הריפוי שראיתי לפני שנים (וכתבתי עליו בעבר). אין לי מושג איך זה יקרה, אבל עד לפני שלושה ימים גם לא היה לי מושג איך לגזום גדר...יש מקום לאופטימיות....



יום ראשון, 27 באפריל 2014

לשלם עבור הזכות לנקות

כמה מקומות בעולם מצליחים למשוך אליהם כל כך הרבה אנשים, שמשלמים בשביל הזכות לנקות, לבשל, לגנן או לכבס, ועוד חוזרים לעוד? אנחנו לא מאמינים על עצמנו והאורחים החדשים שמתחלפים כל שבוע, ועובדים משמרות במהלך הסדנאות, מוקסמים כמונו. העוזרת שלי לא הצליחה להבין (וכמוה עוד כמה...) למה אני נוסעת לסקוטלנד ומשלמת עבור הזכות לעשות את מה שאני משלמת לה עבורו בבית. אני עובדת ב- Home Care , מחלקת משק הבית של מרכז הסדנאות קלוני, בפינדהורן, נהנית מכל רגע ומאושרת שניתנה לי הזכות לטפל בבניין המדהים הזה. וכמו שאני חוזרת כבר שש שנים, בוחרת לפעמים עבודה בגינה ולעתים עבודה בניקיון, חוזרים רבים וטובים מכל קצווי הפלנטה. 

הפעם אני בתכנית הכשרה לצוות, ותנאי השירות משופרים (אינטרנט בחדר וחדר פרטי...). בחודש הראשון שלי כאן, לא הפנמתי את הסטטוס החדש. בדמיוני ראיתי את עצמי מטיילת בטבע, כותבת, עושה מדיטציה ליד האגם. העבודה כאן קלה, המשמרות קצרות, ויש המון זמן חופשי. מאחר ואני החברה החדשה בצוות קבוע של ארבעה, היה סיכוי טוב שהאחריות תהיה מינימלית, אבל איפה שהוא למעלה צוחקים עלי בגדול. תוך חודש נעלמו שלושת חברי הצוות הבכירים (שינוי מקום עבודה, חופשה בארה"ב, חופשת מחלה....) ולתדהמתי נהייתי מנהלת המחלקה לשלושת השבועות הקרובים. זיכרונות מודחקים מקריירת המלונאות שלי, כולל סיוטים בלילה, ומעל לכל תחושת התנגדות חזקה: " לא באתי לנהל מחלקה במלון, הייתי שם, עשיתי את זה, יש לי את הטי-שירט." 

אבל זה המצב וכדי להשלים איתו או לחזור הביתה, נסעתי להיילנדס לסוף שבוע, לחשוב ולמדוט. מול מפלים שוצפים, ים גועש, הרים פראיים ושקט (המדינה הזו כוללת 40% בני אנוש ו- 60% כבשים), "חתמתי" ביני לבין עצמי על חוזה מחודש להישאר, לשרת, ולגדול, כמו שקורה בכל קיץ שלי כאן, אבל הפעם זו גדילה ענקית, תכנון, בנייה וקרקוע של 10 השנים הבאות. 

החיים כאן מלאי ערך, עשירים ורב מימדיים. הרבה טיולים בטבע שמביא דמעות מרוב יופי, הרבה צחוק והתרגשות, מפגשים מרתקים עם אנשים מכל העולם, כולם חולקים את אותו חזון של עולם ירוק יותר, מפרגן, אוהב. כי זו החוויה החזקה ביותר של מי שבא לפה, חוויה של קבלה מוחלטת, של אהבה. מקום בטוח להסיר את ההגנות ולהיות נטו אני. איך מייצרים כזו חוויה, איך הם עושים את זה? איך אנחנו עושים את זה?

האורחים שבאים לסדנאות בנות שבוע עובדים 4 משמרות. אורחים שבאים לתקופות ארוכות ואנשי צוות קבועים, עובדים 2 משמרות ליום, 5 ימים בשבוע. כל משמרת 3 שעות ברוטו, הנטו קצר בהרבה....מי שמנהל את השבוע נקרא Holder of the week . לא מנהל, Holder, "מחזיק השבוע". רק עכשיו אני מבינה מה זה אומר וכמה זה מורכב.

