חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מודעות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מודעות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 27 באפריל 2014

לשלם עבור הזכות לנקות

כמה מקומות בעולם מצליחים למשוך אליהם כל כך הרבה אנשים, שמשלמים בשביל הזכות לנקות, לבשל, לגנן או לכבס, ועוד חוזרים לעוד? אנחנו לא מאמינים על עצמנו והאורחים החדשים שמתחלפים כל שבוע, ועובדים משמרות במהלך הסדנאות, מוקסמים כמונו. העוזרת שלי לא הצליחה להבין (וכמוה עוד כמה...) למה אני נוסעת לסקוטלנד ומשלמת עבור הזכות לעשות את מה שאני משלמת לה עבורו בבית. אני עובדת ב- Home Care , מחלקת משק הבית של מרכז הסדנאות קלוני, בפינדהורן, נהנית מכל רגע ומאושרת שניתנה לי הזכות לטפל בבניין המדהים הזה. וכמו שאני חוזרת כבר שש שנים, בוחרת לפעמים עבודה בגינה ולעתים עבודה בניקיון, חוזרים רבים וטובים מכל קצווי הפלנטה. 

הפעם אני בתכנית הכשרה לצוות, ותנאי השירות משופרים (אינטרנט בחדר וחדר פרטי...). בחודש הראשון שלי כאן, לא הפנמתי את הסטטוס החדש. בדמיוני ראיתי את עצמי מטיילת בטבע, כותבת, עושה מדיטציה ליד האגם. העבודה כאן קלה, המשמרות קצרות, ויש המון זמן חופשי. מאחר ואני החברה החדשה בצוות קבוע של ארבעה, היה סיכוי טוב שהאחריות תהיה מינימלית, אבל איפה שהוא למעלה צוחקים עלי בגדול. תוך חודש נעלמו שלושת חברי הצוות הבכירים (שינוי מקום עבודה, חופשה בארה"ב, חופשת מחלה....) ולתדהמתי נהייתי מנהלת המחלקה לשלושת השבועות הקרובים. זיכרונות מודחקים מקריירת המלונאות שלי, כולל סיוטים בלילה, ומעל לכל תחושת התנגדות חזקה: " לא באתי לנהל מחלקה במלון, הייתי שם, עשיתי את זה, יש לי את הטי-שירט." 

אבל זה המצב וכדי להשלים איתו או לחזור הביתה, נסעתי להיילנדס לסוף שבוע, לחשוב ולמדוט. מול מפלים שוצפים, ים גועש, הרים פראיים ושקט (המדינה הזו כוללת 40% בני אנוש ו- 60% כבשים), "חתמתי" ביני לבין עצמי על חוזה מחודש להישאר, לשרת, ולגדול, כמו שקורה בכל קיץ שלי כאן, אבל הפעם זו גדילה ענקית, תכנון, בנייה וקרקוע של 10 השנים הבאות. 

החיים כאן מלאי ערך, עשירים ורב מימדיים. הרבה טיולים בטבע שמביא דמעות מרוב יופי, הרבה צחוק והתרגשות, מפגשים מרתקים עם אנשים מכל העולם, כולם חולקים את אותו חזון של עולם ירוק יותר, מפרגן, אוהב. כי זו החוויה החזקה ביותר של מי שבא לפה, חוויה של קבלה מוחלטת, של אהבה. מקום בטוח להסיר את ההגנות ולהיות נטו אני. איך מייצרים כזו חוויה, איך הם עושים את זה? איך אנחנו עושים את זה?

האורחים שבאים לסדנאות בנות שבוע עובדים 4 משמרות. אורחים שבאים לתקופות ארוכות ואנשי צוות קבועים, עובדים 2 משמרות ליום, 5 ימים בשבוע. כל משמרת 3 שעות ברוטו, הנטו קצר בהרבה....מי שמנהל את השבוע נקרא Holder of the week . לא מנהל, Holder, "מחזיק השבוע". רק עכשיו אני מבינה מה זה אומר וכמה זה מורכב.

נכון שיש לי המון ניסיון בניהול פרויקטים עסקיים מצד אחד וטיפול באנשים מהצד השני, אבל בבית אלה שני עולמות נפרדים. פה הם מתערבבים לדייסה של רגשות. מצד אחד צריך לבצע את העבודה. מצד שני העובדים הם אורחים, לא מקצועיים, באו לכאן כדי לעבור סדנה. גם הצוות הקבוע, שבא לחודש עד שנים, לא בא כדי להיות עובדי ניקיון. כל אחד והתהליך שלו. ערב רב של תרבויות, שפות, רמות שונות של הבנת אנגלית, מצבי צבירה שונים, החל מרצון עז לעבוד, דרך חוסר יכולת, פיסית או רגשית, צחוק וחזרה לימי הקולג' (זה קצת מזכיר לאנשים את צעירותם) לעומת בכי ועייפות בגלל מטענים רגשיים שמתנקים. ההנחיה למנהל השבוע היא לכבד את התהליכים של הצוות, אבל העבודה צריכה להיעשות. כל שבוע צוות אחר. איך מוצאים את האיזון?

כי זה בעצם הקושי הגדול וזה גם מה שכל  כך מרתק אותי. כל משמרת מתחילה בדקה של שקט, מביאים את כולם ממצבי האופוריה השונים, מהפטפטת, לרגע אחד של התקרקעות. שתיקה נופלת על החדר וכולם מרגישים את השינוי באנרגיה. אחר כך יש "צ'ק אין", דקה שתיים בה כל אחד מהנוכחים משתף לגבי עצמו, תחושות, מה שעולה. השלב הזה של פריקת מטענים רגשיים מרגיע ומנקה את המחשבה. אני יכולה לחוש את האנרגיה בצוות. בשלב הזה כבר אפשר לדעת מי יעבוד, מי יתמרח ואת מי כדאי לשלוח לטייל...השלב הבא הוא שלב ה- attunment , שלב ההתכווננות לעבודות השונות. אני מפרטת את העבודות שעל הפרק, מבקשת מכולם לעצום עיניים ולראות מה קורא להם, מי רוצה לעבוד לבד, מי בזוג, מי עם מים, מי עם רעש, ורק אחרי זה שולחת את כולם לעבוד. הולכים לעבוד כשעה ויוצאים להפסקת תה של 20 דקות (אנחנו בסקוטלנד, יש דברים קדושים....). חוזרים לעוד כשעה עבודה ונאספים לרגע של שקט, דיווח על העבודה ומצב הרוח, כיבוי הנר, שליחת האור למי שזקוק לו, ושחרור המשמרת. 

המעבר הזה בין חולין למשמרת, כמו מחול לקודש, הקבלה המוחלטת של המצב האנרגטי של כל אחד מהצוות (עובדים עם מה שיש, אין בשום אופן שעות נוספות ואין דרישה לעמוד בקצב. להיפך, ההנחיה היא להאט, לכבד את עצמך), התחושה שכולנו אורחים וכולנו אחראים לכך שהמקום הקסום הזה יתפקד כמו שעון ויהיה שם בשבילנו, זה הקסם שעובד כבר יותר מחמישים שנה. 

אני מתבקשת כאן לשחרר את השיפוט שלי (מפונק, חלשלושה, עצלנית, נצלן...), את הצורך שלי לעמוד בלוחות זמנים, לדחוף את עצמי מעבר לגבול היכולת. אני מתבקשת כאן לכבד ולדאוג לעצמי ולתהליך האישי שלי, העבודה נעשית ונעשית טוב גם בלי שאקח את כל האחריות ואהרוג את עצמי מרוב מתח. המקום הזה מרוויח ויציב כלכלית. אם הייתי יכולה לחזור בזמן לעכברה המסוממת שהייתי לפני 20 שנה כשהרגתי את עצמי בתפקיד מנופח בשביל, בשביל מה בעצם? יש לי הרבה מה להגיד לה, לאני של אז, ולמנהלים הדורסניים שלא הפסיקו לדרוש ולדרוש ולדרוש עוד, אבל לא ידעו לתת. סידרו לי כאן חוויה מתקנת. אנחנו באלף חדש ואני בעד לאמץ מודל עבודה חדש, להירגע ולהאט, ולצחוק לאורך כל הדרך.



