חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אקולוגיה.. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אקולוגיה.. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 18 בינואר 2013

אתר חדש - החיים מתרחבים

כבר חודש אני מתברברת עם אתר בעברית לפינדהורן. אני חולמת על זה כבר כמה זמן, מתוך רצון לקרב את המקום המופלא הזה אלינו ואפילו הפתעתי את עצמי (ותודה לענת ברודה אחותי) במיומנות שגיליתי בבנייה מאפס. אמנם החלק הארי כלל העתקה של אתר "גינת הקוסמת" אבל גם להעתיק צריך לדעת. אבל אז נתקעתי. חודש שוכב האתר עם בעיה טכנית קטנה שנפתרה השבוע בדקה וחצי (לא על ידי, יבורכו כל הצעירים שנולדו עם מחשב בדי.אן.אי), ואני לא מוצאת כוחות להתמודד איתו.

התחלתי לרוץ בקבוצה לפני חודש וחצי, שלוש פעמים בשבוע. יש קשר למה שאני מנסה להעביר כאן, תיכף תבינו. הפעם האחרונה שרצתי הייתה לפני יותר משלושים שנה בבית הספר, וגם אז נטיתי להתחבא מאחורי הקיר הקטן בקצה מגרש הספורט (הריאלי, בית בירם, הכניסה לפנימיה הצבאית, למי שמכיר), נקודת מקלט שהייתה חבויה מהמורה להתעמלות. תוסיפו לזה את העובדה שהייתי אסטמתית ותבינו שריצה ואני לא נועדנו. כל זה שייך לעבר. מסתבר שבעקבות הרבה מאד עבודת נשימה, התחברות ליעוד שלי, לגיטימציה "לצעוק" את עצמי לעולם, הריאות שלי גדלו משמעותית. הריצה מביאה לאופוריה והתרחבות נוספת. קבוצה של אנשים באמצע החיים שנפגשים שלושה ערבים בשבוע באדיקות (אנחנו המומים מעצמנו) ומשלבים הליכה וריצה. מידי שבועיים עולה זמן הריצה ויורד זמן ההליכה. אופוריה.

הריצה התניעה משהו בתוכי, העלתה מצבורים ישנים של קבעונות וחסימות, פחדים ורגשות, שאין להם כבר מקום. בהתחלה רצתי בכוח הרצון בלבד ועם הרבה כבדות. הלילות היו עמוסים בחלומות מסויטים, ניקוי רגשי עמוק מהתת מודע, שיכול להתרחש רק בלילה. עם הזמן אני נהיית קלילה, מתחברת למימד מדיטטיבי ומעופפת את הקילומטרים שאנחנו גומאים. גם החלומות התמתנו. אבל בחודש וחצי האלה הייתי כל כך מרוכזת בעצמי שכל תנועה החוצה כמעט ופסקה. יש לנו יכולת לנוע במישור אחד כל פעם: פנימה או החוצה, למטה או למעלה. כשהתנועה שלי היא פנימה, המציאות החיצונית נכנסת למצב "הפסק".

עם השנים גדלה היכולת לברוא מציאות. הפער בין מה שאני מרגישה למציאות החיצונית שלי מצטמצם. כשהתחלתי את החזרה לאני האמיתי, לפני הרבה שנים, אמרו לי ש"תוכו כברו" משמעו צמצום הפער בין הרצון למימוש שלו ומינימום זיוף. מה שיש בפנים מיד מוקרן ומשתקף בחוץ, כל רצון מתממש כמעט מיד. ראיתי בדמיוני ציר שבצידו האחד הרצון ובצידו השני המימוש. כל שחרור מחסימה, כל ניקוי פנימי, צמצמו את הקו הזה וקרבו את הרצון למימוש. ניסים התחילו לקרות, מחשבות החלו להתממש, רצונות החלו לקרות. בהתחלה בדברים הקטנים, מציאת מקום חניה בתל אביב, אדם שחשבתי עליו התקשר. עם הזמן יש הרחבה שדוחפת את גבולות התודעה, ומה שבעבר נקלט כנס, נחווה היום כשגרה, אני לא מצפה לפחות מזה.

