חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות קסם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קסם. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 4 במרץ 2014

חיים חדשים

אז גינת הקוסמת, כלומר אני, עברה/עברתי לסקוטלנד. בראייה לאחור, המהלך הזה מתבשל כבר שנים. כל ביקור בפינדהורן מחבר אותי לטבע, לאדמה, לגינה, ברבדים שלא נגישים לי בארץ. כל פעם שאני חוזרת אני מיישמת עוד קצת, בחיי האישיים ובעבודה, וכל פעם אני מוקסמת מחדש מהיכולת לשפר את בריאת המציאות, דרך תובנות פשוטות שעוברות דרך הטבע. 

הגיע הזמן לקפיצת מדרגה. אני מרגישה שמילאתי את הגביע בכל מה שקשור לחיי עד עכשיו. הדרך להרחבה עוברת דרך "כאן", דרך סקוטלנד ופינדהורן, דרך חיים (זמניים) בקהילה של אנשים מכל העולם, שבאו לכאן לשבוע עד שנים, להתכנס בתוך עצמם וליצור מציאות חדשה, אמיתית ופיסית, עם דגש על שפע חומרי, רגשי ורוחני. 


את חיי החדשים בחרתי לפתוח בטיפוס הרים בהיילנדס המערביים, והצטרפתי ליום טיפוס לפסגות לקבוצת מטיילים מנוסים, יותר מתוך בורות מאשר גבורה. שום דבר לא מכין אותך למזג האוויר הסקוטי, למרות שהייתי מצוידת כמו שצריך. זאת אומרת, כן נתתי כבוד לאזהרות ודאגתי לציוד מתאים כולל כמה דברים שלא שמעתי עליהם מעולם. אנחנו מתחילים בשמש ו- 9 מעלות, דרך נוף יפהפה, בטיפוס לא קשה של כשעתיים והאופטימיות שלי מתגברת. עם מעיל חוסם רוח ונעליים חוסמות מים החיים נראים טוב. אבל אחרי שעתיים וחצי מגיעים לפסגות ולשלג עמוק וזו כבר חוויה אחרת וחדשה לי לגמרי. שלג...לא מה שנראה בטלוויזיה...כל צעד שלישי אני שוקעת עד הירכיים, מושכת את עצמי על ארבע מהבור רק כדי לשקוע שוב...זה יכול היה להיות משעשע אם לא היה לוח זמנים לירידה מההר והמנוסים בקבוצה מתחילים להילחץ מהחושך המתקרב וסופת שלגים שאמורה להגיע בערב (מי ידע??) קצת לפני הפסגה המושלגת שסופת שלג קלה מתחוללת עליה, חלק מאיתנו מחליטים לחזור וכמה גיבורים ממשיכים הלאה, כדי לרדת מצידו השני של ההר. זה ייקח להם עוד שלוש שעות.


החזרה לוקחת שעתיים וחצי בשלג ובביצות שנוצרו כשהשלג נמס. השמש נעלמה מזמן, החזית הקרה הקדימה, גשם קל, 3 מעלות, והפינאלה מגיע רק בזכות כוח הרצון, כי בעצם אין ברירה.

אבל! איזו חוויה מדהימה!! נופי בראשית, אוויר צלול כמו שאין בשום מקום, מים זכים לשתייה בנחלים, אנרגטיים כמו ששום מי ברז או בקבוק יכולים להיות. בסרטים דוקומנטריים מראים אנשים מטפסים בנופים מדהימים. הצילום נעשה מהליקופטר ואני תמיד מקנאה במטיילים ומדמיינת את ההתרגשות. עכשיו אני יודעת. אין חיבור טהור כל כך לעולם ולטבע כמו החיבור בפסגת הר מבודד, לשתות תה (אנחנו בסקוטלנד...) עם אלוהים...

החוויה הזו לא תחזור על עצמה למעט במדיטציות. אני יכולה להמשיך ולהעלות את התחושה, ההתעלות, הכרת התודה לעולם, תחושת הניקיון הפנימי, ההתרגשות, דרך חלומות בהקיץ. יומיים אחרי, עם מעט כאבי שרירים (נס, חשבתי שאגמור בבית חולים), אני מרגישה שלווה ומקורקעת כמו שלא הרגשתי הרבה זמן, מרגישה שפתחתי ערוץ חדש לעולם ועוד יתברר מהו. אחרי חודשים שלא כתבתי, חזר לי החשק.


העונות כאן מובחנות מאד והטבע מתחיל להתעורר אחרי תרדמת חורף. זהו שלב הניצנים והפרחים הקטנים שצצים מהאדמה, ואני מסונכרנת עם ההתעוררות הזו וההתחלה החדשה. שלווה מופלאה ירדה עלי, ולו רק בגלל העובדה שכשמשחררים חיים מתפנה המון אנרגיה. אחותי כותבת לי שביטוח לאומי רוצה ממני כסף. זה נראה לי כל כך רחוק ולא מעניין, קחו מה שאתם רוצים, לא יכולה להתפנות אליכם, אני עסוקה בשיחה עם היער.





יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

מסע שמאני בקולרן

קולרן (Cullern), גן הירקות הגדול של פינדהורן, עובר משבר. שלושת המנהלים שלו (Focalisers, מלשון פוקוס, ה"מפקסים"), עוזבים, והתחושה של הגננים היא של רעידת אדמה. תחושה ש – 90% מהידע הגינוני עוזב, תחושה של ניתוק מישויות הטבע ומהשפע הרגשי, אנרגטי ופיסי שהגן מספק.

תומס, אחד העובדים בגן, ארגן מסע שמאני לחיבור מחודש לאנרגיה הרוחנית, של הגן ושל העובדים בו. הבקשה היא להתחבר חזרה לישויות הטבע ובעיקר לדווה של קולרן, אותה ישות גבוהה שמנהלת את הגן. כבר לפני שלושה שבועות ביקש ממני פיטר, גנן אחר בגן, לבוא להסתכל על הדלעות התלויות. המסכנות סובלות מפריחה ופיטר רצה שאתקשר עם ישות הגן ואברר איתה מה לא מאוזן להן. ברמה הפיסית הן טופלו כמו שצריך אבל זה לא עוזר. איכשהו לא יצא לי (החיים די עמוסים לי כאן), ושמחתי מאד כשתומס ארגן בוקר שבת שמאני בקולרן.

אני רוצה להבהיר, קולרן הוא גן פיסי, אקולוגי, מקורקע לחלוטין, מספק הרבה ירקות לקהילה והרבה פעמים גם לקהילה הרחבה שחיה בכפרים מסביב. אבל כמו שאנשים משלבים היום רופא עם טיפול משלים וטיפול אנרגטי רוחני, כך גם הגננים בפינדהורן. לא משאירים שום אספקט לא מטופל.

עבדתי בקולרן לפני כמה שנים, בפעם הראשונה שלי כאן, ומאז לא בחרתי לעבוד שם. אני נמשכת תמיד לגן בקלוני או בפארק. קולרן הוא גן גדול עם הרבה גננים והייתה לי תחושה שהוא תעשייתי מידי בשבילי. כשיוצא לי לעבור בתוכו אני דווקא אוהבת את האנרגיה שעולה ממנו. הוא מרגיש לי קצת כמו קהילה בתוך קהילה, עם התרנגולות והסוסים, האגם הקטן במרכזו, והיותו טיפה בצד, מחוץ לפארק.

21 אנשים התכנסו היום, חלקם צוות, חלקם מהקהילה וחלקם אורחים לסדנאות ואורחים לקיץ כמוני. מזג האוויר: קיץ סקוטי. בטווח של שלוש שעות עברנו משמש לסתיו לחורף ישראלי וחוזר חלילה. בתיאום נפלא עם הדוות של הגן, הגשם החזק מתחיל כשאנחנו מוכנים להיכנס פנימה למסע השמאני. אנחנו מתחילים בסגירת מעגל אנרגטי והתכווננות לבניית גשר לעולם שמעבר. 15 דקות של טיול עצמאי בגן, להתחבר לרוח שלו, ו –sharing , משתפים במידע שעלה אינטואיטיבית ומחברים אותו לתמונה ברורה. עולה לי שהגן בסדר גמור. מי שעובר שינוי זה בני האדם. כשמתחלפים אלו שמחזיקים את הגן פיסית ואנרגטית (והשלושה האלה מחזיקים את הגן ברמה אנרגטית גבוהה מאד, השפע בשנים האלה היה מדהים), יש שלב של ניתוק עד שיבואו החדשים ויחברו את עצמם לגן. הגינה שלי בבית עוברת את זה כל פעם שאני נוסעת לקיץ וצריך להחיות אותה מחדש כשאני חוזרת. כשהמובילים כבר לא מחוברים אנרגטית, חשים השאר את הנתק. אנחנו מוזנים מאנרגיה שיוצרת קהילה, משפחה. נתק יוצר בדידות, פחד ומחסור. מעניין שהאזורים שמטופלים על ידי בני אדם, החממות, סובלים יותר מאלו שפתוחים לטבע. גם האגמון הקטן (להבדיל מהגדול שבמרכז הגן) סובל קצת ופסל המלאך שבתמונה איבד את האף והוא פגום ופצוע.


נראה שכולם מרגישים אותו דבר: הגן שוקק מאנרגיה שלא מצליחה לפרוח. הפוטנציאל טמון באדמה אבל לא מצמיח גבעולים ופרחים. התמונה היא אנרגטית, בפועל קולרן ממשיך להאכיל את כולנו, אבל הוא יוכל לתת כל כך הרבה יותר אם נתחבר אליו אנרגטית ו"נמשוך" את האנרגיה הפוטנציאלית שטמונה באדמה. אחד מהוותיקים בקהילה מתקשר עם ישויות הטבע ומקבל מידע שאני קיבלתי בעבר וכתבתי עליו מאמרים ("עבודה עם ישויות הטבע") מה שמשמח אותי במיוחד.