נכון שיש לי המון ניסיון בניהול פרויקטים עסקיים מצד אחד וטיפול באנשים מהצד השני, אבל בבית אלה שני עולמות נפרדים. פה הם מתערבבים לדייסה של רגשות. מצד אחד צריך לבצע את העבודה. מצד שני העובדים הם אורחים, לא מקצועיים, באו לכאן כדי לעבור סדנה. גם הצוות הקבוע, שבא לחודש עד שנים, לא בא כדי להיות עובדי ניקיון. כל אחד והתהליך שלו. ערב רב של תרבויות, שפות, רמות שונות של הבנת אנגלית, מצבי צבירה שונים, החל מרצון עז לעבוד, דרך חוסר יכולת, פיסית או רגשית, צחוק וחזרה לימי הקולג' (זה קצת מזכיר לאנשים את צעירותם) לעומת בכי ועייפות בגלל מטענים רגשיים שמתנקים. ההנחיה למנהל השבוע היא לכבד את התהליכים של הצוות, אבל העבודה צריכה להיעשות. כל שבוע צוות אחר. איך מוצאים את האיזון?

כי זה בעצם הקושי הגדול וזה גם מה שכל  כך מרתק אותי. כל משמרת מתחילה בדקה של שקט, מביאים את כולם ממצבי האופוריה השונים, מהפטפטת, לרגע אחד של התקרקעות. שתיקה נופלת על החדר וכולם מרגישים את השינוי באנרגיה. אחר כך יש "צ'ק אין", דקה שתיים בה כל אחד מהנוכחים משתף לגבי עצמו, תחושות, מה שעולה. השלב הזה של פריקת מטענים רגשיים מרגיע ומנקה את המחשבה. אני יכולה לחוש את האנרגיה בצוות. בשלב הזה כבר אפשר לדעת מי יעבוד, מי יתמרח ואת מי כדאי לשלוח לטייל...השלב הבא הוא שלב ה- attunment , שלב ההתכווננות לעבודות השונות. אני מפרטת את העבודות שעל הפרק, מבקשת מכולם לעצום עיניים ולראות מה קורא להם, מי רוצה לעבוד לבד, מי בזוג, מי עם מים, מי עם רעש, ורק אחרי זה שולחת את כולם לעבוד. הולכים לעבוד כשעה ויוצאים להפסקת תה של 20 דקות (אנחנו בסקוטלנד, יש דברים קדושים....). חוזרים לעוד כשעה עבודה ונאספים לרגע של שקט, דיווח על העבודה ומצב הרוח, כיבוי הנר, שליחת האור למי שזקוק לו, ושחרור המשמרת. 

המעבר הזה בין חולין למשמרת, כמו מחול לקודש, הקבלה המוחלטת של המצב האנרגטי של כל אחד מהצוות (עובדים עם מה שיש, אין בשום אופן שעות נוספות ואין דרישה לעמוד בקצב. להיפך, ההנחיה היא להאט, לכבד את עצמך), התחושה שכולנו אורחים וכולנו אחראים לכך שהמקום הקסום הזה יתפקד כמו שעון ויהיה שם בשבילנו, זה הקסם שעובד כבר יותר מחמישים שנה. 

אני מתבקשת כאן לשחרר את השיפוט שלי (מפונק, חלשלושה, עצלנית, נצלן...), את הצורך שלי לעמוד בלוחות זמנים, לדחוף את עצמי מעבר לגבול היכולת. אני מתבקשת כאן לכבד ולדאוג לעצמי ולתהליך האישי שלי, העבודה נעשית ונעשית טוב גם בלי שאקח את כל האחריות ואהרוג את עצמי מרוב מתח. המקום הזה מרוויח ויציב כלכלית. אם הייתי יכולה לחזור בזמן לעכברה המסוממת שהייתי לפני 20 שנה כשהרגתי את עצמי בתפקיד מנופח בשביל, בשביל מה בעצם? יש לי הרבה מה להגיד לה, לאני של אז, ולמנהלים הדורסניים שלא הפסיקו לדרוש ולדרוש ולדרוש עוד, אבל לא ידעו לתת. סידרו לי כאן חוויה מתקנת. אנחנו באלף חדש ואני בעד לאמץ מודל עבודה חדש, להירגע ולהאט, ולצחוק לאורך כל הדרך.