יום שלישי, 30 באפריל 2013

האוהל האדום

יום חמישי בערב, ירח מלא, יער הפיות ליד קיבוץ בית אורן, כינוס האביב של האוהל האדום. אני שלווה, רפויה, וכרגיל אצלי כשאני מוקפת בהרבה אנרגיה נשית, פאסיבית, שוקעת. אבל הפעם אני לא נלחמת.

המקום נפלא, היער קסום ומרפא, יער של אלונים וקיסוסים, פינות חבויות ומתחמי סדנאות. במרכז נמצא האוהל האדום, מקום למנוחה, קריאה, פתיחת קלפים. על קירותיו בגדים ובדים אדומים, אהובה עלי במיוחד חזייה סקסית אדומה ושמלה קטנה שמזכירה את השיר (בשמלה אדומה ושתי צמות...). 

אני מתמסרת, מרגישה שאני צריכה לעבור דרך החוויה, להתמזג ללא שיפוט. זה לא קל. אני לא ממש אוהבת מעגלי שיתוף וטכסים. יש לי את הדרך שלי לחיות בחיבור לטבע ולאדמה, בשקט מדיטטיבי, והיא לא כוללת שותפות קולניות. אבל הפעם אני מרגישה שאני צריכה לצאת מגבולותי ולפחות להיות קשובה למעגל רחב יותר. ברגע שאני נותנת למילים לעבור מעלי ומתמסרת לתחושה, קורה הקסם.

כ- 100 נשים, מגיל חודש ועד סבתות, התכנסו כאן ביער כדי לחגוג את האביב בדרכן שלהן. צבעוניות, צחוק, שפע, זרימה, כולן עם כולן. זו החוויה החושית שלי. התינוקות עוברים מיד ליד כדי לאפשר לאמהות להשתתף בסדנאות, הילדות עוזרות לילדה נכה להשתלב, אמהות ובנות עוברות חוויה משותפת שמגדירה נשיות כל כך בריאה, שפויה, חופשית, מה שגורם לי להצטער על כך שאין לי בת. 

איזו חוויה מתקנת לעומת החוויה שלי בכנס הנשים לתקשורת מקרבת לפני שנה. הלכתי שם לאיבוד, הרגשתי שאני שוקעת לנירפות, לחולשה. החוויה כאן הפוכה ב- 180 מעלות, מעצימה אותי, מקרבת אותי לאדמה. צורך ענק, שאני מתמסרת לו, להיבלע בתוך היער בפינה חבויה, להיות ערומה, לנשום עמוק. אני רואה שאני לא היחידה שמממשת את הצורך הזה...בפינות שונות ביער מתבודדות נשים עם עצמן, נטמעות בירוק ללא שכבת ביגוד מבודדת.

הירח המלא מוציא מאיתנו קולות של זאבות, בספונטניות, ושירה מהבטן. קבלת שבת מוציאה מאיתנו ריקוד מדיטטיבי ושירה קולית. השכל הולך לישון, החוויה היא לגמרי חושית למי שמתמסרת, אבל זה התנאי, להתמסר, לא לשפוט, להרגיש לעומק. רק אז מתרחש הקסם, התחושה של ערבות הדדית, של מטפלת ומטופלת בו זמנית.   
אני מרגישה שאני לומדת שפה חדשה, שאין לה קשר למילוליות, אני "מבינה" אבל לא יכולה לשים במלים, מתמזגת בקדירת האנרגיה בשקט ואין בי צורך לבלוט, לדבר, להוביל. רק להיות, לספוג, להתמלא ולהתחזק.

ריברסינג ביער זו חוויה עוד יותר חזקה מבדרך כלל. נשימות עמוקות, התמקדות פנימה, אני מוצפת, משתעלת, יורקת. התומכת שלי מגישה לי טישו אחר טישו, מלטפת ותומכת. הקלה מופלאה, פלטתי גוש שישב לי בגרון כבר כמה זמן, רגשית וכנראה גם פיסית. אחרי זה עייפות וריפיון וצורך להתבודד ביער. 

משהו בי השתנה. מצאתי בארץ את האנרגיה שאני מחפשת כל כך הרבה זמן, אותה אנרגיה של רוחניות רגשית  מחוברת לאדמה. נפל לי האסימון לגבי חשיבות הטכסים, גם אם אני לא מתחברת אליהם אישית. אנחנו מייצרות מסורת, קנון חדש - ישן, מביאות אותה מהתת מודע הקולקטיבי, כדי להחליף את המסורת והקנון שמככבים בחיינו היום. האנרגיה הנשית הזו, חופשית, שמחה, ספונטנית, מתאגדת למסורת מובנית. מישהו חייב לפרש את האנרגיה הזו, לאגד אותה למילים, טכסים, כדי שאפשר יהיה ללמד אותה לאחרות, לסלול לה את הדרך למיינסטרים. אני מסתכלת על הנשים היפות האלה שעומדות מול הירח המלא ועולה בי הד של מאות שנים, הכוהנות של אבלון, גלסטונברי של היום, מכבדות את מחזור הירח ולומדות את האדמה. מאות שנים ניתקו אותנו מהנשיות השמחה הזו, עכשיו אנחנו חוזרות לשם ובגדול.

זה לא קל. הצורך לשמור על גבולות, להתחבא מאחורי "מכובדות", לא לעשות בושות, להיות הגיוניות ולא היסטריות, כל אלה טבועים בנו עמוק. הפחד מהשחרור הטוטאלי ואיבוד השליטה שבא בעקבותיו יבריח רבות מאיתנו למחוזות הציניות והביקורתיות. לקח לי שנים ללמוד להשתחרר, לצרוח בים, לנקות את הריאות ולצחוק בלי  סיבה, כי בא לי. תדמיינו את החופש הזה מוכפל פי 100, פי אלף. 

התקשורת מלאה בסיפורי עמנואל רוזן ודומיו, עיתונאיות חזקות ודעתניות ששתקו כל השנים, שפחדו לדבר, מכות על חטא, מה שמעלה את השאלה האם הן באמת כל כך חזקות או שזו קליפה דקה. כי ברגע האמת כולן התנהגו כמו דורות נשים לפניהן. הן התכופפו, השתופפו, פחדו ושתקו. אבל הבנות הצעירות שמכבדות את עצמן מהגרעין של ישותן כבר לא יחיו בדואליות של תוקפנות דעתנית כלפי חוץ והשתופפות פנימית. וזו הסיבה שחשוב לבנות את המסורת הזו, את הקנון המתחדש, לחבר מחדש את החוטים.  






יום שני, 1 באפריל 2013

להירדם בשמירה

בוראז' וקלנדולה
חזרתי לגינה אחרי חורף על הספה וחזרתי לכתוב. הגינה כרגיל הסתדרה נהדר בלעדי, לפעמים נדמה לי שאני מפריעה לה עם הדרישות שלי לסדר וניקיון. עם השנים שחררתי את הצורך בסדר כמעט צבאי. אני מפויסת בנושא עשבים "שוטים". הגעתי להבנה שגם להם יש תפקיד בסדר הכללי. הם מחפים את האדמה החשופה, הם מושכים דרך השורשים שלהם הרבה טוב מבטן האדמה והם טובים במיוחד בקומפוסט. אני מעשבת בנחת, בלי מטרה רצחנית, ורק במידה שתשאיר את העסק בשליטה. לא מרגישה צורך לעקור עד האחרון שבהם.