מסע שמאני מלווה תמיד על ידי תוף ומוניקה היא מתופפת מאד מאד מיומנת. ההזמנה היא להיכנס להרפיה ולעבור דרך שער דמיוני "לצד האחר". לכל אחד יש את הכלים שלו אבל תומס מזמין אותנו להתחבר לעץ, מעברו השני של השער ולהתחיל לקבל מידע על הגן מהדווה שלו. הדרך הקבועה שלי ל"צד השני" עוברת דרך אגם ותחושה של צלילה מאד עמוקה פנימה. בעבר הייתי מרגישה חנק, עכשיו אני מרגישה התרחבות של הריאות. המידע על קולרן מגיע מהר וברור: הגן בסדר גמור, השינוי טוב, הגננים צריכים להתחבר רגשית באופן אישי ולא לצפות שהמובילים יחזיקו את החיבור. כל פינדהורן עוברת עכשיו שינוי, הרבה אנשים בתפקידי מפתח עוזבים, אחרים חוזרים, ויש מקום לכוחות חדשים. הגן הוא תמונה של המקום.


מהר מאד המסע הופך למסע אישי שלי ובמקום שאני אטפל בגן, הגן מטפל בי ומביא לי הרבה תובנות אישיות. כשאנחנו חוזרים מהמסע שלנו (מתאוששים באיטיות, איזה עומק!), מסתבר שכולם הגיעו פחות או יותר לאותו מקום, חיבור לאנרגיה העצומה שנמצאת בקרקע, "משיכתה" אל פני האדמה ופתיחת הערוצים בין בני האדם לאותו עולם בלתי נראה של הטבע. הרבה שמחה הייתה במסע הזה. אנשים שמעו מוסיקה וראו דמויות רוקדות. זה לא מפתיע , אנחנו בסקוטלנד והרבה אנשים פה ראו פיות או חושבים שנחטפו על ידי פיות. בחיי שאני לא ממציאה, זו מיתולוגיה מאד חיה במדינה הזו.

קולרן יהיה פה גם אחרינו, כגן מובנה או כפיסת טבע. אנחנו באמת רק פסיק בחיים של הגן הזה. כמו שאנחנו מטפלים בו הוא מטפל בנו, בגובה העיניים. קצת שכחנו את זה.


יום שני, 1 באפריל 2013

להירדם בשמירה

בוראז' וקלנדולה
חזרתי לגינה אחרי חורף על הספה וחזרתי לכתוב. הגינה כרגיל הסתדרה נהדר בלעדי, לפעמים נדמה לי שאני מפריעה לה עם הדרישות שלי לסדר וניקיון. עם השנים שחררתי את הצורך בסדר כמעט צבאי. אני מפויסת בנושא עשבים "שוטים". הגעתי להבנה שגם להם יש תפקיד בסדר הכללי. הם מחפים את האדמה החשופה, הם מושכים דרך השורשים שלהם הרבה טוב מבטן האדמה והם טובים במיוחד בקומפוסט. אני מעשבת בנחת, בלי מטרה רצחנית, ורק במידה שתשאיר את העסק בשליטה. לא מרגישה צורך לעקור עד האחרון שבהם.

הצמחים שהבאתי מפינדהורן, הקומפרי שזכה לאזכורים רבים פה, הקלנדולה, סט. ג'ון וורט (פרע בעברית), בוראז' - כולם פורחים ומאושרים, מחדשים את עצמם וחיים בהרמוניה עם הצמחים האחרים. אני מייבשת אורגנו, זעטר ומיורם בכמויות ובקרוב אתחיל ליצא לחברים. אין להשוות בין תבלינים מיובשים מהגינה לאלו ששכבו על המדף בסופר. 

המוטיב המוביל בחיי כרגע הוא התרחבות, יציאה מהקונכיה לעולם. קודם כל היה צריך להתעורר אחרי החורף. מזל שאלכס יודע לתרגם את הקלישאות שאני מביאה לו (תוציא את הפרפר מהגולם, גבעול מהזרע, אותי מתוך עצמי...) למחטים סיניות ותובנות מעמיקות (האש שבמים, או המים שבאש, משהו סיני כזה...). וכמובן שבתקופה הזו אני מתחילה לחלום על הקיץ שאבלה בפינדהורן, כשידי שקועות באדמה לחה כל יום לכמה שעות, ומישהו אחר מבשל, מנקה ומשלם חשבונות....גן עדן!

קומפרי
עברו יותר משנתיים מאז שהתחלתי לעבוד בגינה בצורה "רוחנית", בשיתוף פעולה עם ישויות הטבע. בהתחלה בחשדנות, בתחושה קצת טפשית, אבל עם החלטה ברורה שאני הולכת עם התחושות גם אם זה נשמע הזוי. דיברתי עם החלזונות שאכלו לי את הקומפרי, הכנתי משקאות מוזרים מקומפוסט ועלי קומפרי, שפכתי טיפות של תמציות צמחים על עלים אכולים. החיות של הגינה השתנתה. זה לא שגינות לא חיות גם בלי כל ה"כישופים" האלה, ויש גינות מדהימות ביופין ומאד קונבנציונאליות, אבל פה יש משהו "אחר". בדרך כלל כדי שגינה תהיה מדהימה צריך גנן שבועי, הרבה עישוב והחלפה תכופה של צמחים. משהו השתנה בגינה שלי. יש לי תחושה ברורה של הרבה פחות מאמץ בגינה, היא כאילו מתנהלת מעצמה ואני רק חלק קטן מהפעילות הכללית, לא המנצחת על התזמורת. יש פחות עבודת עישוב, יותר איזון בין המרחבים של כל צמח, אין השתלטות מצד אחד או אחר, הצמחים בריאים וחזקים. הקומפרי שהיה כבר אכול לגמרי חיזק את עצמו והפך לסמל של בריאות. אני נמשכת לאנרגיה של המקום בצורה שלא נמשכתי בעבר וההגדרה שלי ליופי נהייתה שונה. משהו השתנה ואני עדיין מבררת לעצמי מה זה אומר.

כשאני עובדת בנינוחות ואחר כך אוכלת כמויות שסק מהעץ עם השכן שלי, עולות לי תובנות שמתרחבות מעבר למקום הפיסי, לכיוון של קהילה. הגינה שלי היא קהילה בודהיסטית שבה יש מקום לכולם ולגיטימציה להיות "אתה", אך יש בה חוקים מסוימים ששומרים על הסדר לטובת הכלל. כמה רמות של אנרגיה שקיימות פה ביחד: אנרגיה שעולה מהאדמה (צריך רק לעמוד ברגליים יחפות בפינות שונות, התחושה שונה), אנרגיה של כל צמח (לשבת מול צמח, לסגור איתו מעגל אנרגטי ולהרגיש...), אנרגיה במתחמים בין הצמחים (יחסי גומלין, רק לשבת להרגיש אינטואיטיבית..), ועוד משהו חמקמק שאחרים קראו לו ישויות הטבע, מן תחושה של מסיבה גדולה ועמלנית. אצל וולט דיסני מדמיינים אותם כפיות וגמדים. הקלטים ראו אותם כ"אנשים קטנים". אני מרגישה תנודות, לפעמים בזווית העין יש לי תחושה של תנועה ומשהו שחולף במהירות. אם נורא בא לי אני מדמיינת פיות ולפרקונים אבל זה ממש לא הכרחי. ככל שאני מודעת לנוכחות הזו, ככה יותר בא לי להיות חלק ממנה. ככל שאני מנסה להתקרב, אני מבינה שצריך לפענח קוד התנהגותי כדי להפוך לחלק מממלכה שלרוב סגורה בפנינו.

בוראז'
הכללים שפענחתי מאד פשוטים: להירדם בשמירה, להתמסר, לשחרר היגיון, לבהות בחלל, ולהאמין. כשמתאמצים זה פשוט לא קורה. ה"הירדמות" הזו של חלק מהמוח פותחת חלק אחר במוח וראייה אחרת, תקשורת אחרת ואז משהו קורה. זה ממש לא קל ולקח לי כמה שנים להגיע לפיתחה של ממלכה זו, רק כדי לגלות שזה רק השער....  

אנשים שמכירים אותי טוב יודעים שאני מסתדרת נפלא עם אנשים אבל מעדיפה להיות עם צמחים, אבל אני בתהליך שמשנה את זה קצת ומרחיב את היציאה שלי לעולם. אם אני רוצה להעביר את התובנות שלי הלאה אצטרך לצאת מגבולות הקליניקה ולמצוא את הדרך לעבוד עם קבוצות. חברה טובה אמרה לי שכדי לייצר מקום לאנשים להיכנס למרחב שלי, שדי מלא בי, אצטרך "להירדם" קצת ומיד עלתה לי תמונה שלי בגינה. בעצם כבר עשיתי את זה, ניסוי על רטוב בקהילה לא אנושית, אבל קהילה זה קהילה. עכשיו צריך להעתיק את ההתמסרות הזו לקהילה האנושית. היא אמנם פחות עדינה ומנומסת מקהילת הגינה אבל יש לה יתרון, היא מדברת חזק וברור וקלה יותר להבנה....  



 

יום שלישי, 29 בינואר 2013

חזון בתמונות

את ההשראה ללוח חזון קיבלתי מענבל רווח, שמלמדת סדנאות לוח חזון כבר כמה שנים. לאחרונה העלתה סרטון חדש ביוטיוב, בנוסף לסרטונים שעלו בעבר, הסתכלתי וקיבלתי חשק. הרעיון מקסים, קולאז' של תמונות, ציורים, מילים, מודבק על לוח קרטון, מיצג חי של חלומות, תשוקות וחזיונות. בדיוק קיבלתי אוסף של עיתוני עיצוב ישנים להעברה לגן הילדים הקרוב.

ישבתי אתמול בים וחלמתי חלומות בהקיץ מול גלים אדירים שמתנפצים אל הצוק בחוף דור, גאות של ירח מלא. בדרך הביתה עצרתי בספונטניות בקרביץ, קניתי קרטון ביצוע ודבק, והתחלתי לייצר במימד הפיסי את החזון שלי  לשנים הבאות.

הרעיון של ייצוג פיסי לחלומות וכוונות אינו חדש לי. בפינדהורן עובדים חזק מאד בכל המימדים. כל סדנה, כל חודש בו אני מתארחת כאורחת בקהילה, נפתח במדיטציה והתכווננות. בעזרת מנטור מייצרים כוונה - Intention - שתושג במהלך פרק זמן קצוב. הכוונה מזוקקת תוך שיחה למשפט אחד, כעין מנטרה. בסוף התהליך אנחנו מוזמנים לצייר את הכוונה כרוח הדמיון השורה עלינו. בקיץ האחרון נעתי בין אורחת לחודש ושתי סדנאות, ובכל אחד מהם ציירתי ציור אחר. שרפתי אותם לפני שעזבתי, יש לי תחושה שמה שמצויר שם צריך להישאר שם, אבל הציור האחרון נשאר אתי בחודשים האחרונים. הכוונה שעלתה הייתה הגברת השפע בחיי, ועל הדף צוירו אלמנטים רבים, מהחומרי לרוחני, שמייצגים את תפיסת השפע שלי.