אתמול בערב, תוך כדי ריצה על שפת הים עם ירח מתמלא שנראה כמו חיוך רחב, ראיתי לראשונה תמונה שונה ליצירת מציאות. כבר לא הקו המצטמצם בין המילה רצון למילה מימוש. הקו הזה כבר לא קיים, הן עומדות אחת ליד השניה מחובקות. התמונה החדשה היא: הרחבת מנעד הרצונות והמימושים. הרחבת היכולת הזו לברוא מציאות. יש רצון, הוא מתנגש במימוש, ונוצר גונג שולח ויבראציות למעלה ולמטה. התרחבות. ככל שאני מודעת ליכולת הזו, אני זקוקה ליותר הכנה נפשית, יותר דיוק לגבי מה שאני רוצה, לפני שאני עושה את הצעד הבא.    

ניסיתי להבין למה לקח לי כל כך הרבה זמן להוציא את האתר של פינדהורן לעולם והבנתי שמדובר פה בעוד הרחבה שלי, עוד חלק ממני שנחשף לעולם ומביא תגובות וקשרים חדשים. כל חלק ממני שיוצא לעולם מביא אותי לעוד שלב בחיים, תנועה קדימה למקום לא מוכר. לפני שאני מוכנה להתמודד עם זה אני צריכה להיות מאד מאד מוכנה ונקייה בפנים. אתמול בים התחברו כל המימדים בתוכי לנקודת איזון חדשה. הריצה הרחיבה את הכלי הפיסי, את היכולת שלי לנשום עמוק יותר, לשאוג חזק יותר, להדהד רחוק יותר. הגוף הרגשי שלי ניקה את שארית פחדיו מחשיפה. תאמינו לי, אני אדם מאד פרטי, למרות שאני משתפכת כאן חופשי. הבוקר באו לי התמונות והמלים שאפשרו לי לסיים את האתר, לפחות את הבסיס שלו, ולהתחיל לשלוח אותו לרחבי הרשת. עכשיו נותר לחכות לתגובות, למה שיחזור חזרה וייצור לי עוד פעם מציאות חדשה. 

ולחשוב שהתחלתי את הפוסט הזה בכוונה לדווח על אתר חדש....כרגיל ביצירת מציאות, כל מציאות, אתה מתחיל לכתוב, לצייר, לתכנן, ואין לך מושג לאן תוביל הדרך....

אז בניתי אתר בשם החיים לפי פינדהורן מתוך אהבה ותודה למקום הקסום שהפך לי לבית שני. מקום שאני כותבת עליו די הרבה. אני רוצה שעוד אנשים ישתתפו בכתיבתו כדי ליצור תמונה רחבה יותר למי שרוצה להכיר, תמונה שהיא מעבר למילים. לא חסרים בארץ שלנו אנשים ומקומות שעוסקים באקולוגיה, בקיימות, ברוחניות על כל סוגיה, אבל בפינדהורן חוויתי משהו שלא חוויתי בשום מקום אחר, מעין ריפוי אוהב שעולה מהאדמה, ואני מאתגרת את עצמי, ואת אלה שהיו שם, להעביר את תמצית החוויה הזו הלאה. שיהיה לנו בהצלחה.  







      

יום שבת, 7 באפריל 2012

גינה של קסם

שני עלים ירוקים ורעננים הגיחו מהאדמה, הקומפרי החליט לחיות. אני מאושרת והאופטימיות מתחזקת, מאמינה שיש לי חלק אקטיבי בהתאוששותו. בעבר הרגשתי חסרת אונים כשצמח החליט לדעוך. יכולתי לתת לו מים וקומפוסט ולקוות לטוב, והוא אכן הלך לדרכו. בחודשים האחרונים אני מתרגלת קסם והתוצאות נראות. 

לצערי, כשאומרים קסם, הדמיון מוביל לימי הולדת של גיל שש וקוסמים שמוציאים ארנבת מכובע. זה כמובן דרדור רציני של הקונספט ובשנים האחרונות אני עוסקת ברצינות בתורת הקסם האמיתית - טרנספורמציה של המציאות. הלוואי שזה היה פשוט ועובד עם כל נפנוף ידיים במטה אבל בפועל זה דורש התמסרות והתעמקות רצינית.