יום שלישי, 4 במרץ 2014

חיים חדשים

אז גינת הקוסמת, כלומר אני, עברה/עברתי לסקוטלנד. בראייה לאחור, המהלך הזה מתבשל כבר שנים. כל ביקור בפינדהורן מחבר אותי לטבע, לאדמה, לגינה, ברבדים שלא נגישים לי בארץ. כל פעם שאני חוזרת אני מיישמת עוד קצת, בחיי האישיים ובעבודה, וכל פעם אני מוקסמת מחדש מהיכולת לשפר את בריאת המציאות, דרך תובנות פשוטות שעוברות דרך הטבע. 

הגיע הזמן לקפיצת מדרגה. אני מרגישה שמילאתי את הגביע בכל מה שקשור לחיי עד עכשיו. הדרך להרחבה עוברת דרך "כאן", דרך סקוטלנד ופינדהורן, דרך חיים (זמניים) בקהילה של אנשים מכל העולם, שבאו לכאן לשבוע עד שנים, להתכנס בתוך עצמם וליצור מציאות חדשה, אמיתית ופיסית, עם דגש על שפע חומרי, רגשי ורוחני. 


את חיי החדשים בחרתי לפתוח בטיפוס הרים בהיילנדס המערביים, והצטרפתי ליום טיפוס לפסגות לקבוצת מטיילים מנוסים, יותר מתוך בורות מאשר גבורה. שום דבר לא מכין אותך למזג האוויר הסקוטי, למרות שהייתי מצוידת כמו שצריך. זאת אומרת, כן נתתי כבוד לאזהרות ודאגתי לציוד מתאים כולל כמה דברים שלא שמעתי עליהם מעולם. אנחנו מתחילים בשמש ו- 9 מעלות, דרך נוף יפהפה, בטיפוס לא קשה של כשעתיים והאופטימיות שלי מתגברת. עם מעיל חוסם רוח ונעליים חוסמות מים החיים נראים טוב. אבל אחרי שעתיים וחצי מגיעים לפסגות ולשלג עמוק וזו כבר חוויה אחרת וחדשה לי לגמרי. שלג...לא מה שנראה בטלוויזיה...כל צעד שלישי אני שוקעת עד הירכיים, מושכת את עצמי על ארבע מהבור רק כדי לשקוע שוב...זה יכול היה להיות משעשע אם לא היה לוח זמנים לירידה מההר והמנוסים בקבוצה מתחילים להילחץ מהחושך המתקרב וסופת שלגים שאמורה להגיע בערב (מי ידע??) קצת לפני הפסגה המושלגת שסופת שלג קלה מתחוללת עליה, חלק מאיתנו מחליטים לחזור וכמה גיבורים ממשיכים הלאה, כדי לרדת מצידו השני של ההר. זה ייקח להם עוד שלוש שעות.


החזרה לוקחת שעתיים וחצי בשלג ובביצות שנוצרו כשהשלג נמס. השמש נעלמה מזמן, החזית הקרה הקדימה, גשם קל, 3 מעלות, והפינאלה מגיע רק בזכות כוח הרצון, כי בעצם אין ברירה.

אבל! איזו חוויה מדהימה!! נופי בראשית, אוויר צלול כמו שאין בשום מקום, מים זכים לשתייה בנחלים, אנרגטיים כמו ששום מי ברז או בקבוק יכולים להיות. בסרטים דוקומנטריים מראים אנשים מטפסים בנופים מדהימים. הצילום נעשה מהליקופטר ואני תמיד מקנאה במטיילים ומדמיינת את ההתרגשות. עכשיו אני יודעת. אין חיבור טהור כל כך לעולם ולטבע כמו החיבור בפסגת הר מבודד, לשתות תה (אנחנו בסקוטלנד...) עם אלוהים...

החוויה הזו לא תחזור על עצמה למעט במדיטציות. אני יכולה להמשיך ולהעלות את התחושה, ההתעלות, הכרת התודה לעולם, תחושת הניקיון הפנימי, ההתרגשות, דרך חלומות בהקיץ. יומיים אחרי, עם מעט כאבי שרירים (נס, חשבתי שאגמור בבית חולים), אני מרגישה שלווה ומקורקעת כמו שלא הרגשתי הרבה זמן, מרגישה שפתחתי ערוץ חדש לעולם ועוד יתברר מהו. אחרי חודשים שלא כתבתי, חזר לי החשק.