את הבוקר הגשום שנחת עלינו היום, ביליתי בחיתוך והדבקה, כמו לפני שנות אלף בגן. מה זה נהניתי! נכנסתי למצב רוח מדיטטיבי ובשקט שבבית גזרתי תמונות מקסימות מעיתונים יפים וטוויתי חלומות לעתיד. התוצאה מאד מאד משמחת אותי, ככה יראו חיי בשנים הבאות. 

מעבר להנאה שביצירה, מה בעצם החשיבות של ייצוג פיסי לחזון? אחרי כל כך הרבה שנים בהן אני לומדת ומצליחה לברוא מציאות, אני משוכנעת שלא מספיק להשאיר דברים במימד הרוחני, במדיטציה, בחלום. כל ארבעת הגופים צריכים להשתתף בבריאת מציאות חדשה. הרוחני מספק את התמונה, המנטלי מתווה תכנית אנליטית להגיע אליה. הרגשי והפיסי צריכים להתרגל לכוונה החדשה שנוצרת כאן ולהכין עצמם לשינוי, דרך ריקוד, תנועה, ציור, רקמה, שירה, נגינה, למעשה כל ערוץ שירגיע את הרגשי המבוהל ואת הפיסי המפחד ויעזור להם לקבל את השינוי שיבוא עם המציאות החדשה. רק אז נפתחת הדרך למימוש ויום אחד זה פשוט נהיה. 


פעולה פיסית, מנקה את המוח, עושה סדר בראש. עבודה בידיים מביאה לבהירות. יש כאלה שמתארים את החיים באמצעות טבלאות וגרפים, אני מתארת בתמונות. אני מתבוננת בלוח שלי ומרגישה שקט. יש בו ייצוג לכל רסיס של רצון שנמצא בי. כבר לא צריך להתאמץ לזכור ולהתכוונן, הכל פה, וברגע שיצא מתוכי, אפשר להניח לו. שלחתי את החזון שלי לעולם וכמו אימא שמשחררת ילד, הוא ימצא את דרכו הביתה.

אם ענבל רווח לא הייתה מתעופפת לארצות הברית בדיוק כשלי בא לעשות לוח חזון, הייתי מצטרפת לסדנה שלה ועובדת יותר ביסודיות. יש ערך מוסף בעבודה עם מישהי שראתה כל כך הרבה חזונות וזיקקה את הטכניקה לזרימה בוטחת, אבל לצערי היא לא כאן ואני לא טובה בלדחות סיפוקים. לאלו שאין להם זמן, חשק או רמז איך לגשת לעניין, חפשו את ענבל באינטרנט, מאד ממליצה. יש משהו מרגיע ומרתק בלפרוש תכנית לעתיד דרך תמונות. לפעמים יוצאים הקשרים שלא צופים מראש.   







   

יום שישי, 18 בינואר 2013

אתר חדש - החיים מתרחבים

כבר חודש אני מתברברת עם אתר בעברית לפינדהורן. אני חולמת על זה כבר כמה זמן, מתוך רצון לקרב את המקום המופלא הזה אלינו ואפילו הפתעתי את עצמי (ותודה לענת ברודה אחותי) במיומנות שגיליתי בבנייה מאפס. אמנם החלק הארי כלל העתקה של אתר "גינת הקוסמת" אבל גם להעתיק צריך לדעת. אבל אז נתקעתי. חודש שוכב האתר עם בעיה טכנית קטנה שנפתרה השבוע בדקה וחצי (לא על ידי, יבורכו כל הצעירים שנולדו עם מחשב בדי.אן.אי), ואני לא מוצאת כוחות להתמודד איתו.

התחלתי לרוץ בקבוצה לפני חודש וחצי, שלוש פעמים בשבוע. יש קשר למה שאני מנסה להעביר כאן, תיכף תבינו. הפעם האחרונה שרצתי הייתה לפני יותר משלושים שנה בבית הספר, וגם אז נטיתי להתחבא מאחורי הקיר הקטן בקצה מגרש הספורט (הריאלי, בית בירם, הכניסה לפנימיה הצבאית, למי שמכיר), נקודת מקלט שהייתה חבויה מהמורה להתעמלות. תוסיפו לזה את העובדה שהייתי אסטמתית ותבינו שריצה ואני לא נועדנו. כל זה שייך לעבר. מסתבר שבעקבות הרבה מאד עבודת נשימה, התחברות ליעוד שלי, לגיטימציה "לצעוק" את עצמי לעולם, הריאות שלי גדלו משמעותית. הריצה מביאה לאופוריה והתרחבות נוספת. קבוצה של אנשים באמצע החיים שנפגשים שלושה ערבים בשבוע באדיקות (אנחנו המומים מעצמנו) ומשלבים הליכה וריצה. מידי שבועיים עולה זמן הריצה ויורד זמן ההליכה. אופוריה.

הריצה התניעה משהו בתוכי, העלתה מצבורים ישנים של קבעונות וחסימות, פחדים ורגשות, שאין להם כבר מקום. בהתחלה רצתי בכוח הרצון בלבד ועם הרבה כבדות. הלילות היו עמוסים בחלומות מסויטים, ניקוי רגשי עמוק מהתת מודע, שיכול להתרחש רק בלילה. עם הזמן אני נהיית קלילה, מתחברת למימד מדיטטיבי ומעופפת את הקילומטרים שאנחנו גומאים. גם החלומות התמתנו. אבל בחודש וחצי האלה הייתי כל כך מרוכזת בעצמי שכל תנועה החוצה כמעט ופסקה. יש לנו יכולת לנוע במישור אחד כל פעם: פנימה או החוצה, למטה או למעלה. כשהתנועה שלי היא פנימה, המציאות החיצונית נכנסת למצב "הפסק".

עם השנים גדלה היכולת לברוא מציאות. הפער בין מה שאני מרגישה למציאות החיצונית שלי מצטמצם. כשהתחלתי את החזרה לאני האמיתי, לפני הרבה שנים, אמרו לי ש"תוכו כברו" משמעו צמצום הפער בין הרצון למימוש שלו ומינימום זיוף. מה שיש בפנים מיד מוקרן ומשתקף בחוץ, כל רצון מתממש כמעט מיד. ראיתי בדמיוני ציר שבצידו האחד הרצון ובצידו השני המימוש. כל שחרור מחסימה, כל ניקוי פנימי, צמצמו את הקו הזה וקרבו את הרצון למימוש. ניסים התחילו לקרות, מחשבות החלו להתממש, רצונות החלו לקרות. בהתחלה בדברים הקטנים, מציאת מקום חניה בתל אביב, אדם שחשבתי עליו התקשר. עם הזמן יש הרחבה שדוחפת את גבולות התודעה, ומה שבעבר נקלט כנס, נחווה היום כשגרה, אני לא מצפה לפחות מזה.

אתמול בערב, תוך כדי ריצה על שפת הים עם ירח מתמלא שנראה כמו חיוך רחב, ראיתי לראשונה תמונה שונה ליצירת מציאות. כבר לא הקו המצטמצם בין המילה רצון למילה מימוש. הקו הזה כבר לא קיים, הן עומדות אחת ליד השניה מחובקות. התמונה החדשה היא: הרחבת מנעד הרצונות והמימושים. הרחבת היכולת הזו לברוא מציאות. יש רצון, הוא מתנגש במימוש, ונוצר גונג שולח ויבראציות למעלה ולמטה. התרחבות. ככל שאני מודעת ליכולת הזו, אני זקוקה ליותר הכנה נפשית, יותר דיוק לגבי מה שאני רוצה, לפני שאני עושה את הצעד הבא.    

ניסיתי להבין למה לקח לי כל כך הרבה זמן להוציא את האתר של פינדהורן לעולם והבנתי שמדובר פה בעוד הרחבה שלי, עוד חלק ממני שנחשף לעולם ומביא תגובות וקשרים חדשים. כל חלק ממני שיוצא לעולם מביא אותי לעוד שלב בחיים, תנועה קדימה למקום לא מוכר. לפני שאני מוכנה להתמודד עם זה אני צריכה להיות מאד מאד מוכנה ונקייה בפנים. אתמול בים התחברו כל המימדים בתוכי לנקודת איזון חדשה. הריצה הרחיבה את הכלי הפיסי, את היכולת שלי לנשום עמוק יותר, לשאוג חזק יותר, להדהד רחוק יותר. הגוף הרגשי שלי ניקה את שארית פחדיו מחשיפה. תאמינו לי, אני אדם מאד פרטי, למרות שאני משתפכת כאן חופשי. הבוקר באו לי התמונות והמלים שאפשרו לי לסיים את האתר, לפחות את הבסיס שלו, ולהתחיל לשלוח אותו לרחבי הרשת. עכשיו נותר לחכות לתגובות, למה שיחזור חזרה וייצור לי עוד פעם מציאות חדשה. 

ולחשוב שהתחלתי את הפוסט הזה בכוונה לדווח על אתר חדש....כרגיל ביצירת מציאות, כל מציאות, אתה מתחיל לכתוב, לצייר, לתכנן, ואין לך מושג לאן תוביל הדרך....

אז בניתי אתר בשם החיים לפי פינדהורן מתוך אהבה ותודה למקום הקסום שהפך לי לבית שני. מקום שאני כותבת עליו די הרבה. אני רוצה שעוד אנשים ישתתפו בכתיבתו כדי ליצור תמונה רחבה יותר למי שרוצה להכיר, תמונה שהיא מעבר למילים. לא חסרים בארץ שלנו אנשים ומקומות שעוסקים באקולוגיה, בקיימות, ברוחניות על כל סוגיה, אבל בפינדהורן חוויתי משהו שלא חוויתי בשום מקום אחר, מעין ריפוי אוהב שעולה מהאדמה, ואני מאתגרת את עצמי, ואת אלה שהיו שם, להעביר את תמצית החוויה הזו הלאה. שיהיה לנו בהצלחה.  







      

יום שישי, 12 באוקטובר 2012

סתיו..סתיו..סתיו...