הצמחים שהבאתי מפינדהורן, הקומפרי שזכה לאזכורים רבים פה, הקלנדולה, סט. ג'ון וורט (פרע בעברית), בוראז' - כולם פורחים ומאושרים, מחדשים את עצמם וחיים בהרמוניה עם הצמחים האחרים. אני מייבשת אורגנו, זעטר ומיורם בכמויות ובקרוב אתחיל ליצא לחברים. אין להשוות בין תבלינים מיובשים מהגינה לאלו ששכבו על המדף בסופר. 

המוטיב המוביל בחיי כרגע הוא התרחבות, יציאה מהקונכיה לעולם. קודם כל היה צריך להתעורר אחרי החורף. מזל שאלכס יודע לתרגם את הקלישאות שאני מביאה לו (תוציא את הפרפר מהגולם, גבעול מהזרע, אותי מתוך עצמי...) למחטים סיניות ותובנות מעמיקות (האש שבמים, או המים שבאש, משהו סיני כזה...). וכמובן שבתקופה הזו אני מתחילה לחלום על הקיץ שאבלה בפינדהורן, כשידי שקועות באדמה לחה כל יום לכמה שעות, ומישהו אחר מבשל, מנקה ומשלם חשבונות....גן עדן!

קומפרי
עברו יותר משנתיים מאז שהתחלתי לעבוד בגינה בצורה "רוחנית", בשיתוף פעולה עם ישויות הטבע. בהתחלה בחשדנות, בתחושה קצת טפשית, אבל עם החלטה ברורה שאני הולכת עם התחושות גם אם זה נשמע הזוי. דיברתי עם החלזונות שאכלו לי את הקומפרי, הכנתי משקאות מוזרים מקומפוסט ועלי קומפרי, שפכתי טיפות של תמציות צמחים על עלים אכולים. החיות של הגינה השתנתה. זה לא שגינות לא חיות גם בלי כל ה"כישופים" האלה, ויש גינות מדהימות ביופין ומאד קונבנציונאליות, אבל פה יש משהו "אחר". בדרך כלל כדי שגינה תהיה מדהימה צריך גנן שבועי, הרבה עישוב והחלפה תכופה של צמחים. משהו השתנה בגינה שלי. יש לי תחושה ברורה של הרבה פחות מאמץ בגינה, היא כאילו מתנהלת מעצמה ואני רק חלק קטן מהפעילות הכללית, לא המנצחת על התזמורת. יש פחות עבודת עישוב, יותר איזון בין המרחבים של כל צמח, אין השתלטות מצד אחד או אחר, הצמחים בריאים וחזקים. הקומפרי שהיה כבר אכול לגמרי חיזק את עצמו והפך לסמל של בריאות. אני נמשכת לאנרגיה של המקום בצורה שלא נמשכתי בעבר וההגדרה שלי ליופי נהייתה שונה. משהו השתנה ואני עדיין מבררת לעצמי מה זה אומר.

כשאני עובדת בנינוחות ואחר כך אוכלת כמויות שסק מהעץ עם השכן שלי, עולות לי תובנות שמתרחבות מעבר למקום הפיסי, לכיוון של קהילה. הגינה שלי היא קהילה בודהיסטית שבה יש מקום לכולם ולגיטימציה להיות "אתה", אך יש בה חוקים מסוימים ששומרים על הסדר לטובת הכלל. כמה רמות של אנרגיה שקיימות פה ביחד: אנרגיה שעולה מהאדמה (צריך רק לעמוד ברגליים יחפות בפינות שונות, התחושה שונה), אנרגיה של כל צמח (לשבת מול צמח, לסגור איתו מעגל אנרגטי ולהרגיש...), אנרגיה במתחמים בין הצמחים (יחסי גומלין, רק לשבת להרגיש אינטואיטיבית..), ועוד משהו חמקמק שאחרים קראו לו ישויות הטבע, מן תחושה של מסיבה גדולה ועמלנית. אצל וולט דיסני מדמיינים אותם כפיות וגמדים. הקלטים ראו אותם כ"אנשים קטנים". אני מרגישה תנודות, לפעמים בזווית העין יש לי תחושה של תנועה ומשהו שחולף במהירות. אם נורא בא לי אני מדמיינת פיות ולפרקונים אבל זה ממש לא הכרחי. ככל שאני מודעת לנוכחות הזו, ככה יותר בא לי להיות חלק ממנה. ככל שאני מנסה להתקרב, אני מבינה שצריך לפענח קוד התנהגותי כדי להפוך לחלק מממלכה שלרוב סגורה בפנינו.

בוראז'
הכללים שפענחתי מאד פשוטים: להירדם בשמירה, להתמסר, לשחרר היגיון, לבהות בחלל, ולהאמין. כשמתאמצים זה פשוט לא קורה. ה"הירדמות" הזו של חלק מהמוח פותחת חלק אחר במוח וראייה אחרת, תקשורת אחרת ואז משהו קורה. זה ממש לא קל ולקח לי כמה שנים להגיע לפיתחה של ממלכה זו, רק כדי לגלות שזה רק השער....  

אנשים שמכירים אותי טוב יודעים שאני מסתדרת נפלא עם אנשים אבל מעדיפה להיות עם צמחים, אבל אני בתהליך שמשנה את זה קצת ומרחיב את היציאה שלי לעולם. אם אני רוצה להעביר את התובנות שלי הלאה אצטרך לצאת מגבולות הקליניקה ולמצוא את הדרך לעבוד עם קבוצות. חברה טובה אמרה לי שכדי לייצר מקום לאנשים להיכנס למרחב שלי, שדי מלא בי, אצטרך "להירדם" קצת ומיד עלתה לי תמונה שלי בגינה. בעצם כבר עשיתי את זה, ניסוי על רטוב בקהילה לא אנושית, אבל קהילה זה קהילה. עכשיו צריך להעתיק את ההתמסרות הזו לקהילה האנושית. היא אמנם פחות עדינה ומנומסת מקהילת הגינה אבל יש לה יתרון, היא מדברת חזק וברור וקלה יותר להבנה....  



 

יום שלישי, 29 בינואר 2013

חזון בתמונות

את ההשראה ללוח חזון קיבלתי מענבל רווח, שמלמדת סדנאות לוח חזון כבר כמה שנים. לאחרונה העלתה סרטון חדש ביוטיוב, בנוסף לסרטונים שעלו בעבר, הסתכלתי וקיבלתי חשק. הרעיון מקסים, קולאז' של תמונות, ציורים, מילים, מודבק על לוח קרטון, מיצג חי של חלומות, תשוקות וחזיונות. בדיוק קיבלתי אוסף של עיתוני עיצוב ישנים להעברה לגן הילדים הקרוב.

ישבתי אתמול בים וחלמתי חלומות בהקיץ מול גלים אדירים שמתנפצים אל הצוק בחוף דור, גאות של ירח מלא. בדרך הביתה עצרתי בספונטניות בקרביץ, קניתי קרטון ביצוע ודבק, והתחלתי לייצר במימד הפיסי את החזון שלי  לשנים הבאות.

הרעיון של ייצוג פיסי לחלומות וכוונות אינו חדש לי. בפינדהורן עובדים חזק מאד בכל המימדים. כל סדנה, כל חודש בו אני מתארחת כאורחת בקהילה, נפתח במדיטציה והתכווננות. בעזרת מנטור מייצרים כוונה - Intention - שתושג במהלך פרק זמן קצוב. הכוונה מזוקקת תוך שיחה למשפט אחד, כעין מנטרה. בסוף התהליך אנחנו מוזמנים לצייר את הכוונה כרוח הדמיון השורה עלינו. בקיץ האחרון נעתי בין אורחת לחודש ושתי סדנאות, ובכל אחד מהם ציירתי ציור אחר. שרפתי אותם לפני שעזבתי, יש לי תחושה שמה שמצויר שם צריך להישאר שם, אבל הציור האחרון נשאר אתי בחודשים האחרונים. הכוונה שעלתה הייתה הגברת השפע בחיי, ועל הדף צוירו אלמנטים רבים, מהחומרי לרוחני, שמייצגים את תפיסת השפע שלי.


