חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות גיל המעבר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גיל המעבר. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 29 ביולי 2012

לא מתחכמים עם הקוסמוס

כשפיטר ואיילין קיידי החלו לחיות פה (פינדהורן..) בקרוון, עם שלושה ילדים וחברה, דורותי מקליין, הם ראו בזה כורח, עניין זמני, עד שימצאו עבודה ויעבור לגור בבית "נורמלי". מאחר וכסף לא היה והם היו צריכים לאכול, הם שתלו גן ירק. מזה התחילה פינדהורן. השבוע עבדתי בגן הזה, בו עומד עדיין הקרוון ומשמש כמשרד. גן מדהים שגדלים בו בערבוביה ירקות, פרחים ועשבי מרפא. כבר כתבתי בעבר איך הם לקחו אדמה חולית דלה והפכו אותה לגן פורח שהביא תוך שנה לעלייה לרגל של גננים מכל בריטניה.

פיטר קיידי מספר בביוגרפיה שלו על שבועות של אבטלה שהפכו לשנים, על מאות ראיונות עבודה שנכשלו. איך תמיד קרה משהו שמנע ממנו להגיע לראיון. זמן לא היה חסר לו והוא השקיע את זמנו בגינה שסביב הקרוון. איילין ודורותי תיקשרו מידע מעולם הדוות, אותן ישויות טבע שדורותי תיקשרה (שתיהן הוציאו ספרים רבים על הנושא) ופיטר תרגם את המידע לעבודה פיסית, מאורגנת ומקורקעת. אחרי כמה שנים של אבטלה נינוחה בגן הגיעו רשויות הרווחה. הם לא יכלו להבין איך אדם עם כישורים כשלו, קצין בכיר בחיל האוויר הבריטי, מנהל מצליח של מספר מלונות, לא מוצא עבודה. החוקר שהגיע קיבל סיור מודרך עם הסבר על ההנחיה הרוחנית שאיילין מקבלת מאלוהים ודורותי מישויות הטבע. בסוף הסיור הוא שאל:" האם היית אומר שאלוהים מונע ממך לקבל עבודה?" פיטר המופתע גמגם "כנראה". "אם ככה", אמר החוקר, " אם נפסיק לשלם לך דמי אבטלה, אלהים מן הסתם ידאג לך." וזה מה שהם עשו, וזה מה שאלהים עשה.

הסימנים היו שם כל הזמן אבל רק אקט ברוטאלי מהרשויות הכריח את פיטר קיידי לשנות את נקודת המבט. מרגע שהפסיקו לשלם לו את דמי האבטלה, התחילו להגיע תרומות, הספר הראשון של איילין פורסם והתחיל להכניס כסף, החלה להתהוות קהילה ואנשים התחילו להגיע ללמוד. השאר היסטוריה...ממשיכים פה בקו שהתוו המייסדים: קודם חולמים, אחר כך קופצים למים ומבצעים, בסוף מגיע הכסף ותומך בחזון.

התחלתי לאמץ את המסלול הזה לפני שנים. בהתחלה בהרבה פחד, אף פעם לא קל לקפוץ לחושך רק כי זה מרגיש נכון. איכשהו זה תמיד מסתדר. כשמשהו מרגיש נכון, אבל באמת נכון, אחרי שאני מפרקת עד כמה שאני יכולה את החשיבה והאגו, איכשהו זה מסתדר. אפילו הקיץ הזה, שאיננו זול, הסתדר במפתיע ובשפע (ותודה לביטוח לאומי שנזכרו להחזיר לי הרבה כסף....).

כשהתחלתי את תהליך המודעות שלי לפני 18 שנים, חוויתי תחושה משכרת של חופש, של יכולת אינסופית ליצור מציאות. סימה, המורה הרוחנית שלי אז, הזהירה אותי מפני היתקעות באשליה. לא הבנתי אז למה היא מכוונת כשאמרה לי שככל שמקלפים את הקליפות ומגיעים לליבה, הדרך נהיית יותר מדויקת וחופש הבחירה קטן. היום זה כל כך ברור. לא מתחכמים עם הקוסמוס.....היעוד שלי נהיה מזוכך וברור, אם אני סוטה מעט אני מקבלת מכה קלה בכנף שמחזירה אותי לליבה שלי. אני כבר כל כך מתורגלת לשים לב לסימנים שתודה לאל הפסקתי להביא את זה בכאבים פיסיים חזקים או במכות לכיס. יש חופש עצום בלהגיע למקום הזה של קבלה, התמסרות, של להיות. השפע מגיע בהמון צורות, בפיסי, ברגשי, בגדילה רוחנית. 