השבוע היה אצלי חבר שהתפעל מהצמחים שאני מרפאה דקה לפני שהם מחזירים נשמה לבורא. יש לו שני עצי פרי שזקוקים להזרקת אנרגיה דחופה. מישהי טיפלה בעזרת לחש - נחש בעץ הלימון שלו והוא מיד הגיב בעלים רעננים ופריחה חדשה. הוא רצה לדעת איך אני עושה את זה, איך היא עשתה את זה, וכאן נתקעתי. אני לא ממש יודעת מה אני עושה ואני כבר לא כל כך זוכרת איך זה בכלל התחיל. 

מרגע שירדו הטמפרטורות מהשלושים חזרתי לגינה. העבודה הרגילה של עישוב, קומפוסט, ניקוי ענפים יבשים והכנה לשתילת סתיו, תמיד מרגיעה אותי ומאפשרת לי לחלום בהקיץ ולספר לעצמי סיפורים יפים. התקופה הזו מעוררת אצלי זכרונות עתיקים כנראה, אני מתרגשת מעציצוני הזרעים שהכנתי, תולה אורגנו לייבוש ומדמיינת צנצנות ריבות. לא לגמרי ברור מאיפה בא הצורך הזה. עושה הריבות היחיד במשפחה היה סבא וגם הוא דבק רק בריבת ענבים. כנראה שמשהו עבר בגנים עם זכרונות מגלגולים קודמים.

בבדיקה אנרגטית מקיפה הסתבר ששוב היסמין דועך (קפריזי שכמותו...). נאלצתי להוציא אותו לעציץ, קטמתי את עליו הקטנים, טיפלתי בו והוא מוציא עלים חדשים ורעננים. לא מצליחה להבין מה קורה עם הילד הזה. כבר פעם שנייה שאני מנסה למצוא לו מקום בגינה והוא מודיע לי חד משמעית שלא לכבודו. מה אני לא שומעת פה? אולי צריך להעביר אותו למישהו אחר, ממש קשה לי לוותר עליו. הערוגה הצפון - מערבית נראתה קצת אומללה. טיפול קל הוציא מיד עלים חדשים בדפנה ופרחי טגטס רעננים שכבר חשבתי שגרמו את העונה. 

אני מבצעת אקספרימנטים ומנסה לאזרח גם השנה צמחי מרפא שלא מצויים אצלנו בדרך כלל. סט. ג'ון וורט, בוראג', שן ארי, סורל, פוקסגלוב, פרגי ענק. אלה גדלים בסקוטלנד בקיץ, כך שיש סיכוי שיצליחו לשרוד כאן בחורף. בעבר הייתה לי דילמה (קצרת מועד...) לגבי ניסיונות איזרוח של צמחים מחו"ל. אני נוטה לאכול ולטפל בעזרת תוצרת מקומית, מאמינה שזה הכי מתאים לנו, לתדרים של הגוף שלנו. תיקשור שקיבלתי לפני שנה דיבר על כיסים אנרגטיים שנמצאים במקומות שונים בעולם, מקומות שבהם יש אנרגייה חזקה. אנשים נמשכים אליהם ממקום מאד אינטואיטיבי, אחר כך ממציאים סיפורים שלמים סביב אותו מקום. העיר העתיקה בירושליים היא מקום כזה אבל במקום להפוך לכיס ריפוי אנרגטי היא הפכה למוקד מלחמה ומחלוקת בין כוחות תוקפניים ואלימים. אבלון - גלסטונברי של ימינו - היא כיס ריפוי. סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד, לורד בצרפת, לדעתי גם פינדהורן, בזכות העבודה האנרגטית שנעשתה שם. אני יודעת בביטחון (כי קראתי בוויקיפדיה..) שחלק מהצמחים האלה היו בארץ והובאו לאירופה בידי הצלבנים. חלק גדלים אצלנו פרא בהרים אבל אנחנו לא מכירים אותם בגינה מתורבתת. הייתי רוצה לחפור את כל הבטון שסביב הכותל המערבי והר הבית ולהפוך אותו לגינה של צמחי מרפא. הייתי מביאה מתנדבים לעבוד שם ויחד היינו מכינים תמציות פרחים מאחד המקומות הכי אנרגטיים על הפלנטה. באזור המסגדים למעלה יש צמחיה, ועצי זית  עתיקים, אבל לא מספיק לטעמי.

בכל אופן, כדי ליצור כיסי ריפוי בארץ, כדי לעורר את האנרגיה המרפאה של האדמה, צריך "לשתול" אנרגיה, במדיטציה שמכבדת את המקום, בצמחים שיעודם לרפא. לפעמים מספיק שיהיו בקרקע, לא צריך לקצור יבול ולהכין תמציות וטינקטורות. לכל צמחי התה והתבלין שאנחנו מכירים יש איכויות ריפוי. מעודדת מהצלחת הקומפרי, אני מנסה לחזק אותם על ידי הבאת כוחות חדשים לשדה המערכה הזה שנקרא ארץ ישראל.

בעודי מעשבת הבוקר ניסיתי לשחזר איך הגעתי למה שאני עושה היום .אני קצת מתוסכלת מזה שאני לא מלמדת, סיפור חדש אצלי. במשך יותר מחמש עשרה שנים אני מסתפקת בתווית המרפאה, מכשפה, ושאר השמות שהדביקו לי חברים ומטופלים. פתאם זה לא מספיק. כבר כמה זמן ברור לי שאעביר את הידע הזה הלאה, אבל עוד לא מצאתי את המפתח למה שאני רוצה. פה לא מדובר על לכתוב מערכי מפגשים ולהוסיף להם מדיטציות בדימיון מודרך. אני רוצה לייצר אווירה מסויימת, אותה אווירה שפרנקו ייצר לנו, 23 אנשים, בקיץ, כשדחף אותנו מעבר לגבולות שלנו. אותה אווירה שגורמת לנו לחזור מקצות העולם (זו לא קלישאה, היו שם מאוסטרליה ומברזיל) לפינדהורן כדי ללמוד איתו שוב. עדיין מבררת לעצמי מה בעצם היה שם.

חזרה לשאלה של ידידי לגבי הריפוי האנרגטי. איך בכל זאת אפשר להתחיל לטפל בגינה בצורה אנרגטית? אני התחלתי לפני הרבה שנים כשלמדתי ביו אנרגיה, מבית מדרשו של רפי רוזן. אני כבר מזמן לא מטפלת בטכניקה הזו, לקחתי אותה למקומות אחרים וחיברתי אליה עוד מרכיבים של הילינג ודמיון מודרך, אבל זו הייתה התחלה מצוינת. אני זוכרת שהתחלתי להצליח בטיפול כששחררתי כל שיפוט לגבי המוזרות של השיטה. הייתי מרגיעה את עצמי שבמילא אף אחד לא רואה ולא יודע מה אני עושה, אז אפשר להשתטות, להשתולל, You fake it till you make it .

רייקי, מי שעושה רייקי לילדים שלה יכולה להעביר את המגרש לגינה. בספר הנבואה השמימית יש פרק שנקרא "עניין של אנרגיה" שמסביר יפה את מה שאני מנסה להגיד כאן. בספר ההמשך "הנבואה השמיימית - מדריך חווייתי" יש כבר הדרכה מעשית בנושא. לפעמים דווקא הספרים הלא מתוחכמים הם אלה שמפילים הכי הרבה אסימונים, במיוחד אצלי שלא מסתדרת עם מאמרים מדעיים ויותר מידי מילים. 

רוח נהדרת מגיעה אלי דרך החלון, סתיו...  




  


יום שישי, 21 בספטמבר 2012

שלווה מרפאה

"....יש לכם חופש בחירה מלא בין לא לעשות מאומה שמלווה באשמה מעיקה, ובין לעשות כלום שעטוף בשלווה נעימה. בחירה נעימה..."

המשפט הנפלא הזה בא אלי בקלפים מקסימים שנקראים חיוכיאלים, והוא מתאים למצבי בימים חגיגיים אלה. מצד אחד הראש עמוס בתכניות, במידע שנאסף כל הקיץ ומבקש לצאת דרך האתר, בבלוג, במפגשים, בקליניקה. מצד שני , אני מתכווצת מהמחשבה על פעילות יזומה. מרגע שחזרתי אני עוברת בין מצבי צבירה שונים. קודם באה ההכחשה (לא יכול להיות שנגמר הקיץ), משם קצרה הדרך לבהלה (החום...החום..), התסמינים הפיסיים לא אחרו אחריהם (קרסול ימין, פריחה על הזרועות, כאב ראש עמום שלושה ימים). בין לבין חזרתי לטפל, קיימתי פגישות עם חברים, התחלתי לרקום חוטים ראשונים למימוש רעיונות חדשים. ואז הגיע ראש השנה המבורך וסימן חודש על הספה.

כיף לי המצב הזה שכל המדינה בחופש. נראה לי שכולנו צריכים את זה, אלה שיצאו מותשים מהקיץ ואלה שחזרו עייפים מנדודים. מאחר ואין לי את הלגיטימציה לפרגן לעצמי עוד קצת חופש, אני שמחה שמדינת ישראל והדת היהודית חברו כאן ביחד כדי לתת לי עוד חודש של השתבללות. המאבק התמידי בין הצורך להיות יצרנית ופעילה לבין הידיעה הברורה שצריך להתכנס פנימה ולתת לדברים לקרות מעצמם, ממשיך כרגיל. כאשר אני עובדת עם אנשים על תהליך של יצירת מציאות חדשה, הכי קשה לי להסביר ולהטמיע את הערך הזה של לא לעשות כלום עטוף בשלווה נעימה. זה קשור לצורה בה חונכנו. זה קשור לחשש שלנו שלא נדע את ההבדל בין השתבללות ברוכה לבין מצב של סטגנציה שלא נדע איך לצאת ממנה. לעתים אנחנו מתייגים צורך ל"כלום" כדיכאון, ומיד מתחילה המלחמה, מלווה באשמה מעיקה, לשנות את המצב.

הדילמה הקבועה....20 השנים האחרונות כבר הוכיחו לי שלעשות כלום פירושו להניח לתהליכים להתארגן רחוק ועמוק במעמקי התודעה. יש לי תמונה פנימית של מערבולת שמתארגנת על עצמה אי שם עמוק. יש לי אפילו קטע של מנגינה בראש שמתאר את זה. הניסיון העשיר שלי הוכיח שהתקופות האלה קצובות ואז יום אחד הן מסתיימות מעצמן. יום אחד אני פשוט קמה ומתחילה ללכת...ועדיין אני חשה צורך לכתוב את הפוסט הזה. כמו מיסיונר מצוי אני כותבת לכם כדי לשכנע את עצמי. 