את הבוקר הגשום שנחת עלינו היום, ביליתי בחיתוך והדבקה, כמו לפני שנות אלף בגן. מה זה נהניתי! נכנסתי למצב רוח מדיטטיבי ובשקט שבבית גזרתי תמונות מקסימות מעיתונים יפים וטוויתי חלומות לעתיד. התוצאה מאד מאד משמחת אותי, ככה יראו חיי בשנים הבאות. 

מעבר להנאה שביצירה, מה בעצם החשיבות של ייצוג פיסי לחזון? אחרי כל כך הרבה שנים בהן אני לומדת ומצליחה לברוא מציאות, אני משוכנעת שלא מספיק להשאיר דברים במימד הרוחני, במדיטציה, בחלום. כל ארבעת הגופים צריכים להשתתף בבריאת מציאות חדשה. הרוחני מספק את התמונה, המנטלי מתווה תכנית אנליטית להגיע אליה. הרגשי והפיסי צריכים להתרגל לכוונה החדשה שנוצרת כאן ולהכין עצמם לשינוי, דרך ריקוד, תנועה, ציור, רקמה, שירה, נגינה, למעשה כל ערוץ שירגיע את הרגשי המבוהל ואת הפיסי המפחד ויעזור להם לקבל את השינוי שיבוא עם המציאות החדשה. רק אז נפתחת הדרך למימוש ויום אחד זה פשוט נהיה. 


פעולה פיסית, מנקה את המוח, עושה סדר בראש. עבודה בידיים מביאה לבהירות. יש כאלה שמתארים את החיים באמצעות טבלאות וגרפים, אני מתארת בתמונות. אני מתבוננת בלוח שלי ומרגישה שקט. יש בו ייצוג לכל רסיס של רצון שנמצא בי. כבר לא צריך להתאמץ לזכור ולהתכוונן, הכל פה, וברגע שיצא מתוכי, אפשר להניח לו. שלחתי את החזון שלי לעולם וכמו אימא שמשחררת ילד, הוא ימצא את דרכו הביתה.

אם ענבל רווח לא הייתה מתעופפת לארצות הברית בדיוק כשלי בא לעשות לוח חזון, הייתי מצטרפת לסדנה שלה ועובדת יותר ביסודיות. יש ערך מוסף בעבודה עם מישהי שראתה כל כך הרבה חזונות וזיקקה את הטכניקה לזרימה בוטחת, אבל לצערי היא לא כאן ואני לא טובה בלדחות סיפוקים. לאלו שאין להם זמן, חשק או רמז איך לגשת לעניין, חפשו את ענבל באינטרנט, מאד ממליצה. יש משהו מרגיע ומרתק בלפרוש תכנית לעתיד דרך תמונות. לפעמים יוצאים הקשרים שלא צופים מראש.   







   

יום שישי, 18 בינואר 2013

אתר חדש - החיים מתרחבים

כבר חודש אני מתברברת עם אתר בעברית לפינדהורן. אני חולמת על זה כבר כמה זמן, מתוך רצון לקרב את המקום המופלא הזה אלינו ואפילו הפתעתי את עצמי (ותודה לענת ברודה אחותי) במיומנות שגיליתי בבנייה מאפס. אמנם החלק הארי כלל העתקה של אתר "גינת הקוסמת" אבל גם להעתיק צריך לדעת. אבל אז נתקעתי. חודש שוכב האתר עם בעיה טכנית קטנה שנפתרה השבוע בדקה וחצי (לא על ידי, יבורכו כל הצעירים שנולדו עם מחשב בדי.אן.אי), ואני לא מוצאת כוחות להתמודד איתו.

התחלתי לרוץ בקבוצה לפני חודש וחצי, שלוש פעמים בשבוע. יש קשר למה שאני מנסה להעביר כאן, תיכף תבינו. הפעם האחרונה שרצתי הייתה לפני יותר משלושים שנה בבית הספר, וגם אז נטיתי להתחבא מאחורי הקיר הקטן בקצה מגרש הספורט (הריאלי, בית בירם, הכניסה לפנימיה הצבאית, למי שמכיר), נקודת מקלט שהייתה חבויה מהמורה להתעמלות. תוסיפו לזה את העובדה שהייתי אסטמתית ותבינו שריצה ואני לא נועדנו. כל זה שייך לעבר. מסתבר שבעקבות הרבה מאד עבודת נשימה, התחברות ליעוד שלי, לגיטימציה "לצעוק" את עצמי לעולם, הריאות שלי גדלו משמעותית. הריצה מביאה לאופוריה והתרחבות נוספת. קבוצה של אנשים באמצע החיים שנפגשים שלושה ערבים בשבוע באדיקות (אנחנו המומים מעצמנו) ומשלבים הליכה וריצה. מידי שבועיים עולה זמן הריצה ויורד זמן ההליכה. אופוריה.

הריצה התניעה משהו בתוכי, העלתה מצבורים ישנים של קבעונות וחסימות, פחדים ורגשות, שאין להם כבר מקום. בהתחלה רצתי בכוח הרצון בלבד ועם הרבה כבדות. הלילות היו עמוסים בחלומות מסויטים, ניקוי רגשי עמוק מהתת מודע, שיכול להתרחש רק בלילה. עם הזמן אני נהיית קלילה, מתחברת למימד מדיטטיבי ומעופפת את הקילומטרים שאנחנו גומאים. גם החלומות התמתנו. אבל בחודש וחצי האלה הייתי כל כך מרוכזת בעצמי שכל תנועה החוצה כמעט ופסקה. יש לנו יכולת לנוע במישור אחד כל פעם: פנימה או החוצה, למטה או למעלה. כשהתנועה שלי היא פנימה, המציאות החיצונית נכנסת למצב "הפסק".

עם השנים גדלה היכולת לברוא מציאות. הפער בין מה שאני מרגישה למציאות החיצונית שלי מצטמצם. כשהתחלתי את החזרה לאני האמיתי, לפני הרבה שנים, אמרו לי ש"תוכו כברו" משמעו צמצום הפער בין הרצון למימוש שלו ומינימום זיוף. מה שיש בפנים מיד מוקרן ומשתקף בחוץ, כל רצון מתממש כמעט מיד. ראיתי בדמיוני ציר שבצידו האחד הרצון ובצידו השני המימוש. כל שחרור מחסימה, כל ניקוי פנימי, צמצמו את הקו הזה וקרבו את הרצון למימוש. ניסים התחילו לקרות, מחשבות החלו להתממש, רצונות החלו לקרות. בהתחלה בדברים הקטנים, מציאת מקום חניה בתל אביב, אדם שחשבתי עליו התקשר. עם הזמן יש הרחבה שדוחפת את גבולות התודעה, ומה שבעבר נקלט כנס, נחווה היום כשגרה, אני לא מצפה לפחות מזה.

אתמול בערב, תוך כדי ריצה על שפת הים עם ירח מתמלא שנראה כמו חיוך רחב, ראיתי לראשונה תמונה שונה ליצירת מציאות. כבר לא הקו המצטמצם בין המילה רצון למילה מימוש. הקו הזה כבר לא קיים, הן עומדות אחת ליד השניה מחובקות. התמונה החדשה היא: הרחבת מנעד הרצונות והמימושים. הרחבת היכולת הזו לברוא מציאות. יש רצון, הוא מתנגש במימוש, ונוצר גונג שולח ויבראציות למעלה ולמטה. התרחבות. ככל שאני מודעת ליכולת הזו, אני זקוקה ליותר הכנה נפשית, יותר דיוק לגבי מה שאני רוצה, לפני שאני עושה את הצעד הבא.    