המפתח הוא ניקוי של גוף ונפש. מצד אחד, ניקוי של מחשבות רעות, קבעונות, פחדים, שתלטנות, וכעסים. מצד שני שמירה על הגוף הפיסי, תזונה טובה, האטת החיים ודיוקם. קליפות מתקלפות, הרגישות עולה, תחושה של "עלייה" מעל החיים, יכולת הסתכלות מלמעלה כדי לראות את כל התמונה, ומלמטה כדי לראות את הפרטים הקטנים, וכל זה בו זמנית. ככל שאני קולטת יותר עולה הרגישות והחמלה, ואז גם עולה הקליטה. ככל שאני מדייקת לעצמי ולא מבזבזת אנרגיה על סרק, מתפנה אנרגיה לטובת בריאת המציאות. אני סוף סוף מבינה מה זה אומר לברוא מציאות, גם אם אני עדיין בחיתולים בעניין הזה. 

קסם. מתי שהוא, והרבה בעזרת נסיעותי לפינדהורן, למדתי להסתכל לצמחים ולעצים בעיניים. זה קל יותר עם חיות, הן מגיבות ברגש שאנחנו יכולים לפענח. קשה יותר לפענח צמח. נדרשת צלילה עמוקה, הרבה דמיון ושחרור התחושה שאני מגוחכת מבזבזת זמן על שטויות, כדי "לקרוא" את המסרים שנותנים הצמחים. 

השלב הבא הוא עבודה משותפת עם הישות של הצמח וישויות הטבע כדי להביא לשינוי. תיארתי קצת מזה בפוסטים קודמים וזו רק ההתחלה. ירח מלא של תחילת אביב, כמו אתמול בלילה, משתף פעולה עם ההתכווננות שלי להחיות את היסמין שעדיין לא מתקשר אתי (מה יש לי עם יסמין? כבר פעם שנייה שהוא מתאבד...).

קל לשכוח שהכלים ליצירת קסם לא באים מהחנות בצורת מטה, קדירה או כובע, אלא גדלים מסביב. האם קריסטל שנקרע מהאדמה בעזרת חומרי נפץ והוכן בעזרת עבודה של ילדים באפריקה, יכול להכיל אנרגיה של קסם? פרחים וצמחים משמשים אותנו להבעת איכויות לא פיסיות. אנו נוטעים עצים כדי לשמר זכרו של אדם אהוב, מדברים בפרחים כדי להביע סליחה ואהבה. אני הולכת עוד צעד קדימה, מעבר לשתילת צמחים בשל יופיים, צבעם והאיכות שלהם בתה או במרק. אני שותלת צמחים בכוונה של יצירת קסם, וגם כשסיימתי, הצמח ממשיך לגדול בשלווה ולחיות את חייו.

קסם של צמחים טוב להתפתחות ושינוי, משיכת אנרגיה של שפע ואהבה. זה לא עובד אינסטנט ולא כל כך עוזר למצוא איפה החניתי את המכונית. דרך אחת להשתמש בקסם כזה:

1. איתור הבעיה, בחירת הזמן והמקום לטפל בה (למשל, בגינה בשעת שקיעה)
2. בחירת הצמח והכנת הציוד: אדמה, עציץ קטן, מים, כלי עבודה.
3. הרפייה, כניסה למדיטציה, הזמנה ליישות הגדולה של הטבע, לאלמנטים וליישות של הצמח.
4. כשמרגישים שכל האנרגיות "נוכחות" מתכווננים לבעל הבעיה, לבעיה עצמה ולפתרונה.
5. שותלים את הצמח בעציץ הקטן. מתמקדים ומדמיינים את אנרגיות הריפוי של הטבע נכנסות לעציץ.
6. מודים ומשחררים את האלמנטים, את ישויות הטבע.

כן, זה הכל, זו ההתחלה. כל כך פשוט. השאלה היא כמה כוונה וכמה היא כנה הושקעה בתהליך הקצר הזה. זה בעצם התהליך של לגדול להיות קוסמת. כבר כתבתי כמה פעמים על עבודה מכוונת בגינה. המשך יבוא....
   