כל זמן שהתמונה הפנימית שלי היא של משפך כפול - רחב מלמעלה, צר בגוף, מתרחב שוב למטה - לא יקרה כלום. הפתח העליון הרחב יכול להכיל את עוצמת המידע, הרעיונות, המחשבות, ומה שעדיין בגדר חלקיקים אנרגטיים שמתי שהוא יהפכו למחשבות ותמונות. המשפך התחתון הרחב מסמן לי שהתשתית הפיסית מוכנה לקלוט את המידע - זה מסתמן לי בפגישות עם אנשים, בתגובות של מטופלים, בתשתית פיסית של מבנה (קליניקה, אינטרנט). הגוף הצר הוא הגוף הרגשי שלי והוא עדיין לא מוכן להעביר דרכו אנרגיה שתהפוך למידע ותצא לעולם. זה המפתח לכל תהליך של יצירה מודעת, לדעתי. תמונת המשפך היא אינדיקטור טוב לכל מי שרוצה לבדוק נושא ומימושו, בכל תחום. זו התמונה שמתארת את הפער בין פוטנציאל למימושו. 

יצירת מציאות מתחילה באותם חלקיקים אנרגטיים שהופכים למחשבה, תובנה, תמונה. אלה מתבטאות בשתי הצ'קרות העליונות. אחר כך מתחיל המסע הארוך למטה, ליצירה בפיסי. האנרגיה הזו יורדת לצ'קרת הגרון ולדרך בה אנו מתקשרים את הרעיון לעולם. זה ממשיך דרך צ'קרת הלב - הפחדים שלנו, האמונה בעצמנו, הקול האמיתי שלנו. הלאה לצ'קרת מקלעת השמש, בין תפקידיה האנרגטיים: היא מסמנת לנו איפה אנחנו מול החברה. זה האזור של האולקוס, כיב קיבה שבא מסטרס, מלחץ חיצוני, חברתי. אם היינו חיים כל אחד על אי בודד, לא היה אולקוס. משם ממשיך הזרם לצ'קרת המין - פוריות ויצירתיות בפיסי, מערכות יחסים אישיות, עסקיות, כסף. סוף התהליך - צ'קרת הבסיס, שורה תחתונה, מוצר, כסף, ספר שיצא לאור, משהו ממשי פיסי. 

אני מחברת את התמונות: המשפך העליון הרחב הוא שתי הצ'קרות העליונות. הגוף הצר הוא כל השאר. המשפך התחתון הרחב הוא צ'קרת הבסיס והעולם הפיסי. המפה עוזרת לנו למפות אזור חסום. שתי דרכים יעילות לעשות זאת:

1. מיפוי כללי: כאב, מחלה או פגיעה באיבר, מצביעה על בעיה/חסימה  רגשית במרחב האנרגטי של אותה צ'קרה. הצ'קרה הרלוונטית איננה מתפקדת במיטבה, איננה מזרימה אנרגיה למטה בצורה אופטימלית.

2. בדיקה של רעיון דרך מדיטציה בדמיון מודרך: מתכווננים לרעיון והופכים אותו לאנרגיה זורמת. הוא אמור לזרום מלמעלה למטה, דרך עמוד הצ'קרות, כמו נהר, או מפל. לא קשה לראות, ולהרגיש פיסית, את המקום שאיננו זורם. 

3. פוקוס על האזור שחסום, בירור פנימי וכן לגבי מה שחוסם אותו, מאיט את הזרימה. המיפוי השטחי שנתתי פה הוא קצה המזלג לעבודה עם מפת הצ'קרות, אבל זו התחלה.

פרנקו  (שיככב כאן עוד הרבה בשנה הקרובה עקב היותו מורה נפלא), לימד אותנו תרגיל נהדר לשחרור חסימות, בראייה שמאנית. אצל השמאנים, אין הבדל בין המציאות הפיסית למימדים האחרים. אנרגיה זו אנרגיה, והעולם ה"דמיוני" מתערבב במציאות הפיסית בלי סדר מוכר. לפעמים קשה לקבל את זה, מהר מאד מתברר שאי אפשר לעקוב אחרי ההיגיון של זה (כי פשוט אין...), ואז נשאר להתמסר לילד שבנו ופשוט לשחק עם "זה" ולקוות לטוב. 

ככה שחררנו חסימות בפינדהורן: אני מזהה את הפחד שחונק את גרוני, העלבון שמכווץ לי את הלב, הכעס שמרקד לי בבטן. אני לוקחת אותו במעין בועה דמיונית למקום בטבע שמעצים אותי. שם זה ליד המפל שנופל לבריכה קטנה. כאן זה על צוק בשמורת הבונים. אני מגישה אותו לטבע ומקבלת מהטבע משהו קטן, אבן, עלה, ענף שנשטף לחוף, מחליפה אנרגיה באנרגיה. אני מודה לטבע על הדיאלוג, נותנת לו להתמודד ולהמיר את האנרגיה השלילית ששחררתי למשהו אחר. זה שלו, של הטבע. אני את שלי שחררתי והמתנה הקטנה שקיבלתי יכולה להישאר בטבע, היא סיימה את תפקידה במשחק ההמרה האנרגטי.

תאמינו או לא, זה ממש עובד. אני מרגישה קלילה. 


  



          



   



יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

מדריכים רוחניים

לפני כמה חודשים הייתי בקונצרט של מוסיקה ווקאלית ותיקשור לפני קהל. החברה שאתי הכירה אישה שישבה לפנינו והתפתחה שיחה קצרה. היא שאלה במה אני עוסקת, סיפרתי לה שאני מתקשרת, מסתבר שגם היא. היא שאלה איזו ישות אני מתקשרת, עניתי שאני פשוט מדברת ומה שיוצא יוצא. היא הרימה גבה מעט מזלזת ואמרה לי בפליאה "לא מתקשרת ישות, כי אני מתקשרת ישות מאד גבוהה". עמד לי על קצה הלשון לשאול אותה מאיפה היא יודעת אבל העדפתי לא להיכנס למלחמת אגו. המקבילה הרוחניקית לסוגיה למי יש יותר גדול מקבלת זווית מעניינת. בינתיים על הבמה סיימו לשיר בקולות שמימיים והחל שלב התיקשור. המתקשרת הביאה את הכוהן הגדול אדמה מלמוריה, לא פחות, אותה יבשת מיתולוגית, שהייתה או לא הייתה. המסרים שלו היו, כמובן, מסרים של אור ואהבה וקריאה לנו להיות איתו בקשר רציף. 

אני לא מזלזלת במדריכים רוחניים, אני זוכה לתמיכה קבועה מדמויות שונות, שיכולות להיות ישויות ממימד אחר, או רסיסים חבויים שלי. הן יכולות להיות אנרגיות של ידע שבוחרות להיראות בפני כדמויות, לרוב ארכיטיפיות. ייתכן שאני "מלבישה" אותן בדמות אנוש כי זו הדרך שלי להיכנס לתת מודע, שלי או האנושי - קולקטיבי, כדי לקבל מידע רענן שאיננו בתודעה הגלויה. דמיון הוא סטארטר לתת מודע ודרך להפעיל את הגוף הפיסי. קודם באה התמונה ואז באה הפעולה. כשאני מדמיינת תמונה עצובה, נחנק לי הגרון. כשאני מדמיינת אגם בסקוטלנד, נרגעת לי הנשימה.

בשבועיים של מסעות שמאניים בפינדהורן עבדנו הרבה עם מדריכים . כבר ביום הראשון התחברנו למדריך שיוביל אותנו במהלך השבוע הראשון. המדריך שלי הופיע בדמות נסיך רומאי צעיר, מאד גברי, מאד עוצמתי וסמכותי, ועורר קינאה אצל שאר הנשים. האמת, גם אני שמחתי לראות אותו, שינוי מרגש מהקוסם הזקן שהופיע בעבר....כל ניסיון שלי להתחבר למדריכים הרגילים דרכם אני מקבלת מידע, נחסם על ידו. כל פעם שקראתי להם ראיתי אותו חוסם אותם בתנועת יד. התמסרתי למידע שעבר דרכו, התמסרתי למקומות שהוא הוביל אותי במסעות למימדים אחרים. ביום השלישי התחברנו לחית עוצמה, הופיעה פנתרה שחורה, ושניהם הובילו אותי במהלך השבוע הראשון לתוך החושך, לתוך האינסוף. דחפתי את הגבולות שלי וזה לא היה פשוט. מסעות כאלה צריך לערוך עם הרבה תמיכה.

איך אפשר לתאר חוויה של מסע שמאני? לכל אחד יש חוויה ייחודית, זו החוויה שלי. התוף מלווה אותנו בשקיעה לתוך מדיטציה. אני צוללת לתוך חושך, כמו במנהרה חשוכה. תחושה של נסיעה ברכבת מאד מהירה. פרנקו מבקש שנעצור בגבול הנוחיות. אני מרגישה כאילו נעצרתי על קצה של צוק, כאילו אני בגבול החלקה שלי. התחושה מאד אינטואיטיבית, אין שם גבול "ממשי", רק ידיעה שמכאן והלאה זו טריטוריה לא מוכרת. אני לוקחת נשימה עמוקה, בודקת ששתי הדמויות, הפנתרה והנסיך הרומאי, נמצאות שם. ברגע הזה לא אכפת לי אם הם אמיתיים או יצירי דמיוני, הכל פה דמיוני ויחד עם זה מאד אמיתי. אי אפשר להתכחש לתחושת הפחד שעוברת בגוף, הפחד לאבד שליטה, הפחד ליפול, הפחד מהלא ידוע. אני נושמת עמוק ודוחפת את הגבול, עוברת לשטח שמעבר ל"גדר". חושך, שום תמונה, שום דבר מוחשי, התוף נשמע רחוק מאד, אם אלך יותר מידי לא אוכל לחזור. מספיק. פרנקו מחזיר אותנו בעזרת התוף. אני מרגישה סחוטה, מסביבי הקבוצה באפיסת כוחות. שניים מהגברים בוכים. להסדיר את הנשימה, להירגע.  