ניסיתי להבין למה לקח לי כל כך הרבה זמן להוציא את האתר של פינדהורן לעולם והבנתי שמדובר פה בעוד הרחבה שלי, עוד חלק ממני שנחשף לעולם ומביא תגובות וקשרים חדשים. כל חלק ממני שיוצא לעולם מביא אותי לעוד שלב בחיים, תנועה קדימה למקום לא מוכר. לפני שאני מוכנה להתמודד עם זה אני צריכה להיות מאד מאד מוכנה ונקייה בפנים. אתמול בים התחברו כל המימדים בתוכי לנקודת איזון חדשה. הריצה הרחיבה את הכלי הפיסי, את היכולת שלי לנשום עמוק יותר, לשאוג חזק יותר, להדהד רחוק יותר. הגוף הרגשי שלי ניקה את שארית פחדיו מחשיפה. תאמינו לי, אני אדם מאד פרטי, למרות שאני משתפכת כאן חופשי. הבוקר באו לי התמונות והמלים שאפשרו לי לסיים את האתר, לפחות את הבסיס שלו, ולהתחיל לשלוח אותו לרחבי הרשת. עכשיו נותר לחכות לתגובות, למה שיחזור חזרה וייצור לי עוד פעם מציאות חדשה. 

ולחשוב שהתחלתי את הפוסט הזה בכוונה לדווח על אתר חדש....כרגיל ביצירת מציאות, כל מציאות, אתה מתחיל לכתוב, לצייר, לתכנן, ואין לך מושג לאן תוביל הדרך....

אז בניתי אתר בשם החיים לפי פינדהורן מתוך אהבה ותודה למקום הקסום שהפך לי לבית שני. מקום שאני כותבת עליו די הרבה. אני רוצה שעוד אנשים ישתתפו בכתיבתו כדי ליצור תמונה רחבה יותר למי שרוצה להכיר, תמונה שהיא מעבר למילים. לא חסרים בארץ שלנו אנשים ומקומות שעוסקים באקולוגיה, בקיימות, ברוחניות על כל סוגיה, אבל בפינדהורן חוויתי משהו שלא חוויתי בשום מקום אחר, מעין ריפוי אוהב שעולה מהאדמה, ואני מאתגרת את עצמי, ואת אלה שהיו שם, להעביר את תמצית החוויה הזו הלאה. שיהיה לנו בהצלחה.  







      

יום שבת, 22 בדצמבר 2012

ללכת את הספיראלה

אנחנו לוקחים נר כבוי בכניסה ומתחילים ללכת על השביל המעגלי שמוביל פנימה, בהליכה איטית. מתבוננים בשנה שעברה, מציינים את השיעורים שלה, את הטוב ואת הרע, הקל והקשה, ומשחררים. בלב המבוך יש נר דולק. אנחנו מדליקים את הנר שלנו וממשיכים בשביל שמוליך אותנו ליציאה. נשימות עמוקות, הליכה איטית, תמונות פנימיות שמכוונות לשנה הבאה. ביציאה מהמבוך, על השולחן, מסודרים קלפי מלאכים, כל קלף מסמן איכות: אהבה, התרגשות, רצינות, שמחה, שקט, ועוד ועוד. לשבת במדיטציה, "לאסוף" את התחושות, למשוך קלף שינחה אותנו במהלך השנה, להצמיד את הקלף ללב, לספוג את האנרגיה שלו, ורק אז להתבונן במילה הכתובה עליו.

הבאנו את רוח פינדהורן הביתה, הלכנו את הספיראלה. כתבתי כבר בשנה שעברה על חגיגת ה-21 בדצמבר בעולם ועל החגיגה הפרטית שלי בגינה שלי. אני נמשכת ליום הזה יותר מאשר לראש השנה ב- 31 בדצמבר. זהו יום ההיפוך, השמש מתחילה לחזור, האלה האדמה מתעברת ובעוד כמה חודשי אינקובציה, יפרוץ האביב ואיתו חגיגת שכרון החושים של הקיץ. את החלטות השנה החדשה שלי אני עושה ביום הזה.

הספיראלה איננה המצאה של פינדהורן, אני יודעת שגם בתי הספר האנטרופוסופים יוצרים אותה והולכים אל ליבה. בפינדהורן מכינים ספיראלה גדולה באולם וכל הקהילה הולכת אותה במיתווה שתיארתי למעלה. מוציאים קלף אישי, מחלקות העבודה השונות מוציאות קלף למחלקה, ובסוף מוצאים קלף שילווה את הקהילה כעמוד ענן לפני המחנה, במהלך השנה.

ריה גינזר (מרכז פנימהחוצה בזכרון יעקב), שחיה שנים בפינדהורן, אמרה לי יום אחד "אני רוצה ללכת את הספיראלה" ומיד התחלתי להתרגש. קטפנו, איתן, ריה ואני, ענפים, לבנדר ורוזמרין, ובערב ההיפוך, 21.12, בנינו את הספיראלה שלנו. קודם פתחתי את המעגל האנרגטי. נהוג לפתוח אותו כשפונים לארבעת הכיוונים אבל פרנקו לימד אותי לפתוח גם את הציר מעלה - מטה וזה אכן מייצר רטט אחר. חוט צמר ירוק סימן את הספיראלה שמוליכה פנימה, ואת זו שמוליכה החוצה. במרכז - נר דולק. על החוט - הרבה ענפים ועלים, ושתי בנות קטנות ומקסימות הטמינו ביניהם קריסטלים, נרות דולקים ויצורי יער.

מילה על קלפי המלאכים, שמקורם בפינדהורן אך התפשטו בעולם וקבלו הרבה וריאציות. על כל קלף מצויר  מלאך שנושא עימו איכות מסוימת. לא נדרשת מצד מקבל הקלף איזו שהיא אקטיביות, רק פתיחות לאיכות שזומנה לחייו. הקוסמוס יעשה את השאר. עוד כיוונון קטן במבוך החיים, עוד הנחיה שמאירה פינה בדרך שלנו. בשנה שעברה משכתי את קלף ה - Surrender , התמסרות, והוא ליווה אותי בשנה של הרבה התחלות חדשות ואתגרים לא פשוטים. בנקודות בזמן, בהן חשתי שאני טוחנת מים, מנסה לשלוט במה שאינו בר שליטה, צפה לי המילה הזו והביאה אותי להתמסרות, ל- Let go מודע ובעקבותיו להרבה שלווה. 

האווירה בחדר, אור הנרות המנצנץ וריח העלים הירוקים שבונים את הספיראלה, מכושפת. הבנות מתרוצצות בשבילי המבוך מחופשות לחיות ומשמיעות קולות משונים. התנים מייללים בחוץ ואנחנו מצטרפים אליהם, מנקים את הריאות. כל פעם הולך אחד מאיתנו את הספיראלה וכולם שוקטים, מאפשרים לו לחוות את ההליכה המדיטטיבית הזו במלואה. אני מצלצלת בפעמון, "מודיעה" לקוסמוס שהתחלתי במסע, ומתחילה ללכת, באיטיות, מרוכזת בתוך עצמי, משחררת את השנה הקודמת ורואה הרבה תמונות של זרעים שנזרעו באדמה פוריה. דקה נשימה בלב הספיראלה, הדלקת הנר ויציאה לצד השני. הרבה תמונות של זרעים שגדלים להיות פרחים. אני יודעת מה הם מסמלים בפועל, בעולם הפיסי, הרגשי, החומרי, הרוחני. זרעתי אותם בתשומת לב במהלך השנתיים האחרונות והשנה אני מתחילה לקצור את הפירות. יש לי תחושה של אור שזורם אלי מהחושך שלפני, ואני מושיטה ידיים למדריכים שלי שעומדים שם בקצה ומוחאים לי כפיים. אני שיכורה כמו רץ שסיים ריצת מרתון (למרות שבקבוצת הריצה שלי אני מסוגלת לרוץ בקושי  2 דקות רצוף,  אבל נעים לחלום...).