העונות כאן מובחנות מאד והטבע מתחיל להתעורר אחרי תרדמת חורף. זהו שלב הניצנים והפרחים הקטנים שצצים מהאדמה, ואני מסונכרנת עם ההתעוררות הזו וההתחלה החדשה. שלווה מופלאה ירדה עלי, ולו רק בגלל העובדה שכשמשחררים חיים מתפנה המון אנרגיה. אחותי כותבת לי שביטוח לאומי רוצה ממני כסף. זה נראה לי כל כך רחוק ולא מעניין, קחו מה שאתם רוצים, לא יכולה להתפנות אליכם, אני עסוקה בשיחה עם היער.





יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

שיחה ידידותית עם הטבע


מול הרי הצפון, אוויר צלול וטרי של בוקר, שדה פתוח שיהפוך לגן ירק וכיס ריפוי, מרכז לחקלאות אקולוגית ברת קיימא, מקום למי שרוצה להירגע, לשחרר לחצים, להתרפא. העברתי לצוות שתי סדנאות כדי לחבר אותם לעבודה מודעת עם הטבע.

מי שעוסק בחקלאות אקולוגית ומאמין בחיים של קיימות, כבר בעצם נמצא "שם". גננים וחקלאים הם בעיני האנשים הכי מודעים, הכי רוחניים. כל כך הרבה ענווה נדרשת כשבאים לגינה, התמסרות לגחמות המשתנות של מזג האוויר, של האדמה, ושל הצמחים עצמם. כמה פעמים אנחנו עומדים מול צמח שמסרב להתפתח כמו שאנחנו רוצים. התנאים מושלמים, האדמה רכה ומזינה, לא הולך. יש לי בגינה יסמין כזה שכבר כמה שנים מעביר אותי שיעור בקבלה. כמו ילד נכה, הוא לא עומד בציפיות הגבוהות ששמתי עליו, אך בעקשנות מתמיד להישאר נוכח, גם אם לא גדל ביותר מכמה סנטימטרים מאז ששתלתי אותו. כל ניסיונותי להעביר אותו למקומות שונים, לשפוך עליו טונה של אנרגיה וכוונה, לדבר עם הישות שלו, נכשלים. המסר חוזר שוב ושוב: תניחי לו להיות מה שהוא, להיות או לחדול, קבלי אותו כמו שהוא.

מאחר וסוף סוף הסכמתי לנסות להעביר את הידע לאנשים אחרים, אני נדרשת להתכנסות בתוך עצמי כדי לספק הסברים. כבר הרבה שנים אני חיה במודעות ושיתוף פעולה עם המימדים הלא נראים. אני רואה איפה זה תרם לי, פיתח את היכולת האינטואיטיבית שלי, את התיקשור, את ההילינג, את האנרגיה הפיסית שלי וכתוצאה מכך אני בריאה יותר מאי פעם, משוחררת מפחדים ולחצים שבעבר אפיינו אותי. יש משהו מאד מרגיע בהתמסרות לעולם, בקבלה של מה שיבוא מתוך ידיעה שאתמודד עם כל דבר באותה דרך, בשלווה ובגמישות מחשבתית, בלי להיאחז. הדרך למקום המרפא הזה עברה אצלי דרך הגינה. שם אין חוכמות, אתה לומד פעם אחר פעם שאנחנו חלק מתוך מכלול. כמו שכתבתי קודם, הרבה ענווה, גמישות מחשבתית, פתיחות לניסים, קבלה והתמסרות, מעורבים כאן. ומי שחווה את זה בעבודה פיסית, מעביר את זה אחר כך למישורים אחרים בחייו.

אבל הגננים שלי מהצפון מצפים שאספק קצת יותר מתובנות כלליות. פעם ראשונה שאני נדרשת להפוך ממטפלת למורה, לייצר את החוויה הרגשית, את האווירה המתאימה כדי שכולם "יקפצו למים", יתחברו למידע שנשמע אולי הזוי אבל יתורגם לקווים מעשיים מאד.