מסע כזה ניתן לקיים רק במקום מגן ותומך, עם אנשים מאד מנוסים. פרנקו עובד עם שלושה אסיסטנטים שלא מפסיקים להסתובב סביבינו, לחבק כשצריך, להגיש כוס מים, להחזיק יד. על כל שעה של מסע יש בוקר שלם של התקרקעות בשתיקה בטבע, בחוף ים או ליד נהר, עבודה בגינה, והרבה מאד הסברים שמספקים שלווה לשכל הישר. 

יש דרכים שונות ליצור מציאות וכולן דורשות סוג מסוים של אומץ. בעצם, ההיפך מפחד הוא לא אומץ, אלא אמונה. יש כאלה שקופצים קפיצת ראש במציאות הפיסית, רצים קדימה ומתעלמים מהקשיים הפחדים. לפעמים זה מצליח. לפעמים זה מלווה בנפילה כואבת, רגשית, כלכלית. אני קופצת את קפיצות האמונה שלי במסעות לתוכי. קודם אני דוחפת את גבולות התודעה, עוברת דרך כל הפחדים שבדרך. אחר כך מקרקעים דרך הגוף הפיסי (כאבי קרסוליים, צוואר תפוס, כאב בזרוע ימין ששינה מקום אבל לא נעלם עדיין), בסוף נוצרת לי מציאות חדשה. אנשים חדשים, הצעות עבודה, רעיונות מגובשים לתמונה שאני מקרקעת והופכת לחלק מהחיים. אחרי העבודה בתוכי, זה מגיע אלי בלי מאמץ. זו התשובה לשאלה למה אני צריכה את זה.

איפה נכנסים המדריכים הרוחניים לתמונה? הם קיימים או לא?

התשובה היא שזה ממש לא חשוב. העיסוק המופרז במדריך, שלא לדבר על ההירארכיה שמדביקים להם, מסיט את תשומת הלב מהעיקר. כדי לדחוף את הגבולות הייתי צריכה לרכב על גל חדש, גל של אנרגיה זכרית, גברית, כזו שאוכל לסמוך עליה ולהתמסר לה. זה יכול היה להיות סבא טוב. משום מה זה היה גבר צעיר ברוח "אחרי לצנחנים". זה מה שהייתי צריכה באותו רגע. הוא עצר, או אני עצרתי, או מישהו עצר את הדמויות אליהן אני רגילה. נראה לי שהייתי צריכה להתמסר לגמרי לפרנקו ולידע שלו, להיות 100% תלמידה, בלי לתקשר עם הידע אליו אני רגילה. הפנתרה השחורה משדרת לי אינסטינקטים ואינטואיציה, עוצמה נשית של אם שתגן על הגורים שלה, יכולת הישרדות בכל מצב. פרנקו המליץ לי להתחבר קודם למה שהיא משדרת לי ורק אחר כך לקרוא מה היא מסמלת בתרבויות השונות. הקונטקסט התרבותי מישני כאן. האנרגיה שהיא מביאה לי עוזרת לי לצלול יותר עמוק. זה כל מה שחשוב כרגע.

אנחנו לא יודעים אם הם קיימים, אם הם דמויות מהעבר שלנו, מהעתיד, מהמימד החמישי, שישי או גלקסיה אחרת. נכתבו תילי תילים של מלים על הנושא, חלקם ביוהרה וביטחון עצמי שמכווצים אותי כשאני נתקלת בהם. אנחנו לא יודעים, וזה לא חשוב. בעולם שרוצה כל כך להבין ממציאים סיפורים על גבי סיפורים. תמציאו את הסיפור שלכם, תדמיינו אותו עד שתתחילו להרגיש את הנוכחות. באנגלית אומרים:
You fake it till you make it 

מאמצת בחום. רוב הסיכויים שהדמות שעולה לפניכם היא בדיוק מה שאתם צריכים באותו רגע. להתמסר, לשאול אותה שאלות, לבחון את התשובות שעולות, ולא להתעסק עם זה יותר מידי. אם התשובה טובה, זה ממש לא חשוב מאיפה היא באה.      


  

יום שני, 13 באוגוסט 2012

לאמאס, לונאסה ושמאניזם


ביום הראשון לחודש אוגוסט, חגגו כאן, בפינדהורן, את לאמאס, או לונאסה בקלטית מדוברת. חג זה שייך לשמונת חגי הטבע שבגלגל העונות ועיקרו הוא קציר, איסוף פירות הקיץ, התחלה של סתיו באוויר. אף פעם לא הבנתי איך אפשר לחגוג באוגוסט את תחילת הסתיו, אבל כשנמצאים כאן מבינים. יש באמת תחושה של "החגיגה נגמרת...". גלי פריחה אחרונים, איסוף ירקות הקיץ, הכנת ריבות וחמוצים, קציר אחרון של חיטה. כמויות הפטל והתותים שאפיינו את שהותי כאן ושאותם טחנתי ללא אבחנה, מתדלדלות. הימים מתקצרים משמעותית וסוף סוף אנחנו זוכים ללילות חשוכים. אישית אני לא אוהבת לחיות באור 24 שעות, זה מבלבל את המערכת הפנימית שלי.
גם בשבילי הסתיימה תקופה, תקופת שהותי כאורחת לטווח ארוך. השבוע האחרון היה שבוע של סיומים. כרגיל בפינדהורן, זה לא נגמר בנשיקה על הלחי. כל רביעי אחר הצהריים, נפגשים הגננים הקבועים למדיטציה, שיתוף וישיבת עבודה. זה מתחיל בחצי שעה מדיטציה מונחית על ידי המנודב התורן, במהלכה ביקשו ממני להיכנס לעץ של אור, שלחו לי הרבה אהבה וברכות ו"שחררו" אותי לדרכי.  זה ממשיך בשעה של שיתוף  וסיכומים, בהרבה מאד שקיפות  ויושר. כל מה שכואב, מציק, מכעיס, עולה על פני השטח. מנקים את השבוע וממשיכים הלאה. הפרידה ממני הייתה מרגשת ושלחה אותי לדכדוך קל אל תוך הלילה. ביום חמישי התרחש אותו תהליך בקבוצה שלי, קבוצת האורחים לטווח ארוך. שוב מדיטציה ששולחת אותי לדרכי (בחוסר חשק...), ברכות ואיחולים להמשך הדרך. ביום שישי הגיע תורה של המנטורית שלי. בתחילת החודש זיקקנו כוונה לעבודה רגשית במהלך החודש. נשאתי את הכוונה הזו אתי כל הזמן, בחנתי את עצמי ואת המראות ששיקפו לי אחרים. בפינדהורן כל עשב שוטה שעוקרים שולח אותך לתהליך רגשי...עכשיו הגיע תור הסיכומים. יש חשיבות עצומה לכך שאני מסכמת בקול רם את התהליך שעברתי החודש, למישהי מאד קשובה. היא משקפת לי נקודות מסוימות, מאירה משפטים שלי בצורה שונה ממה שראיתי. אני מרגישה שעשיתי צעד קדימה.
אחרי שלושה ימי סיכום ופרידה, אין פלא שאני בחצי הדרך לדיכאון. חלק ממני רוצה להישאר במקום הקסום הזה, מוקפת ביופי, מגננת  בתוך אדמה רכה כחמאה, מוזנת באהבה ופירגון. חבר אמריקאי שהיה אתי כאן בשנה שעברה וחוזר בספטמבר, כתב לי שהחוויה הראשונית שלו כאן, כשצעד פנימה, הייתה של המון אהבה. למרות זאת, חלק ממני כבר מוכן להמשיך הלאה. השלב הבא של הקיץ הוא שבועיים של עבודה שמאנית.
מהרגע הראשון, היום בעשר בבוקר, צללנו לעבודה רצינית. 23 אנשים שהגיעו מיבשות ומדינות שונות. פרנקו סנטורו, שמאן והילר, בשבילו הגענו הנה, מתופף בתוף השמאני ומכניס את כולנו לתודעה אחרת. אני מנסה להעלות את החוויה המוזרה שעברתי היום אבל היא לא נתפסת בתודעה. אני זוכרת חוויה חושית, זרמים של אנרגיה, תמונות רצות במהירות.
שעה אחרי שסקרתי את העיתונות הישראלית באינטרנט (תקיפה באירן, כן/לא, מתי/האם,) מתיישבת לידי אירנית מקסימה, דוברת אנגלית מושלמת. היא חיה בטהרן, נוסעת הרבה, משלימה תואר שני בלונדון. ה"אויב" קיבל פנים ואני מודה שלרגע הייתי במבוכה. בעוד פרנקו מציג את נושאי הסדנה, אני מרגישה בושה מסוימת על כך שהאנשים "שלי" מתכננים לתקוף את הבית "שלה". זה נראה כל כך הזוי מכאן. שנייה אחרי אנחנו מתבקשים להחזיק ידיים, אנחנו לוחצות ידיים ולפחות אנרגטית נוצר קשר אנושי, חם.


יום ראשון, 29 ביולי 2012

לא מתחכמים עם הקוסמוס

כשפיטר ואיילין קיידי החלו לחיות פה (פינדהורן..) בקרוון, עם שלושה ילדים וחברה, דורותי מקליין, הם ראו בזה כורח, עניין זמני, עד שימצאו עבודה ויעבור לגור בבית "נורמלי". מאחר וכסף לא היה והם היו צריכים לאכול, הם שתלו גן ירק. מזה התחילה פינדהורן. השבוע עבדתי בגן הזה, בו עומד עדיין הקרוון ומשמש כמשרד. גן מדהים שגדלים בו בערבוביה ירקות, פרחים ועשבי מרפא. כבר כתבתי בעבר איך הם לקחו אדמה חולית דלה והפכו אותה לגן פורח שהביא תוך שנה לעלייה לרגל של גננים מכל בריטניה.

פיטר קיידי מספר בביוגרפיה שלו על שבועות של אבטלה שהפכו לשנים, על מאות ראיונות עבודה שנכשלו. איך תמיד קרה משהו שמנע ממנו להגיע לראיון. זמן לא היה חסר לו והוא השקיע את זמנו בגינה שסביב הקרוון. איילין ודורותי תיקשרו מידע מעולם הדוות, אותן ישויות טבע שדורותי תיקשרה (שתיהן הוציאו ספרים רבים על הנושא) ופיטר תרגם את המידע לעבודה פיסית, מאורגנת ומקורקעת. אחרי כמה שנים של אבטלה נינוחה בגן הגיעו רשויות הרווחה. הם לא יכלו להבין איך אדם עם כישורים כשלו, קצין בכיר בחיל האוויר הבריטי, מנהל מצליח של מספר מלונות, לא מוצא עבודה. החוקר שהגיע קיבל סיור מודרך עם הסבר על ההנחיה הרוחנית שאיילין מקבלת מאלוהים ודורותי מישויות הטבע. בסוף הסיור הוא שאל:" האם היית אומר שאלוהים מונע ממך לקבל עבודה?" פיטר המופתע גמגם "כנראה". "אם ככה", אמר החוקר, " אם נפסיק לשלם לך דמי אבטלה, אלהים מן הסתם ידאג לך." וזה מה שהם עשו, וזה מה שאלהים עשה.