המלאך שאני בוחרת בעיניים עצומות הוא Acceptance , איכות של קבלה. זה איננו דבר קל. אני מגלה פעמים רבות שיותר קל לנו לתת מאשר לקבל. המשמעות כאן כפולה: קבלי את השפע, היבול, הפירות שהם תוצר של עבודה קשה. קבלי מה שיבוא בלי שיפוט, בלי רצון לשלוט, פשוט לקבל. בשיחה שמתפתחת אחר כך, כאשר אנחנו חולקים את החוויה ואת המלאכים שעלו, יוצא שהמלאך Harmony עלה שלוש פעמים, מה ההסתברות בקבוצה כל כך קטנה ועשרות קלפים?

כשאני חוזרת הביתה, "מלאה", מוזנת, נרגשת, אני מוצאת מייל מידידה בפינדהורן. הקהילה שחררה את המלאך של השנה הקודמת Acceptance ומשכה את המלאך לשנה הקרובה Healing . אני ממש שמחה שהמלאך ששוחרר הגיע אלי.... 

השנה במיוחד עלה יום ההיפוך לגדולה ודובר בו רבות בגלל סוף הלוח של המאיה. אני מניחה שכולם כבר מבינים שסוף העולם לא הגיע....מעולם לא היה אמור להגיע. עידן הסתיים ומה שאנחנו קוראים לו העידן החדש כבר כאן. אהבתי משפט של חוקר תרבויות מאוניברסיטת תל אביב. הוא אמר שעברנו מעידן בו היינו מאד טכנולוגים לעידן בו אנחנו מאד תקשורתיים. הטכנולוגיה תמשיך להתפתח אבל הרבה יותר בקלות. היא כבר יושבת על תשתית יציבה. עכשיו אנחנו מתפנים לפתח תשתית רוחנית תקשורתית מוצקה. או כמו שאמר הדלאי למה: העולם לא זקוק ליותר אנשים מצליחים, העולם זקוק למשכיני שלום, מרפאים, משמרים ומספרי סיפורים. זה השינוי, זה העידן החדש. הגלים הראשונים שלו הגיעו אלינו באמצע המאה העשרים והתגברו ככל שהתקרבנו למאה הנוכחית. אבל אתמול נסגרה הדלת על העידן הקודם (אני מדמיינת דלת של ממ"ד, ניסיתי לפתוח אותה קודם במדיטציה אבל זהו, היא כבר לא נפתחת). עכשיו אפשר רק להתבונן קדימה ולהתחיל ללכת.  


  








     

יום שישי, 7 בדצמבר 2012

תחנת זברה אינה עונה

הסתבר לי לפני שעתיים שהאתר שלי, גינת הקוסמת, נמחק מהמחשב, ואולי גם מהקוסמוס האנרגטי שנקרא אינטרנט. לא יכולה להתחייב על זה, אין לי שום כלים להבין איך העסק הזה עובד. אחרי הזעזוע וההלם, האינסטינקט הראשון שלי הוא ללכת לישון. גם כשנפלו הטילים על תל אביב (לפני 20 שנה, כשעוד גרתי בצנטרום של הפיילה), אני עברתי משינה עמוקה לשינה קלה. לא חשוב כרגע איך זה קרה, העובדה היא שהאתר החמוד שלי, אליו אני קשורה בעבותות אהבה,התאייד. הדבר היחיד שנחמד כאן הוא שמיד קיבלתי שני טלפונים שהאתר לא עולה, מה שאומר שיש לי קוראים. אחרי שארגע ואתרחק רגשית מהטראומה, נתחיל לטפל באיך משחזרים (בתקווה שהוא שמור אצל מישהו, הוורדפרס, הדומיין, באיזה זיכרון, כי אצלי הוא לא נמצא בשום מקום), או איך בונים שוב, מה שלא יהיה. 

לפחות בבלוג לא פגענו ואני יכולה להתפייט ולילל כאוות נפשי. נפל לי האסימון שאולי כדאי לעשות גיבוי לפוסטים והרגע סיימתי להעתיק אותם במרוכז. לא היה לי מושג שכתבתי כל כך הרבה. 

האירוע הזה לא עומד כמובן בפני עצמו. הוא מתווסף לשבוע שכולו תקשורת בעייתית. לפני יומיים שבק המודם ונאלצתי לנסוע במיוחד לבזק חדרה להחליפו. תוך כדי חטפתי צינון רציני וגודש בסינוסים. תקשורת....כשאני מוציאה את עצמי מעצמי, מתיישבת על ענן ומחברת את כל הסימנים, עולות לי המילים "תחנת מימסר". בדמיוני אני רואה אנטנה יורקת ברקים לכל עבר. הצינון התרכז באזור העין השלישית (בין הגבות), מרכז של קליטה על חושית, אנרגטית, ושליחה של המסרים למוח, לגוף, ולעולם בצורה של תקשורת לא מילולית. המודם הוא תחנת ממסר בין בזק, נטויז'ן, הראוטר ואולי עוד כמה גורמים (אני ממש גאה בעצמי שאני יודעת את השמות של אלה שהזכרתי), וכולו אנרגיה של תקשורת. האתר שלי הוא תחנת ממסר לידע שאני מקבלת, לומדת, מעבדת ומעבירה לעולם. 

ברשת הקורים האינסופית של אורות שכולנו חלק ממנה וכל אחד הוא אור מנצנץ על צומת של מספר קשרים, האור שלי היה די עמום השבוע, וגם הקול שלי לא היה משהו. 

בכל זאת, האתר שלי....אני קצת נאחזת אבל אני באמת אוהבת אותו והוא עושה טוב ללב גם לאחרים. נעשתה כאן טעות, חוסר תקשורת שהביא למחיקה בטעות, בתמימות. ובכל זאת, מה המסר כאן?

החיים מבוססים על טעויות. תאים ממשיכים להתרבות בדיוק באותו אופן מיליוני שנים עד שתא אחד טועה, ואז נכנס שינוי לאותו מחזור שמשחזר את עצמו ללא הרף. קראתי פעם באיזה ספר שאלהים גרש את אדם וחוה מגן עדן כי עשו טעות. אלהים ידע מה הוא עושה, כשהפנה את תשומת ליבם לעץ. אילולא רצה שיאכלו ממנו לא היה מזכיר אותו בכלל באוזניהם. אז למה הוא עשה את זה? כדי להתחיל להניע את היקום.

אני עוד לא רואה מה צריך להשתנות, איפה צריך לדייק את "גינת הקוסמת" אבל אני אראה. מתי שהוא. כשאצא מההלם. כל שינוי בתנועה, אפילו מזערי, מביא מיד לתוצאה שונה במציאות. פרפר מניע את כנפיו באמריקה,התהודה האנרגטית שיוצרות הכנפיים, יוצרת שורה של אירועים, סיבה ותוצאה, וחומת סין נופלת.

ואולי אני לא צריכה להבין. אולי עצם הנפילה של האתר, ובנייה שלו מחדש, כבר שמה אותי על מסלול חדש שיתבהר רק בעוד זמן, בהסתכלות אחורה. הפרשנות הזו היא המועדפת עלי. בעולם בו אני חיה, שרובו בנוי על תחושות ואינטואיציה, אני כמעט לא מבינה כלום, מה שדוחף אותי כל הזמן להתמסר, לקבל, לשחרר. 

ציטוט מספר שאני לא זוכרת את שמו (אבל לסופר קוראים ויליאם ברודריק, לפחות את השם שלו העתקתי יחד עם הציטוט): ..."לעולם לא תבין את העניין במלואו, במובן מסוים אסור שזה יקרה. אם תבין, תנסה להפיק נוסחאות. זה יביא אותך קרוב לאמונת שווא. זה יכול להיות מנחם, אבל זה לא יימשך זמן רב."


גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.


      

יום שישי, 12 באוקטובר 2012

סתיו..סתיו..סתיו...