הקיץ הזה הוא קיץ של קרקוע. החזון שעלה לי, התמונות שרצות לי מול העיניים כבר כמה שנים, הופכות למציאות. בלי מאמץ, להיות, לזהות את האנשים שבאים מולי ואמורים להיכנס לחיי, את השערים שנפתחים כדי שאכנס דרכם. מבחינה זו פינדהורן היא המקום להיות בו. אני לא אומרת שהם המציאו את זה אבל הם בהחלט מממשים בהצלחה את ההתוויה:

לחלום, לקפוץ קפיצת אמון, להתחיל פעולה, התמיכה הפיסית תגיע.

הפחד מהתרסקות קיים תמיד. אני מודה שלא כל קפיצות האמון שלי מוצלחות ב- 100% . במקרה כזה צריך לדייק, להיכנס לתוך עצמי ולבדוק חלקים מהתכנית. בשום אופן לא מוותרת על הדרך הזו. ההיפך מפחד זה לא אומץ, ההיפך מפחד זו אמונה.


אני נמצאת כאן ברחם, בסביבה מחבקת ומפרגנת. המימוש מתחיל תמיד בבית אבל אני מקווה שאני מכינה את עצמי היטב. כבר רואה את השינויים שאני עומדת לבצע בחיי, בהחלט מאתגרים. אני כל הזמן שומעת לא להתעסק ב"איך", להתמקד רק ב"מה". בינינו, עם 6 שעות עבודה בגינה ביום ועוד הרבה פעילות מעבר, אין לי כוח להתעסק עם כלום, עד ספטמבר אני בחופש מהעולם החיצון.





יום חמישי, 14 ביוני 2012

חשיבה מעורפלת

ראש צמר גפן ורגליים ג'לי. זה התיאור הכי נאמן למציאות שאני חווה בשבוע האחרון. כשדני רופ דיווח אתמול על שבוע של שמש אדומה (תמונה של שמש עליזה ולוהטת), ראיתי בדמיוני איך אני מתאיידת לחלקיקים צפים. הגינה לעומתי חוגגת ופורחת וטוב שכך. ארגנתי אותה אנרגטית, כיסיתי אדמה חשופה, דאגתי למים. אני יכולה להתמקד בעצמי....התמונות הפעם לא קשורות לטקסט. צילמתי אותן בשקיעה בחוף דור ואני מחפשת כל הזדמנות לפרסם אותן ברבים כי הן עושות לי טוב על הלב.

תופעת "ראש צמר גפן", או כמו שהיא נקראת בספרות, "חשיבה מעורפלת", אופיינית מסתבר לנשים. היא מתוארת כאי יכולת לחשוב באופן ישיר, חוסר יכולת לנצל את השכל למשימות שונות כמו בדיקת חשבון הבנק או התארגנות, חוסר יכולת להתמקד במטלות "קוויות". נתקלתי בנשים שלפני הלידה היו מנהלות על ואחרי לידה מרגישות שהן רק רוצות להיות, בלי להידרש לחשוב. נשים בתקופת הפסקת המחזור החודשי מדווחות גם הן על שינוי בתהליכי החשיבה שלהן. ד"ר כריסטיאן נורת'רופ מגדירה מצב של "ראש צמר גפן" כמצב שמנתק אותנו זמנית מהאונות הקדמיות שלנו, אותו חלק של המוח שעוסק בחשיבה הגיונית, קווית מכוונת לעתיד. 