אנחנו יושבים בקצה השדה במעגל, דקה שקט להתכווננות, לקרקוע, להשאיר את העולם בחוץ ולהתמסר למעגל שלנו. סבב קצר לבחינת רמת האנרגיה, 1 – אני קרוב למוות, 10 – אני רוקד עם אלוהים. רמת האנרגיה הממוצעת היא 6, עובדים עם מה שיש. בעזרת מדיטציה בדמיון מודרך שכוללת איזון אלמנטים בגוף שלנו, אנחנו מצליחים להעלות את רמת האנרגיה לכיוון 7 ולחבר את כולם לתדר אחד. האווירה שלווה, האנרגיה מבעבעת, ממוקדת, בזמן שאני מסבירה את הרעיון של עבודה עם ישויות הטבע. חשוב לי להדגיש שמדובר פה בשיתוף פעולה. לא יהיה מצב בו נקבל את עשרת הדיברות מהדווה של הגן. אנחנו לא מחליפים דת ישנה בחדשה. אנחנו מתחילים תהליך שעיקרו הוא הכרה של עצמנו, התבוננות בנו ובדפוסים השתלטניים שלנו. המידע שיתקבל יכול להפתיע, לעורר התנגדות, יהיה מאבק פנימי אם להאמין ולבצע, או להתעלם. לעתים יפורש המידע בצורה מוטעית, לעתים הוא יתאים למה שאנחנו יודעים. דבר אחד אני יודעת בביטחון, לאורך זמן תעלה רמת האנרגיה של הגינה, היא תמשוך אנשים ובעלי חיים, ואיש לא יוכל להצביע על הסיבה, אבל כולם יגידו שפה זה אחרת, שיש פה אנרגיה טובה, חיות, ריפוי.

כל מסע חיים מתחיל בצעד הראשון והצעד הראשון פה הוא לתת כבוד לתחושה, לאינטואיציה. אנחנו מתפזרים בשדה, מתמסרים, חלק בשכיבה על האדמה, מבקשים להתחבר לדווה של האדמה, מבקשים מספר כדי לאמוד את רמת האנרגיה של השדה. הגננים בצד אחד מקבלים כולם את אותו מספר – 6 – בלי תיאום מוקדם. בצד השני מקבלים כולם 8 וחווים חוויה אנרגטית שמפילה אותם לאדמה, קשה להם להתעורר ולחזור למעגל. במפגש השני, אחרי שאנחנו מטהרים את האדמה, אנחנו מטיילים לשלוש נקודות שונות בשטח. הפעם כולנו יחד, חולקים את התחושה בזמן אמת, משתאים מהשוני בתחושה בכל נקודה, מהדמיון הרב במסרים שכולנו מקבלים. הדימויים שונים, המלים אחרות, אבל נוצרת מפת שטח אנרגטית שמקובלת על כולם. זו ההתחלה. אחרי מיפוי השטח אפשר להתחיל לשאול שאלות, לקבל תשובות ולתכנן את הדישון, את השתילה, את הנקודות האנרגטיות בהן יוצבו "גנרטורים" אנרגטיים – קוורץ, קריסטל, פסל, גזע עץ – מה שיעלה בזמן התכנון.

נהניתי. אהבתי את האנרגיה שנוצרה, את היכולת שלי להכיל את כולם בלי  להתאמץ, בלי להיסחט, בלי לקחת אחריות מעייפת על כל העולם. לקח לי שנים לשחרר את הצורך לסחוב את המטופלים שלי על הגב, לרצות בשבילם. דחיתי בקשות לסדנאות כי חששתי שלא אוכל לשחרר את הצורך שלי בשליטה במצב, אבל אחרי שחוויתי את עצמי ביומיים האלה, אני יודעת על איזה כפתור ללחוץ בתוכי כדי לייצר את האנרגיה הנכונה לי ואיך להעביר את הידע הלאה. והעיניים כבר ממוקדות בתמונה הפנימית הבאה: המון כיסי ריפוי כאלה, בכל הארץ, בגינות פרטיות, קטנות וגדולות, דרך נשים שהן קוסמות גינה, שמדברות עם המימדים הלא נראים ומקרקעות את המידע שמגיע מהם. על הדרך הן מייצרות מציאות חדשה, שוברות חוקים ישנים, מרפאות את המשפחה שלהן, מלמדות נשים אחרות.


לדבר פחות, להקשיב יותר, לגעת, לראות ולשמוע בעיניים עצומות.    



יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

מסע שמאני בקולרן

קולרן (Cullern), גן הירקות הגדול של פינדהורן, עובר משבר. שלושת המנהלים שלו (Focalisers, מלשון פוקוס, ה"מפקסים"), עוזבים, והתחושה של הגננים היא של רעידת אדמה. תחושה ש – 90% מהידע הגינוני עוזב, תחושה של ניתוק מישויות הטבע ומהשפע הרגשי, אנרגטי ופיסי שהגן מספק.