השבוע היה אצלי חבר שהתפעל מהצמחים שאני מרפאה דקה לפני שהם מחזירים נשמה לבורא. יש לו שני עצי פרי שזקוקים להזרקת אנרגיה דחופה. מישהי טיפלה בעזרת לחש - נחש בעץ הלימון שלו והוא מיד הגיב בעלים רעננים ופריחה חדשה. הוא רצה לדעת איך אני עושה את זה, איך היא עשתה את זה, וכאן נתקעתי. אני לא ממש יודעת מה אני עושה ואני כבר לא כל כך זוכרת איך זה בכלל התחיל. 

מרגע שירדו הטמפרטורות מהשלושים חזרתי לגינה. העבודה הרגילה של עישוב, קומפוסט, ניקוי ענפים יבשים והכנה לשתילת סתיו, תמיד מרגיעה אותי ומאפשרת לי לחלום בהקיץ ולספר לעצמי סיפורים יפים. התקופה הזו מעוררת אצלי זכרונות עתיקים כנראה, אני מתרגשת מעציצוני הזרעים שהכנתי, תולה אורגנו לייבוש ומדמיינת צנצנות ריבות. לא לגמרי ברור מאיפה בא הצורך הזה. עושה הריבות היחיד במשפחה היה סבא וגם הוא דבק רק בריבת ענבים. כנראה שמשהו עבר בגנים עם זכרונות מגלגולים קודמים.

בבדיקה אנרגטית מקיפה הסתבר ששוב היסמין דועך (קפריזי שכמותו...). נאלצתי להוציא אותו לעציץ, קטמתי את עליו הקטנים, טיפלתי בו והוא מוציא עלים חדשים ורעננים. לא מצליחה להבין מה קורה עם הילד הזה. כבר פעם שנייה שאני מנסה למצוא לו מקום בגינה והוא מודיע לי חד משמעית שלא לכבודו. מה אני לא שומעת פה? אולי צריך להעביר אותו למישהו אחר, ממש קשה לי לוותר עליו. הערוגה הצפון - מערבית נראתה קצת אומללה. טיפול קל הוציא מיד עלים חדשים בדפנה ופרחי טגטס רעננים שכבר חשבתי שגרמו את העונה. 

אני מבצעת אקספרימנטים ומנסה לאזרח גם השנה צמחי מרפא שלא מצויים אצלנו בדרך כלל. סט. ג'ון וורט, בוראג', שן ארי, סורל, פוקסגלוב, פרגי ענק. אלה גדלים בסקוטלנד בקיץ, כך שיש סיכוי שיצליחו לשרוד כאן בחורף. בעבר הייתה לי דילמה (קצרת מועד...) לגבי ניסיונות איזרוח של צמחים מחו"ל. אני נוטה לאכול ולטפל בעזרת תוצרת מקומית, מאמינה שזה הכי מתאים לנו, לתדרים של הגוף שלנו. תיקשור שקיבלתי לפני שנה דיבר על כיסים אנרגטיים שנמצאים במקומות שונים בעולם, מקומות שבהם יש אנרגייה חזקה. אנשים נמשכים אליהם ממקום מאד אינטואיטיבי, אחר כך ממציאים סיפורים שלמים סביב אותו מקום. העיר העתיקה בירושליים היא מקום כזה אבל במקום להפוך לכיס ריפוי אנרגטי היא הפכה למוקד מלחמה ומחלוקת בין כוחות תוקפניים ואלימים. אבלון - גלסטונברי של ימינו - היא כיס ריפוי. סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד, לורד בצרפת, לדעתי גם פינדהורן, בזכות העבודה האנרגטית שנעשתה שם. אני יודעת בביטחון (כי קראתי בוויקיפדיה..) שחלק מהצמחים האלה היו בארץ והובאו לאירופה בידי הצלבנים. חלק גדלים אצלנו פרא בהרים אבל אנחנו לא מכירים אותם בגינה מתורבתת. הייתי רוצה לחפור את כל הבטון שסביב הכותל המערבי והר הבית ולהפוך אותו לגינה של צמחי מרפא. הייתי מביאה מתנדבים לעבוד שם ויחד היינו מכינים תמציות פרחים מאחד המקומות הכי אנרגטיים על הפלנטה. באזור המסגדים למעלה יש צמחיה, ועצי זית  עתיקים, אבל לא מספיק לטעמי.

בכל אופן, כדי ליצור כיסי ריפוי בארץ, כדי לעורר את האנרגיה המרפאה של האדמה, צריך "לשתול" אנרגיה, במדיטציה שמכבדת את המקום, בצמחים שיעודם לרפא. לפעמים מספיק שיהיו בקרקע, לא צריך לקצור יבול ולהכין תמציות וטינקטורות. לכל צמחי התה והתבלין שאנחנו מכירים יש איכויות ריפוי. מעודדת מהצלחת הקומפרי, אני מנסה לחזק אותם על ידי הבאת כוחות חדשים לשדה המערכה הזה שנקרא ארץ ישראל.

בעודי מעשבת הבוקר ניסיתי לשחזר איך הגעתי למה שאני עושה היום .אני קצת מתוסכלת מזה שאני לא מלמדת, סיפור חדש אצלי. במשך יותר מחמש עשרה שנים אני מסתפקת בתווית המרפאה, מכשפה, ושאר השמות שהדביקו לי חברים ומטופלים. פתאם זה לא מספיק. כבר כמה זמן ברור לי שאעביר את הידע הזה הלאה, אבל עוד לא מצאתי את המפתח למה שאני רוצה. פה לא מדובר על לכתוב מערכי מפגשים ולהוסיף להם מדיטציות בדימיון מודרך. אני רוצה לייצר אווירה מסויימת, אותה אווירה שפרנקו ייצר לנו, 23 אנשים, בקיץ, כשדחף אותנו מעבר לגבולות שלנו. אותה אווירה שגורמת לנו לחזור מקצות העולם (זו לא קלישאה, היו שם מאוסטרליה ומברזיל) לפינדהורן כדי ללמוד איתו שוב. עדיין מבררת לעצמי מה בעצם היה שם.

חזרה לשאלה של ידידי לגבי הריפוי האנרגטי. איך בכל זאת אפשר להתחיל לטפל בגינה בצורה אנרגטית? אני התחלתי לפני הרבה שנים כשלמדתי ביו אנרגיה, מבית מדרשו של רפי רוזן. אני כבר מזמן לא מטפלת בטכניקה הזו, לקחתי אותה למקומות אחרים וחיברתי אליה עוד מרכיבים של הילינג ודמיון מודרך, אבל זו הייתה התחלה מצוינת. אני זוכרת שהתחלתי להצליח בטיפול כששחררתי כל שיפוט לגבי המוזרות של השיטה. הייתי מרגיעה את עצמי שבמילא אף אחד לא רואה ולא יודע מה אני עושה, אז אפשר להשתטות, להשתולל, You fake it till you make it .

רייקי, מי שעושה רייקי לילדים שלה יכולה להעביר את המגרש לגינה. בספר הנבואה השמימית יש פרק שנקרא "עניין של אנרגיה" שמסביר יפה את מה שאני מנסה להגיד כאן. בספר ההמשך "הנבואה השמיימית - מדריך חווייתי" יש כבר הדרכה מעשית בנושא. לפעמים דווקא הספרים הלא מתוחכמים הם אלה שמפילים הכי הרבה אסימונים, במיוחד אצלי שלא מסתדרת עם מאמרים מדעיים ויותר מידי מילים. 

רוח נהדרת מגיעה אלי דרך החלון, סתיו...  




  


יום שישי, 21 בספטמבר 2012

שלווה מרפאה

"....יש לכם חופש בחירה מלא בין לא לעשות מאומה שמלווה באשמה מעיקה, ובין לעשות כלום שעטוף בשלווה נעימה. בחירה נעימה..."