    

יום שבת, 24 במרץ 2012

עניין נשי

חזרתי אתמול מסדנה בנושא תקשורת מקרבת. האמת, עזבתי באמצע מאוכזבת וזה באמת דבר שלא קורה לי. עזבתי בהחלטה של רגע, זרקתי את שק השינה והתיק למכונית והתחלתי לנסוע. בדרך עיבדתי בתוכי את 24 השעות שביליתי שם ואתם זוכים לסיכום ולמסקנות. אני כבר מתה לקרוא את מה שאני כותבת כאן מהבטן, אולי זה יעשה לי יותר סדר בראש.

המקום: חווה אקולוגית אקו מי, צומת אלמוג, צפון ים המלח. מקום קסום, מושקע ומטופח. מזרונים ושקי שינה, תשומת לב מירבית לשירותי קומפוסט נקיים, אוכל טוב, מתחמים נוחים לרביצה, המון אהבה ורצון טוב להנעים,  ליצור מרחב מפנק ועוטף. 10 מתוך 10!

הסדנה: תקשורת מקרבת לפי שיטתו של מרשל רוזנברג. טכניקה של בחינת הצרכים שלנו והעברתם בצורה ברורה ורגישה לצד השני. מקווה שהבנתי, לא ממש ברור לי איך זה עובד וזה לא הכלי שלי (שכלתני מידי לטעמי, מעבדתי מידי). בפינדהורן פגשתי מישהו שעושה עבודה נהדרת בטכניקה זו עם ילדים אלימים בברזיל, בעידוד ומימון בתי המשפט והממשלה (נמאס להם לשלוח ילדים לכלא בסיטונות), כך שיש לי כבוד רב לטכניקה הזו.

המרחב האנושי: סוף שבוע של נשים בלבד. 70 נשים מלאומים שונים - ישראליות, פלסטינאיות (לא הרבה), אירופאיות, אמריקאיות. שלוש מנחות - שתיים ישראליות ואחת שבאה מארה"ב. כולן ידועות ווותיקות.

עד כאן התיאור הכללי. מרגע זה אני דורכת בזהירות. המרכיבים שנזרקו לקדירה היו טובים וכללו ידע מקצועי, רצון טוב והרבה נשים נעימות ואינטליגנטיות שבאו לדבר, לתקשר, להתפתח. זה לא עבד, וזו לא הייתה רק התחושה שלי. לא עשיתי מדגם רציני אבל דיברתי עם לא מעט שחוו אותה חוויה: משהו כאן לא התרומם, לא תפס, לא התחבר. אני מנסה להבין מה קרה שם.

אני חושבת שהולכים לסדנאות כדי לחוות את האנרגיה, לא כדי ללמוד חומר עיוני. את זה אפשר לקרוא בספר.  כשהבנתי שאני לא ממש מתחברת לחומר העיוני, עשיתי סוויטץ' בראש והתחלתי לשים לב לתחושות. ביומן שלי כתבתי אחרי כמה שעות שאני עוד לא שותפה פעילה ולא מרגישה רצון להיות שותפה פעילה. זה באמת נדיר אצלי שאני לא צוללת גוף ונפש לפעילות. התחושה שלי הייתה של כבדות, נירפות, עייפות, התפזרות. לא הצלחתי למרכז ולקרקע את עצמי. נשים שדיברתי איתן שיקפו לי את אותה תחושה וגם המנחות לא נראו לי לגמרי ממוקדות.

בענווה והרקנת ראש אני מתוודה כאן בפני העולם: הייתה חסרה לי האנרגיה הזכרית, הפלפל שלה, אפילו קצת תוקפנות. משהו באנרגיה הנשית, שהיא פאסיבית בבסיסה, במיוחד אצל קהל גדול של נשים שבאות מ"אנרגיה נשית" (תרכובת של ניו אייג', קבלה וחמלה, אי רצון להתעמת, רכות וכו' וכו'), הביא את חלקנו למעין תרדמת. פספסתי כאן בענק. לא הצלחתי לגייס כוחות לומר את מה שאני מרגישה. כשניסיתי, הייתי כל כך מודעת לכל מילה שיוצאת לי מהפה (כדי לא להעליב, להיות רכה, לא תוקפנית), עד שאיבדתי את הניקיון שלי והמנחה שלנו לא קלטה את המסר. מתוך הנירפות, מתוך חוסר רצון להילחם (כי אנחנו באות מאנרגיה נשית של שלום, קבלה, חמלה ותקשורת מקרבת...), בחרתי לעזוב. לא היה לי כוח ללכת לדבר בארבע עיניים עם המנחות, לבקש דיון על מה שקורה. פספוס.