תומס, אחד העובדים בגן, ארגן מסע שמאני לחיבור מחודש לאנרגיה הרוחנית, של הגן ושל העובדים בו. הבקשה היא להתחבר חזרה לישויות הטבע ובעיקר לדווה של קולרן, אותה ישות גבוהה שמנהלת את הגן. כבר לפני שלושה שבועות ביקש ממני פיטר, גנן אחר בגן, לבוא להסתכל על הדלעות התלויות. המסכנות סובלות מפריחה ופיטר רצה שאתקשר עם ישות הגן ואברר איתה מה לא מאוזן להן. ברמה הפיסית הן טופלו כמו שצריך אבל זה לא עוזר. איכשהו לא יצא לי (החיים די עמוסים לי כאן), ושמחתי מאד כשתומס ארגן בוקר שבת שמאני בקולרן.

אני רוצה להבהיר, קולרן הוא גן פיסי, אקולוגי, מקורקע לחלוטין, מספק הרבה ירקות לקהילה והרבה פעמים גם לקהילה הרחבה שחיה בכפרים מסביב. אבל כמו שאנשים משלבים היום רופא עם טיפול משלים וטיפול אנרגטי רוחני, כך גם הגננים בפינדהורן. לא משאירים שום אספקט לא מטופל.

עבדתי בקולרן לפני כמה שנים, בפעם הראשונה שלי כאן, ומאז לא בחרתי לעבוד שם. אני נמשכת תמיד לגן בקלוני או בפארק. קולרן הוא גן גדול עם הרבה גננים והייתה לי תחושה שהוא תעשייתי מידי בשבילי. כשיוצא לי לעבור בתוכו אני דווקא אוהבת את האנרגיה שעולה ממנו. הוא מרגיש לי קצת כמו קהילה בתוך קהילה, עם התרנגולות והסוסים, האגם הקטן במרכזו, והיותו טיפה בצד, מחוץ לפארק.

21 אנשים התכנסו היום, חלקם צוות, חלקם מהקהילה וחלקם אורחים לסדנאות ואורחים לקיץ כמוני. מזג האוויר: קיץ סקוטי. בטווח של שלוש שעות עברנו משמש לסתיו לחורף ישראלי וחוזר חלילה. בתיאום נפלא עם הדוות של הגן, הגשם החזק מתחיל כשאנחנו מוכנים להיכנס פנימה למסע השמאני. אנחנו מתחילים בסגירת מעגל אנרגטי והתכווננות לבניית גשר לעולם שמעבר. 15 דקות של טיול עצמאי בגן, להתחבר לרוח שלו, ו –sharing , משתפים במידע שעלה אינטואיטיבית ומחברים אותו לתמונה ברורה. עולה לי שהגן בסדר גמור. מי שעובר שינוי זה בני האדם. כשמתחלפים אלו שמחזיקים את הגן פיסית ואנרגטית (והשלושה האלה מחזיקים את הגן ברמה אנרגטית גבוהה מאד, השפע בשנים האלה היה מדהים), יש שלב של ניתוק עד שיבואו החדשים ויחברו את עצמם לגן. הגינה שלי בבית עוברת את זה כל פעם שאני נוסעת לקיץ וצריך להחיות אותה מחדש כשאני חוזרת. כשהמובילים כבר לא מחוברים אנרגטית, חשים השאר את הנתק. אנחנו מוזנים מאנרגיה שיוצרת קהילה, משפחה. נתק יוצר בדידות, פחד ומחסור. מעניין שהאזורים שמטופלים על ידי בני אדם, החממות, סובלים יותר מאלו שפתוחים לטבע. גם האגמון הקטן (להבדיל מהגדול שבמרכז הגן) סובל קצת ופסל המלאך שבתמונה איבד את האף והוא פגום ופצוע.


נראה שכולם מרגישים אותו דבר: הגן שוקק מאנרגיה שלא מצליחה לפרוח. הפוטנציאל טמון באדמה אבל לא מצמיח גבעולים ופרחים. התמונה היא אנרגטית, בפועל קולרן ממשיך להאכיל את כולנו, אבל הוא יוכל לתת כל כך הרבה יותר אם נתחבר אליו אנרגטית ו"נמשוך" את האנרגיה הפוטנציאלית שטמונה באדמה. אחד מהוותיקים בקהילה מתקשר עם ישויות הטבע ומקבל מידע שאני קיבלתי בעבר וכתבתי עליו מאמרים ("עבודה עם ישויות הטבע") מה שמשמח אותי במיוחד.