הסימנים היו שם כל הזמן אבל רק אקט ברוטאלי מהרשויות הכריח את פיטר קיידי לשנות את נקודת המבט. מרגע שהפסיקו לשלם לו את דמי האבטלה, התחילו להגיע תרומות, הספר הראשון של איילין פורסם והתחיל להכניס כסף, החלה להתהוות קהילה ואנשים התחילו להגיע ללמוד. השאר היסטוריה...ממשיכים פה בקו שהתוו המייסדים: קודם חולמים, אחר כך קופצים למים ומבצעים, בסוף מגיע הכסף ותומך בחזון.

התחלתי לאמץ את המסלול הזה לפני שנים. בהתחלה בהרבה פחד, אף פעם לא קל לקפוץ לחושך רק כי זה מרגיש נכון. איכשהו זה תמיד מסתדר. כשמשהו מרגיש נכון, אבל באמת נכון, אחרי שאני מפרקת עד כמה שאני יכולה את החשיבה והאגו, איכשהו זה מסתדר. אפילו הקיץ הזה, שאיננו זול, הסתדר במפתיע ובשפע (ותודה לביטוח לאומי שנזכרו להחזיר לי הרבה כסף....).

כשהתחלתי את תהליך המודעות שלי לפני 18 שנים, חוויתי תחושה משכרת של חופש, של יכולת אינסופית ליצור מציאות. סימה, המורה הרוחנית שלי אז, הזהירה אותי מפני היתקעות באשליה. לא הבנתי אז למה היא מכוונת כשאמרה לי שככל שמקלפים את הקליפות ומגיעים לליבה, הדרך נהיית יותר מדויקת וחופש הבחירה קטן. היום זה כל כך ברור. לא מתחכמים עם הקוסמוס.....היעוד שלי נהיה מזוכך וברור, אם אני סוטה מעט אני מקבלת מכה קלה בכנף שמחזירה אותי לליבה שלי. אני כבר כל כך מתורגלת לשים לב לסימנים שתודה לאל הפסקתי להביא את זה בכאבים פיסיים חזקים או במכות לכיס. יש חופש עצום בלהגיע למקום הזה של קבלה, התמסרות, של להיות. השפע מגיע בהמון צורות, בפיסי, ברגשי, בגדילה רוחנית. 

הקיץ הזה הוא קיץ של קרקוע. החזון שעלה לי, התמונות שרצות לי מול העיניים כבר כמה שנים, הופכות למציאות. בלי מאמץ, להיות, לזהות את האנשים שבאים מולי ואמורים להיכנס לחיי, את השערים שנפתחים כדי שאכנס דרכם. מבחינה זו פינדהורן היא המקום להיות בו. אני לא אומרת שהם המציאו את זה אבל הם בהחלט מממשים בהצלחה את ההתוויה:

לחלום, לקפוץ קפיצת אמון, להתחיל פעולה, התמיכה הפיסית תגיע.

הפחד מהתרסקות קיים תמיד. אני מודה שלא כל קפיצות האמון שלי מוצלחות ב- 100% . במקרה כזה צריך לדייק, להיכנס לתוך עצמי ולבדוק חלקים מהתכנית. בשום אופן לא מוותרת על הדרך הזו. ההיפך מפחד זה לא אומץ, ההיפך מפחד זו אמונה.


אני נמצאת כאן ברחם, בסביבה מחבקת ומפרגנת. המימוש מתחיל תמיד בבית אבל אני מקווה שאני מכינה את עצמי היטב. כבר רואה את השינויים שאני עומדת לבצע בחיי, בהחלט מאתגרים. אני כל הזמן שומעת לא להתעסק ב"איך", להתמקד רק ב"מה". בינינו, עם 6 שעות עבודה בגינה ביום ועוד הרבה פעילות מעבר, אין לי כוח להתעסק עם כלום, עד ספטמבר אני בחופש מהעולם החיצון.





יום חמישי, 19 ביולי 2012

ד"ש מפינדהורן

חודש לא כתבתי. נבלתי ככל שהתגבר החום והשתבללתי לתוך עצמי. המעיין שזרם דרכי כל החודשים האחרונים, התייבש. ניצלתי את חודש יוני לאסקפיזם מוחלט, סרטים וסדרות טלביזיה עם הרבה גשם ודשא (דנטון אבי, חובה לחובבי טירות וגנים אנגליים...). כמובן שסקוטלנד לא מאכזבת, יש לי פה שפע של גשם, לצערם הרב של הגננים שעובדים איתי. אם ישראל משויכת אצלי ליסודות האוויר והאש, סקוטלנד היא בבירור יסוד המים והאדמה, וכרגע אני צריכה את השקיעה הנעימה לתוך האדמה והחיות של המים.

החיים בקהילה רוחנית מרגיעים במיוחד. יש משהו בסדר יום קבוע, נטול דאגות קיום. כשאני משוחררת מכל מטלה הקשורה בארגון חיי, החל בקניות בסופר, דרך תשלום חשבונות וכלה בדאגה למכונית, מתפנה המון אנרגיה שמתועלת לגדילה מבפנים. אי אפשר להאשים אותי שחיי היום יום שלי קשים, אבל גם המעט הזה גוזל אנרגיה שיכולה להתממש בצורה הרבה יותר יצירתית. זו הסיבה שאנשים הולכים לרטריט, אלא שבשבילי רטריט שכולל עבודה פיסית בגינה, ידיים שקועות באדמה רכה כמו חמאה (המים...המים...) והרבה ירוק, אלו המרכיבים לתבשיל משובח.

כאן, יותר מכל מקום אחר, צריך להיות בהרמוניה עם הטבע, מזג האוויר הוא המלך. כשיש שלושה ימים יבשים הגננים רצים לקצור דשא ולשרוף גזם. את המדורה משאירים ללא השגחה, מה שמעלה בי התנגדות עזה. הם די מופתעים כשאני מעלה דאגה לגבי שריפה. יהיה נס אם יצליחו לשרוף את הערימה מאחר והכל כל כך לח, אין חשש להתפשטות האש. הגשם חזר וזה הזמן לעבודות סביב החממה. חבל לבזבז ימי שמש בעבודה בפנים. מצד שני, כשעובדים עם חליפות אטומות הגשם הרך דווקא די נעים.

זו קהילה שחיה על יסודות רוחניים. אתה לא חייב להשתתף במדיטציות המונחות שמתקיימות ב - sanctuary אבל זו דרך נעימה להתחיל את היום. יש מספר מעגלים שבהם אני מתפקדת ובתוכם מספקים לי ולאחרים את ההזנה לעבודת מודעות. המעגל הראשון הוא העבודה. בין אם בגנים השונים, במטבח, באחזקה או במשק הבית, כל מחלקה מייעדת את יום רביעי  לעבודת מודעות מחלקתית. מדיטציה מונחית קושרת את החדשים לרוח הקבוצה ומשחררת בברכה את העוזבים. אני מוזמנת לקחת קלף מלאך, מזמינים אותי לאמץ את התכונה הכתובה עליו לחודש הקרוב: Trust , אמון. זה מתאים למה שעלה במדיטציה שלי, למה שעלה לאחרים לגבי, תואם  את התחושות שלי לגבי החודש הקרוב, את החלומות העמוקים והמשמעותיים שאני חולמת כל השבוע. 4 ימים כאן והעולם הפנימי שלי מתהפך...

המעגל השני הוא קבוצת ה - Living in Community Guests - הקבוצה אליה אני משתייכת. זו איננה סדנה. זו אפשרות להיות כאן חודש או יותר, להיות חלק מהקהילה. הקבוצה מקבלת ליווי והנחיה והבוקר עבדתי עם אליזבת, אחת המנטוריות שלי,  על התכווננות לחודש הקרוב. מפגש של שעתיים שהחל במדיטציה מונחית, תמונות פנימיות ותרגומן למלים, מוליד כוונה, Intention , שתלווה אותי בחודש הקרוב. כדי לתמוך בכוונה מציעים לי להוציא 4 קלפים: קלף תובנה שמראה לי היכן אני בתהליך, קלף תובנה שמראה לי מה יכול לחבל בהגשמת התמונה, קלף תובנה נוסף שמראה לי מה יכול לנטרל את ההתנהלות החוסמת, קלף מלאך עם תכונה מלווה. כרגיל הכל יוצא מדויק. הכוונה הזו היא משהו חי, תוסס, נוכח. מניסיון אני יודעת שהיא תלווה אותי כל החודש ו"תפיל אסימונים" שישנו מציאות כשאחזור הביתה, אולי אפילו קודם. 

התחלתי לאמץ את השיטה הזו גם בחיי היום יום. החוזה ביני ובין העולם השתנה בשנים האחרונות ובמקום לחפש תשובות מסביב, אני מוצאת אותן דרך כוונה ככל שאני הופכת מדוייקת יותר. דיוק, זה שם המשחק.

אבל מעבר לעבודה הרוחנית, יש כאן הרבה מאד פיסיות. יש פה קהילה משגשגת שלא מפסיקה לגדול ולעורר הדים בעולם, אלפי אנשים שבאים לתקופות קצרות כל שנה, כמה מאות שחיים פה קבוע. הרבה שאלות לגבי הדרך, שינויים הכרחיים ויזומים. אני אוהבת את השילוב של ארציות מעשית עם כלים רוחניים, מודעים. כל מה שהקיבוץ יכול היה להיות ולא נהיה. אולי היום, עם הטרנספורמציה שרבים מהקיבוצים עוברים, יהיה מקום למימד רגשי  - רוחני מפותח יותר.

הגשם חזר ותכניותי לצאת לטייל נידחות לטובת הפוך....