בהסתכלות לאחור אני חושבת שבאתי עם קורטוב של התנשאות: אנחנו נראה לכם, זכרים תוקפניים, איך מביאים שלום, איך נשים מתקשרות עם נשים, אם רק תתנו לנו לנהל את העניינים.... כבר המחשבה הזו טומנת בחובה פוטנציאל לאסון....יש בה תוקפנות ושיפוט שאף פעם לא עומדים במבחן המציאות. מגישה כזו אפשר רק להתאכזב. אני משחררת כאן ועכשיו.

בכל זאת, אנרגיה נשית יכולה לתעתע. היא יכולה ללכת לגובה, לעוצמה, לידע של האישה החכמה. היא יכולה לרדת הכי נמוך לקטנוניות ורכילות, לנירפות ופאסיביות.

אם היינו מרשות לעצמנו להיות אמיתיות, היינו רואות שם יותר תוקפנות, יותר "חוצפה", יותר רגש ו"דם". האנושות היא כמו פרפר. בלי שתי הכנפיים שלה, זכרית ונשית, היא לא תוכל לעוף. אני ממש לא מטיפה לאלימות אבל לפעמים תוקפנות במידה שמה גבולות ברורים. כעס במידה יכול להיות דבר טוב, מעורר לפעולה, לשים גבולות כשחודרים לנו למרחב הפרטי, כשמקפלים אותנו למטה. פחד במידה הוא דבר טוב, הוא מעורר זהירות, עצירה ובחינה מחודשת. כמו תבלין חזק - מעט ובמידה. מעבר לכך - אנחנו בבעיה.

אני קוראת את החוברת הקטנה שקיבלנו. בעמוד 6 מטפלים באמירת "לא". ההנחיה: אמור מה הצרכים שלך, אמור למה אתה מוכן לומר "כן", אל תשתמש במילה "לא". זה מעורר בי התנגדות. המון מלים ומעקפים כדי לא לומר בצורה הכי נקייה וברורה "לא"!

לפעמים הריפוי הכי טוב, מציאה מחדש של המרכז שלך, הוא פשוט לומר "לא" חזק, תוקפני משהו. לפעמים זה עושה תחושה כל כך טובה בבטן. לא! לא מתאים לי! לא בא לי! כבדו את הגבולות שלי! אולי פעם, מתישהו, אסכים לדבר, להסביר. עכשיו אני אומרת "לא"! ואני מקבלת באחריות כל תגובה שתבוא בעקבות ה"לא" הזה. התקשורת הזו אולי לא מקרבת אבל היא בהחלט מכבדת. לעתים גם מחזקת.

אני חושבת שהעיקר בתקשורת מקרבת הוא לדבר מהלב, לבטא רגשות, לדבר ממקום של "אני" ולא להטיף ב "אתה...". בחדר העבודה שלי תלוי מאמר שנקרא "איך מפסיקים את מעגל הדמים" ומדבר על שבטים בפרו שכל מו"מ לפתרון סכסוכים בין שבטיים, היה נגמר בהרוגים ופצועים. מועצה עם נציגים מכל השבטים החליטה לתת לנשים לנהל את סיום הסכסוכים הבין שבטיים. רק נשים, כי, לדבריהם, כאשר מעמידים מספר נשים בין הרבה גברים הן נוטות להפוך לגבריות. כך קם ונהייה מהפך חברתי: המלחמות הופסקו, הישיבות הסתיימו בהבנות, קמה תקווה חדשה.

המהות הנשית של רחם ורחמים, מתגלה כאן בגדולתה. יחד עם זאת, אני לא יכולה לוותר על קמצוץ מהתבלין ה"זכרי" כדי להניע תהליך, להתקדם קדימה. כמו כל דבר אחר , גם המהות הזכרית התוקפנית נולדה מהרחם הנשית, גם היא חלק שלנו שראוי לכבד.