מסע שמאני מלווה תמיד על ידי תוף ומוניקה היא מתופפת מאד מאד מיומנת. ההזמנה היא להיכנס להרפיה ולעבור דרך שער דמיוני "לצד האחר". לכל אחד יש את הכלים שלו אבל תומס מזמין אותנו להתחבר לעץ, מעברו השני של השער ולהתחיל לקבל מידע על הגן מהדווה שלו. הדרך הקבועה שלי ל"צד השני" עוברת דרך אגם ותחושה של צלילה מאד עמוקה פנימה. בעבר הייתי מרגישה חנק, עכשיו אני מרגישה התרחבות של הריאות. המידע על קולרן מגיע מהר וברור: הגן בסדר גמור, השינוי טוב, הגננים צריכים להתחבר רגשית באופן אישי ולא לצפות שהמובילים יחזיקו את החיבור. כל פינדהורן עוברת עכשיו שינוי, הרבה אנשים בתפקידי מפתח עוזבים, אחרים חוזרים, ויש מקום לכוחות חדשים. הגן הוא תמונה של המקום.


מהר מאד המסע הופך למסע אישי שלי ובמקום שאני אטפל בגן, הגן מטפל בי ומביא לי הרבה תובנות אישיות. כשאנחנו חוזרים מהמסע שלנו (מתאוששים באיטיות, איזה עומק!), מסתבר שכולם הגיעו פחות או יותר לאותו מקום, חיבור לאנרגיה העצומה שנמצאת בקרקע, "משיכתה" אל פני האדמה ופתיחת הערוצים בין בני האדם לאותו עולם בלתי נראה של הטבע. הרבה שמחה הייתה במסע הזה. אנשים שמעו מוסיקה וראו דמויות רוקדות. זה לא מפתיע , אנחנו בסקוטלנד והרבה אנשים פה ראו פיות או חושבים שנחטפו על ידי פיות. בחיי שאני לא ממציאה, זו מיתולוגיה מאד חיה במדינה הזו.

קולרן יהיה פה גם אחרינו, כגן מובנה או כפיסת טבע. אנחנו באמת רק פסיק בחיים של הגן הזה. כמו שאנחנו מטפלים בו הוא מטפל בנו, בגובה העיניים. קצת שכחנו את זה.


יום ראשון, 28 ביולי 2013

חזרה לאיונה


חזרתי לאיונה לשבוע רטריט. איונה, אי קטן במערב סקוטלנד, ידוע כבר מאות שנים כמקום רוחני ומפוצץ באנרגיות. הקלטים, הדרואידים, הנוצרים וסתם מתבודדים תרמו את האנרגיה שלהם ובמשך מאות שנים איונה היא מרכז לעולי רגל מכל הסוגים, לאו דווקא דתיים.

קהילת פינדהורן מחזיקה בית מקסים לרטריט בחלק הצפוני של האי, מבודד ופראי. הבית נמצא ממש על קו המים ולמרבה הצער צריך לעבור דרך החווה השכנה, הפרות והכבשים והסוס המעט לא שפוי. זו כבר חוויה של צליינות בפני עצמה. צועדים במדיטטיביות, עיניים על הקרקע, מחפשות מוקשים פוטנציאליים, מצד שני עירנות מוגברת לשינוי במצב הצבירה של הפרות. לרוב הן עוסקות בשלהן אבל לך תדע. אבל זה שווה את זה. מעבר לניתוק מאמצעי תקשורת (על פי בחירה), יש ערך מוסף בחיים עם עוד חמישה אנשים בבית אחד, בישול משותף של ארוחות ערב, חופש מכל מחשבה מעבר לרגע הבא. אני הולכת שעות על החוף ומזדהה עם הפרות. המוח ריק, למעט חלומות בהקיץ וסיפורים שאני מספרת לעצמי.