לאחרונה אני מגלה שקשה לי להיות אנליטית. חלק מזה קשור אולי לחום, אבל חלק מזה קשור לתהליכים פיסיולוגיים ורגשיים שעוברים עלי (הגיל וההורמונים הם רק חלק מזה....). אני רגילה להיות מנהלת מתקתקת, עם רשימות מסודרות של מטלות שצריכות להיעשות, טלפונים, ניירת, פגישות. אני מתקשה להתרכז, אני מתקשה להכריח את עצמי לעבוד "מסודר". עיון ברשימות מגלה שבהרבה מקרים הדברים מסתדרים גם בלי שאצטרך להתקשר, לפקח, לנדנד, לשלוט בתהליכים. חלק מהדברים יכול להידחות, בניגוד גמור לחינוך המוטבע בי "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות היום". המשפט הזה עזר לי בתקופות והכניס אותי לסטרס מיותר בתקופות אחרות.

אני יכולה לבכות את יכולותי האנליטיות הקורסות ואני יכולה לסגור את פרק המנהלת ולפתוח תדר חדש. כשהחלק ההגיוני - קווי משחרר מרחב, נפתחת האפשרות לחשוב באמצעות הלב. אם ניתן להליך הזה להתפתח במקום לדכא אותו ולהיכנס לסטרס ומוסר כליות על מטלות לא מבוצעות, תיפתח דרך חדשה של ראיית עולם, אינטואיטיבית יותר, זורמת. נשים בגילאי חמישים + מוצאות הרבה פעמים יצירתיות שהתחבאה מתחת לעולם שלם מאורגן ומתוקתק. הן מתחילות לכתוב, לצייר, לתפור. הן הניחו ל"ראש צמר הגפן" שלהן לסייע להן לפרוש מהעולם הנשלט תחת השכל המאורגן והנוקשה.

אני לא מזלזלת בחשיבות הארגון האנליטי, במיוחד כשצריך לנהל במקביל מספר יקומים, בית, קריירה, הסעות של ילדים לחוגים. אני רק חוששת שהפנמנו טוב מידי את התדר האקטיבי הזה, שהוא זכרי בבסיסו, על חשבון התדר הטבעי לנו שהוא יותר אסוציאטיבי, אינטואיטיבי, פסיבי. החיים הם לא "או - או", הם תמיד תרכובת. האתגר הוא למזג את התרכובת המדויקת של אנרגייה שזורמת משתי האונות, בכל רגע נתון. הזרימה איננה פוסקת לרגע, התרכובת של אקטיביות - פסיביות, שכלתני - רגשי, איננה סטטית. לא נכון בעיני לשלוט בזרימה של מחשבות ורגשות אבל אפשר לכוון קצת, לתעל בצורה אופטימלית, בעזרת מעט מודעות. הדרך שלי היא לייצר רשימת מטלות ואז לעבור עליה ולהתחיל למחוק. כמו הסיפור שסיפר הדוד שלי עמוס אתמול על האיש שביום ראשון החליט ביום שני לצאת לטיול ביום שלישי, אבל ביום רביעי כשהוא שמע שביום חמישי יירד גשם, הוא החליט ביום שישי להישאר בשבת בבית. טוב, זו כבר הקצנה פרועה (למרות שהיא מתאימה לי בול בימים חמים אלה...) אבל הרעיון הוא להאט, לפשט. אימפריות גדולות נוהלו בלי סלולארי, בלי מחשב ולעתים עם דואר שליחים....

האתגר של אמהות צעירות הוא למצוא את הכיוונון הנכון. האתגר שלנו בגיל המעבר הוא לעבור לתדר האינטואיטיבי ולהתחיל חיים חדשים לגמרי, לזכור בתנאים שלנו ולשכוח מה שלא מעניין אותנו לזכור. מקסימום לרשום במחברת לשימוש עתידי, אבל לשחרר את הראש ולהגדיל את הלב. להבין פחות. כשמבינים , מתחילים להפיק נוסחאות. כשמבינים, מנסים להכניס את העשייה למשהו מובנה, נשלט. פחות להבין ויותר להרגיש, להתמסר, לתת לדברים לקרות במקום לגרום להם לקרות. כל אחת במינונים שלה.

ולעבור את הקיץ בשלום....עם מינימום שמש אדומה...