על שתי הכנפיים של האנושות כתבתי למעלה...וחוץ מזה, תמיד אהבתי תבלין של גברים...


יום ראשון, 18 במרץ 2012

ניהול שפע

היום הבנתי כמה אני טובה בניהול משברים וחוסר וכמה אני גרועה בניהול שפע. התובנה נפלה כמו נעל בראש כאשר עמדתי מול השמיר שצמח למימדים מפלצתיים והרגשתי אי נוחות קלה מההשתוללות שלו. כל החורף חגגתי עם שמיר טרי והכנתי תמצית מהפרחים שלו אבל שמתי לב שאני לא ממש מפרגנת לו את השמחה בה הוא מתפשט לגובה ומשתלט על המרחב של הנענע והעירית.

אני בתקופה נפלאה של זרימת שפע מכל הכיוונים. הרבה רעיונות ומיזמים חדשים, ופוטנציאל השתכרות עולה, שלווה ובריאות, שינה טובה והרבה אנרגיה. התכווננתי ועבדתי קשה כדי להגיע למקום הזה. עשיתי כמה קפיצות אמון ושינויים בשנתיים האחרונות. אני שמה לב שיש בי אי נוחות מסוימת ואני מתחילה לחפש "צרות"....הגנים הפולניים?

אתמול נדלקה נורה צהובה במכונית. טוב שיש ספר רכב, הנורה היא נורת אזהרה כללית ויש לנסוע למוסך כשהיא נדלקת. אם היא מהבהבת זה בכלל נורא אבל למרבה השמחה היא נשארה קבועה. מאחר ואני נוטה לראות כל דבר כסימן ורמז לבאות, הלכתי לבדוק בתוכי איזו נורת אזהרה דולקת שם בפנים. כן, יש שם תחושה קלה של "יותר מידי" זורם לי, תחושה של איבוד שליטה קל, אני מרגישה במעין מערבולת של עשייה ורעיונות ואני נסחפת בה, לאן שהיא מובילה אותי. מצד אחד נהנית מאד להתמסר, מצד שני קשה קצת לשחרר את הצורך לשלוט בזרם ולנהל אותו בדרכי ובקצב שלי.

אבל זה בדיוק הקטע של "ניהול שפע", הוא דורש הסתגלות לחוקים חדשים. כרגיל הגינה עומדת שם כמראה. היא בריאה ופורחת אבל היא "במידה", ב"גודל מתאים", כאילו שמתי עליה מכסה. למרות שהיא לא ממש מסודרת ובטח לא נקייה מעשבים, הגינה שלי מרגישה לי כמו ילדה מחונכת שלא מעיזה להתפרע. העצים כבר יכלו להיות גדולים יותר, חזקים יותר, הפרחים יכלו להיות יותר עשירים בצבע וצורה, וכולם יכלו ליהנות יותר מהגשם והשמש שנופלים עלינו השנה בשפע נפלא. וכשהשמיר מתחיל להשתולל ולשמוח, אני עושה לו "נו נו נו" באצבע מטאפורית במקום לשמוח שטוב לו וללמוד ממנו לקבל ולגדול למימדי ענק.

אנחנו רגילים לנהל אוברדראפט, משברים, לפתור בעיות. אנחנו מתקשים לנהל שפע. יש אין ספור סיפורים על זוכי לוטו שאיבדו הכל, אנשים שמכרו סטרט אפ והם אומללים ולא מוצאים את עצמם. נדרשים כאן כללי התנהלות שונים.

בגינה שופעת יש דו קיום בין כל האלמנטים ויש מקום לכולם,
גם לעשבים ה"רעים" שבעצם עוזרים להעלות את רמת החנקן
באדמה וזה דבר חשוב וטוב. כדי ליצור גינה של שפע צריך הגנן לראות את התמונה הגדולה, לבנות מבנה פיסי שיתמוך בצמחים (ערוגות, שבילים, מקורות מים,בתי האכלה). אחר כך צריך לרדת לפרטים הקטנים, סדר וארגון, כל דבר במקום המתאים לו. השתילה באה מתוך רגש ואהבה, היענות לצרכי השותפים השונים בגינה. לבסוף באה ההתמסרות והאמונה באלכימיה שתיווצר מסך כל המרכיבים. לעולם אין לנו שליטה על התוצאה אבל אפשר לעבוד עם כל תוצאה, לשנות, להעצים. 