האי הזה לא קל לי. האנרגיות שלו מפילות אותי כל פעם מחדש. לפני ארבע שנים חלמתי שם חלומות מטורפים, דפקתי את הברך, וישבתי שלושה ימים עם רגל למעלה. בבית יש מפה של האי ומסומנים עליה קווים אנרגטיים וצ'קרות. מישהו "הלביש" את הצ'קרות על האי וזה עובד. ההר  שעליו דפקתי את הברך הוא אזור צ'קרת הכתר. אז הייתה בי התנגדות לראות שחיי צריכים להשתנות וסירבתי להיפתח למידע שבא מ"למעלה". לקח לי ארבע שנים לחזור למרות שידעתי שהשארתי שם משהו פתוח. כל שנה אני מתכננת את הקיץ בפינדהורן ונרתעת מלהזמין שם מקום. גם הפעם נרתעתי אבל התפנה שם מקום אחד והחלטתי לקפוץ למים. מסע של 7 שעות מפינדהורן, שעובר דרך נופים מדהימים ושלוש מעבורות. בכל מעבורת אנחנו מתרגשים כמו ילדים, יש משהו מקסים בלראות את היבשת מתרחקת ואי ראשון מתקרב, חזרה למיניבוס לחצות את האי ושוב מעבורת לאי הבא, עד שמגיעים לרחוק שבהם, איונה.

הפעם יצאתי בזול, 24 שעות של חום, צינון ושיעולים. הרבה שינה, הרבה מדיטציה כדי להתמסר למקום, להתמזג איתו, לא להתנגד , גם אם בצורה לא מודעת, למה שמתחולל עמוק בתוכי. אין כאן שום דבר שאני יכולה לתאר במילים. יש תמונות, תחושות, חלומות ואפס אינטלקט. אני עובדת הרבה עם אנרגיה של מקומות וכותבת על זה לא מעט. איונה מכניעה אותי כי אני לא נכנעת ואחרי יומיים אני שואלת את עצמי במי או במה אני כל כך נלחמת. לא מזהה את האויב, לא מזהה את המטרה הצודקת, אבל המציאות מוכיחה שאני לא משחררת, ואין שום דבר אקטיבי שאפשר לעשות. רק להיות, להיכנס לתוך עצמי, לדמיין את הראש ריק.

כריס שחולק את הבית אתי, לא מרגיש את האנרגיות החזקות האלה. מיד הוא מדרג את עצמו במקום נמוך "רוחנית". כמובן שזה לא נכון ואין מקום להירארכיות רוחניות. זה עניין של תדר. אני כיווננתי את עצמי לאנרגיה של מקומות במשך שנים, לא פלא שזה כל כך משפיע עלי, אני ממש מחפשת את הצרות. מי שמכוונן לתדר אחר ירגיש משהו, אבל לא בכזו עוצמה. מהשיחות בבית אני מבינה שכולם מתחברים לאנרגיות של המקום, מדווחים על חלומות חזקים ומשמעותיים, על זיכרונות שצפים משום מקום. רק מאמצע השבוע אנחנו מתחילים להבריא, כולנו, לישון עמוק, להרגיש את הקסם, להרגיש שדברים מתבררים.

בשישי בלילה, אחרי שקיעה בעשר ועוד שעה על החוף, אני מוכנה לחזור לפינדהורן לעוד חודש. אני מרגישה שהכוס שלי מלאה באיונה ואין יותר מקום. משהו נשבר , משהו השתנה, עוד אין מלים לקטלג את השינוי ואולי גם לא יהיו, אבל הוא יהפוך לנגיש יותר כשאראה את השינויים במציאות שלי. נסיעה ארוכה חזרה, שלוש מעבורות....בדרך אני מפנטזת על העולם המוכר והנוח שמחכה לי בקלוני (מרכז האירוח של פינדהורן). אני מתכננת ערב של אינטרנט, כביסה, וסיפורים מהאי לשותפה שלי לחדר.

המציאות שלי מתפרקת ברגע שאני עוברת בדלת. השותפה לחדר עזבה במפתיע, אני צריכה לעבור חדר במיידי לשותפה חדשה, האינטרנט מקולקל, מכונת הכביסה בולעת את המטבע ולא פועלת. כשזה מסודר בעזרת מטבע נוסף, מייבש הכביסה בולע את הפאונד ולא פועל. אנשים מציעים לי ללכת לישון לפני שאגרום עוד נזקים בלתי הפיכים.


אם אתה רוצה לדעת איפה אתה עומד במסע הרוחני, תתבונן במציאות הפיסית. שינוי פנימי תודעתי, גם אם לא קיבל תמונה ברורה, יביא מיד לשינויים קטנים במציאות. רק להתבונן, לזהות את הניואנסים הקטנים שמשנים את הפאזל הגדול, וללכת לישון. נראה שנעשתה באי עבודה טובה.