המשפט הנפלא הזה בא אלי בקלפים מקסימים שנקראים חיוכיאלים, והוא מתאים למצבי בימים חגיגיים אלה. מצד אחד הראש עמוס בתכניות, במידע שנאסף כל הקיץ ומבקש לצאת דרך האתר, בבלוג, במפגשים, בקליניקה. מצד שני , אני מתכווצת מהמחשבה על פעילות יזומה. מרגע שחזרתי אני עוברת בין מצבי צבירה שונים. קודם באה ההכחשה (לא יכול להיות שנגמר הקיץ), משם קצרה הדרך לבהלה (החום...החום..), התסמינים הפיסיים לא אחרו אחריהם (קרסול ימין, פריחה על הזרועות, כאב ראש עמום שלושה ימים). בין לבין חזרתי לטפל, קיימתי פגישות עם חברים, התחלתי לרקום חוטים ראשונים למימוש רעיונות חדשים. ואז הגיע ראש השנה המבורך וסימן חודש על הספה.

כיף לי המצב הזה שכל המדינה בחופש. נראה לי שכולנו צריכים את זה, אלה שיצאו מותשים מהקיץ ואלה שחזרו עייפים מנדודים. מאחר ואין לי את הלגיטימציה לפרגן לעצמי עוד קצת חופש, אני שמחה שמדינת ישראל והדת היהודית חברו כאן ביחד כדי לתת לי עוד חודש של השתבללות. המאבק התמידי בין הצורך להיות יצרנית ופעילה לבין הידיעה הברורה שצריך להתכנס פנימה ולתת לדברים לקרות מעצמם, ממשיך כרגיל. כאשר אני עובדת עם אנשים על תהליך של יצירת מציאות חדשה, הכי קשה לי להסביר ולהטמיע את הערך הזה של לא לעשות כלום עטוף בשלווה נעימה. זה קשור לצורה בה חונכנו. זה קשור לחשש שלנו שלא נדע את ההבדל בין השתבללות ברוכה לבין מצב של סטגנציה שלא נדע איך לצאת ממנה. לעתים אנחנו מתייגים צורך ל"כלום" כדיכאון, ומיד מתחילה המלחמה, מלווה באשמה מעיקה, לשנות את המצב.

הדילמה הקבועה....20 השנים האחרונות כבר הוכיחו לי שלעשות כלום פירושו להניח לתהליכים להתארגן רחוק ועמוק במעמקי התודעה. יש לי תמונה פנימית של מערבולת שמתארגנת על עצמה אי שם עמוק. יש לי אפילו קטע של מנגינה בראש שמתאר את זה. הניסיון העשיר שלי הוכיח שהתקופות האלה קצובות ואז יום אחד הן מסתיימות מעצמן. יום אחד אני פשוט קמה ומתחילה ללכת...ועדיין אני חשה צורך לכתוב את הפוסט הזה. כמו מיסיונר מצוי אני כותבת לכם כדי לשכנע את עצמי. 

כל זמן שהתמונה הפנימית שלי היא של משפך כפול - רחב מלמעלה, צר בגוף, מתרחב שוב למטה - לא יקרה כלום. הפתח העליון הרחב יכול להכיל את עוצמת המידע, הרעיונות, המחשבות, ומה שעדיין בגדר חלקיקים אנרגטיים שמתי שהוא יהפכו למחשבות ותמונות. המשפך התחתון הרחב מסמן לי שהתשתית הפיסית מוכנה לקלוט את המידע - זה מסתמן לי בפגישות עם אנשים, בתגובות של מטופלים, בתשתית פיסית של מבנה (קליניקה, אינטרנט). הגוף הצר הוא הגוף הרגשי שלי והוא עדיין לא מוכן להעביר דרכו אנרגיה שתהפוך למידע ותצא לעולם. זה המפתח לכל תהליך של יצירה מודעת, לדעתי. תמונת המשפך היא אינדיקטור טוב לכל מי שרוצה לבדוק נושא ומימושו, בכל תחום. זו התמונה שמתארת את הפער בין פוטנציאל למימושו. 

יצירת מציאות מתחילה באותם חלקיקים אנרגטיים שהופכים למחשבה, תובנה, תמונה. אלה מתבטאות בשתי הצ'קרות העליונות. אחר כך מתחיל המסע הארוך למטה, ליצירה בפיסי. האנרגיה הזו יורדת לצ'קרת הגרון ולדרך בה אנו מתקשרים את הרעיון לעולם. זה ממשיך דרך צ'קרת הלב - הפחדים שלנו, האמונה בעצמנו, הקול האמיתי שלנו. הלאה לצ'קרת מקלעת השמש, בין תפקידיה האנרגטיים: היא מסמנת לנו איפה אנחנו מול החברה. זה האזור של האולקוס, כיב קיבה שבא מסטרס, מלחץ חיצוני, חברתי. אם היינו חיים כל אחד על אי בודד, לא היה אולקוס. משם ממשיך הזרם לצ'קרת המין - פוריות ויצירתיות בפיסי, מערכות יחסים אישיות, עסקיות, כסף. סוף התהליך - צ'קרת הבסיס, שורה תחתונה, מוצר, כסף, ספר שיצא לאור, משהו ממשי פיסי. 

אני מחברת את התמונות: המשפך העליון הרחב הוא שתי הצ'קרות העליונות. הגוף הצר הוא כל השאר. המשפך התחתון הרחב הוא צ'קרת הבסיס והעולם הפיסי. המפה עוזרת לנו למפות אזור חסום. שתי דרכים יעילות לעשות זאת:

1. מיפוי כללי: כאב, מחלה או פגיעה באיבר, מצביעה על בעיה/חסימה  רגשית במרחב האנרגטי של אותה צ'קרה. הצ'קרה הרלוונטית איננה מתפקדת במיטבה, איננה מזרימה אנרגיה למטה בצורה אופטימלית.

2. בדיקה של רעיון דרך מדיטציה בדמיון מודרך: מתכווננים לרעיון והופכים אותו לאנרגיה זורמת. הוא אמור לזרום מלמעלה למטה, דרך עמוד הצ'קרות, כמו נהר, או מפל. לא קשה לראות, ולהרגיש פיסית, את המקום שאיננו זורם. 

3. פוקוס על האזור שחסום, בירור פנימי וכן לגבי מה שחוסם אותו, מאיט את הזרימה. המיפוי השטחי שנתתי פה הוא קצה המזלג לעבודה עם מפת הצ'קרות, אבל זו התחלה.

פרנקו  (שיככב כאן עוד הרבה בשנה הקרובה עקב היותו מורה נפלא), לימד אותנו תרגיל נהדר לשחרור חסימות, בראייה שמאנית. אצל השמאנים, אין הבדל בין המציאות הפיסית למימדים האחרים. אנרגיה זו אנרגיה, והעולם ה"דמיוני" מתערבב במציאות הפיסית בלי סדר מוכר. לפעמים קשה לקבל את זה, מהר מאד מתברר שאי אפשר לעקוב אחרי ההיגיון של זה (כי פשוט אין...), ואז נשאר להתמסר לילד שבנו ופשוט לשחק עם "זה" ולקוות לטוב. 

ככה שחררנו חסימות בפינדהורן: אני מזהה את הפחד שחונק את גרוני, העלבון שמכווץ לי את הלב, הכעס שמרקד לי בבטן. אני לוקחת אותו במעין בועה דמיונית למקום בטבע שמעצים אותי. שם זה ליד המפל שנופל לבריכה קטנה. כאן זה על צוק בשמורת הבונים. אני מגישה אותו לטבע ומקבלת מהטבע משהו קטן, אבן, עלה, ענף שנשטף לחוף, מחליפה אנרגיה באנרגיה. אני מודה לטבע על הדיאלוג, נותנת לו להתמודד ולהמיר את האנרגיה השלילית ששחררתי למשהו אחר. זה שלו, של הטבע. אני את שלי שחררתי והמתנה הקטנה שקיבלתי יכולה להישאר בטבע, היא סיימה את תפקידה במשחק ההמרה האנרגטי.

תאמינו או לא, זה ממש עובד. אני מרגישה קלילה.