יום חמישי, 17 במאי 2012

גינה של קסם - חלק ב'

גידלתי פעם שיבה שצמחה למימדי ענק. שום ירק לא הצליח לגדול לידה. השיבה עשתה עבודה כל כך טובה בהרחקת מזיקים שהיא פעלה קצת כמו כימותרפיה, המזיקים נעלמו אבל איתם נעלם גם כוח החיות של כל מה שרצה לגדול על ידה. גינה של קסם היא גינה שבה הצמחים מדברים אחד עם השני, חיים בהרמוניה. בעיני זה אחד המרכיבים החשובים ביותר ביצירת גינה רבת מימדים שיש בה רוח ורגש והרבה מאד אנרגיה.

לפני שנים הייתי באזכרה בבית הקברות הותיק בחיפה. אחר כך הלכנו לבקר את קברי המשפחה. אמא שלי הצביעה על המצבות וסיפרה לי את ההיסטוריה האנושית של הקבורים שם בצורה שרק חיפאים ותיקים יכולים לספר, השכנות הותיקות מהכרמל שהתחרו למי יש בית גדול יותר, קבורות בשכנות ומתחרות למי יש מצבה גדולה יותר....הבעל, אשתו והמאהב, קבורים במרחק נוח אחד מהשני....אני כבר רואה כמה ראשים מתרוממים בעיניים נוצצות, לא זוכרת היום שמות ובכל מקרה הרכילות הפיקנטית הזאת עברה למימד הבא יחד עם השחקנים. אבל אני כן זוכרת את הקסם שביצירת סיפור מאבנים. אתמול ייצרתי סיפור כזה לבחור שטייל אתי בעכו. המחשתי לו מול הים את המצור של המוסלמים על הצלבנים, החומות הקורסות, הפחד, ריחות של אבק שריפה ודם, רעש הגלים וזעקות הפצועים, האמיצים שעוצרים בגופם את הפולשים כאשר על הרציף מעלים מה שאפשר לקחת על הספינות ומסתלקים מפה לנצח, עם חלומות מנופצים ואולי גם שמחה על החזרה הביתה.

בדרך כלל סיפור על אבנים הוא סיפור אנושי ש"מולבש" על אבנים. בגינה השחקנים הראשיים הם הצמחים. השחקנים הנלווים הם בעלי החיים ואנחנו. הגן לא מפסיק לצמוח ולהשתנות והגנן צריך להעניק לו תשומת לב תמידית. אינספור סיפורים נוצרים על הדרך, מה שמאפשר לגנן לחיות בהרפתקה מתמשכת. 

כדי לייצר דרמה בגינה צריך צבע, גובה, מרקמים שונים, אביזריםנלווים כמו אבנים, שבילים וקישוטים, אבל מעל לכל צריך צמחים שמדברים אחד עם השני,מעצימים את האנרגיה ומייצרים חגיגה לחושים. אני בעד אקלקטיות, ערוגות מעורבות של תבלינים, ירקות, צמחים רב שנתיים ופרחים עונתיים. אני תורמת כמה טיפים שאספתי במשך השנים וגיליתי שהם עובדים. 

קצת מהקשרים הרגשיים בין צמחי תבלין וירקות:

  • שמיר מחזק מאד כרוב אבל מחליש את הגזר.מרווה טובה לכרוב ולגזר.
  • שום טוב לשליטה במזיקים, מחזק מאד ורדים. כך גם בצל וכל בני משפחתו, וכדאי לפזר קליפות של בצל בערוגה של ורדים.
  • טימין ומיורם ובזיליקום טובים בכל מקום בגינה, מרוממים כל צמח. בזיליקום מרומם מאד עגבניות.
  • פטרוזיליה- הכי רחוק ממנטה, השתיים האלה מתנהגות כמו שתי פולניות אחת ליד השנייה.
  • מלפפון חוגג ליד עירית ושמיר, גם בגינה וגם בסלט.
הרובד העמוק יותר הוא הקסם שיוצרים הצמחים בעזרת האנרגיה שלהם. במשך אלפי שנים השתרשו מסורות של שימוש בצמחים כדי למשוך בריאות, הגנה, שגשוג ואהבה. נהיינו קצת ציניים לגבי הידע הזה אבל אני ממליצה מאד לגשת אליו בענווה וראש פתוח. זה עובד, בעדינות ולאורך זמן, דרך תמציות פרחים, שמנים אתריים, טינקטורות ותה, שקיות בד ריחניות ועציץ שניתן במתנה לאדם אהוב.

  • לימון, ורדים והדס - משפיעים על מערכות יחסים וחברות.
  • נרקיס, גזר, גרניום, ענבים, פטל - מושכים אהבה וזוגיות.
  • לבנדר, רוזמרין - מטפלים בבריאות כללית.
  • בזיליקום, פטרוזיליה, מרווה, מנטה, תלתן ורוזמרין - עוזרים בריכוז, לימוד וקליטה של ידע.
  • יסמין, לבנדר, לילך, ורדים, ורבנה וסיגליות - מביאים שלום והרמוניה. עובדים על אנרגיה נשית ומעוררים אהבה עצמית.
  • גרניום לימוני ומרווה - מאזנים, מביאים ליציבות רגשית, מטפלים בדיכאון.
אלו רק כמה דוגמאות ואני מבטיחה להביא רשימות יותר מפורטות. עוד מימדים לשתילה, לבחירת הצמחים ומיקומם, מעצימים את ההרפתקה שבגינון, מניסיון.


גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

יום שישי, 4 במאי 2012

הריון, לידה ושפע

כן, אני עדיין בעניין שפע, בהמשך לפוסט שכתבתי על ניהול שפע. הירח המלא שוב כאן, הגינה שלי תוססת. היסמין שאיתו יש לי אישיו לא פתור (לא מצליחה לגדל יסמין!) התחיל להוציא עלים חדשים לאחר חודשים של גסיסה איטית. ההדס לצערי הלך לעולמו, ינוח על משכבו (ערימת הקומפוסט) בשלום. אבל היסמין משמח אותי במיוחד. אני רואה באנרגיה הנשית שלו השתקפות של עצמי ועצם זה שהוא מתחיל להוציא עלים רעננים מתוך גבעול דק ומיובש משקף לי רעננות חדשה ופוריה בתוכי. תחושה של שפע. עכשיו שלמדתי לצלם בטלפון, יש גם תמונה...

אני מרגישה כאב בזרוע הימנית כבר כמה זמן והשבוע נוסף לזה כאב בקרסול הימני. הטרחתי את עצמי לטבעון לטיפול אצל עדי ליאל (מטפלת ברפואה סינית, פיזיותרפיה, קינסיולוגיה ועוד סוכריות טעימות, רב תחומית ונהדרת). את החלק הפיסי יכולים לספק הרבה מטפלים. לתובנות והחיבור המיוחד ביניהן צריך הסתכלות "אחרת".

צד ימין של הגוף מתחבר לאונה השמאלית, לאקטיביות, חשיבה מנטאלית. הוא מתחבר אצלי לפעולה בעולם הפיסי. צד שמאל מתחבר לאונה הימנית, לאינטואיציה, לידע שבא ממקור "אחר", חלומות, תחושות. שנים סבלתי מכאבי ברך וקרסול שמאליים אבל עם השנים, ככל שאני מדייקת את התיקשור שלי, את ההתנהלות במרחב הפיסי, נעלמו הכאבים לחלוטין. בשנה האחרונה סבלתי קשות מכאבי קרסול וזרוע ימין וזה מתקשר אצלי לשינוי ועשייה חדשה בעולם הפיסי. זה הזמן לדייק את זרימת האנרגיה, בתוך הגוף, בעשייה, בתרגום לשפע פיסי. 

גוף האישה הוא כמו נבל בעיני. מקור העוצמה שלנו הוא בכוונון של עוצמות גופנו, והתאמה שלו למחזורים של הטבע. קצת קשה להסביר את המשפט הזה אבל אני מקווה שהוא יותר ברור אחרי כל הפוסטים שהזרמתי לכאן בחודשים האחרונים. דרך העוצמה הזו אנחנו מייצרות את המציאות שלנו. הגודש שאני מרגישה בצד ימין מצביע על זרימה לא מאוזנת של אנרגיה בתוכי והסמליות של הצדדים מספקת רמז לסיבה.

וכאן אנחנו מגיעים סוף סוף לשפע. עדי הצביעה על הקשר בין האנרגיה שעוברת בגוף לאנרגיה שמתממשת בחיים בצורה של מתנות פיסיות: כסף, שפע של עבודה, אירועים חברתיים וכו'. הנה התובנה החדשה שלי לגבי ניהול שפע:  אנחנו יכולות להשפיע על איכות המציאות שלנו דרך סוג האנרגיה שאנחנו מביאות לעולם. אנחנו יכולות לבחור. 

שפע דרך תדר זכרי מלווה בהרבה עשייה, הרבה פעילות, הרבה אנרגיה. שפע דרך תדר נשי דורש הרבה יותר סבלנות, התמסרות, פחות עשייה ויותר פתיחה לקבלה. מסקירה מרפרפת של הטיפולים בקליניקה בחודש האחרון אני מגלה שטיפלנו הרבה בנושא הזה, גם אם במלים אחרות. הנשים שסביבי מאד אקטיביות וטרודות, מנהלות על שמבזבזות הרבה אנרגיה בנתינה, בעשייה, בשליטה על האנשים שסביבן. האתגר שלנו הוא להוריד את מפלס ההתרוצצות, לפתוח את הקבלה ולייצר את אותו שפע במינימום מאמץ פיסי.

השאיפה שלנו היא לשכפל לעולם החיצוני את האנרגיה הפנימית של הביצית, של הביוץ. במליאות, בנוכחות של מלכה על כסאה, לייצר תנועה שמשנה עולם דרך תדר של מחשבה ותמונה פנימית. אנחנו נמצאות בהריון פוטנציאלי כל חודש. לפחות שבועיים מכל מחזור מוקדשים לאנרגיה של הריון, של יצירה. גם כשהמחזור נפסק זה לא אומר שצריך לוותר על התנועה הזו. אני מתכוונת ליהנות מאנרגית היצירה ההריונית הזו עוד 40 שנה, ללדת את הרעיונות שלי לפחות עד אמצע האלף ולראות אותם הופכים לשפע פיסי ממשי שמאפשר לי חיים מלאים, רגועים ומרתקים. 

הריון ולידה מחזוריים, תחושה של התרגשות, התפעמות, של יצירה חדשה, בלי הכאבים הפיסיים, בלי הבחילות. כמה מכן לא קונות את זה בשתי ידיים?