החיים שלי: ראיתי את התמונה הגדולה, החלום, החזון. אני בונה בתשומת לב את המבנים הפיסיים שיכילו את האנרגיה החדשה הזו, יתנו צורה לרעיונות. אני באה מאהבה והקשבה (ועוד יש מקום לשיפור...). הגיע שלב ההתמסרות. מה שיהיה, יהיה....

אנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן וכסף כדי להבין את משמעות הדברים. בהרבה מקרים התשובה היא "אני לא יודעת"! הפיתרון היחיד הוא להתמסר, ללכת בעקבות החלומות שלנו. 

ב- 20 למרץ יחול יום השוויון, יום ולילה שווים באורכם. מרגע זה מתארך היום ומתקצר הלילה, תקופה של צמיחה, התרחבות והכנסת שפע לחיים. בזיליקום משוייך לשפע כספי (ולפסטו נפלא ולעגבניות...), מליסה משוייכת להצלחה (ולתה מרגיע ומשמח), גזר מתקשר לפוריות. לשתול אפילו בעציץ קטן, העיקר להכניס את האנרגיה הזו לקדירה שנקראת חיים.
       

יום שני, 5 במרץ 2012

מסעות הקומפרי בארץ הקודש

קומפרי. לא ממש מוכר בארץ אבל צומח פרא באירופה.מטפל  בפציעות (חיצוני), מעודד התחדשות רקמות, מקל על גירוי של העור (חיצוני), מרכך ומלחלח.

כבר מזמן רציתי את הצמח הזה בגינה שלי אבל לא מצאתי אותו במשתלות וגם שאלות בפורומים של גינון לא הניבו תוצאות טובות. הייתי תחת האשלייה שזה אחד מאותם צמחים שגדלים רק בחו"ל עד שקראתי בקיץ שבעצם הצלבנים הביאו אותו מארץ הקודש, ועם התובנה שבעצם הוא "שלנו" נפרש לפני הסיפור של הארץ הזו.

קומפרי הוא צמח הריפוי האולטימטיבי, הוא עשיר בקלציום, אשלגן, ויטמינים וזרחן, מטייב את האדמה ונוהגים לשים אותו גם בקומפוסט כדי לשפר את איכותו. צמח רב מימדי שמזין אותנו ואת האדמה, את הצמחים ואת בעלי החיים. בפינדהורן ראיתי בחור שנקע קרסול שהתנפח למימדי ענק. מישהי רצה לגינה, קטפה עלי קומפרי והשרתה אותם במים חמימים למיצוי. אחר כך כרכה את העלים הרטובים על הקרסול הפגוע ועטפה בקומפרס מחליטת הקומפרי. הטיפול הזה בתוספת הילינג מידיים חמות ומרפאות - הבחור עמד על הרגליים למחרת. זהו. נשביתי בקסמי הקומפרי לנצח.

אני חופרת שוב בעניין אנרגיית הריפוי בארץ הזו. כבר כתבתי בפוסט על "אבלון" שהעולם מלא ב"כיסי ריפוי"  כאלה שצריך רק להתחבר אליהם ולהתמלא. חלקם ידועים כמקומות עלייה לרגל, חלקם ידועים פחות. במסע שמאני שעשיתי בקיץ, הזדעזעתי לראות שאצלנו אין כיסי ריפוי (בדקתי פעמיים). יש אנרגיה רוחנית חזקה שעולה למעלה אבל אין אנרגיית אדמה מרפאה ברוח מה שתיארתי בפוסטים הקודמים. ציטטתי מתוך תקשור שקיבלתי:

"....הארץ שלכם עולה מצד אחד לשמיים ומצד שני מאבדת את הקשר לאדמה, לכן היא נלחמת עליה כל כך קשה. כיסי אנרגיית הריפוי שהיו באזור אבדו מזמן, התרוקנו מתוכנם. היום צריך ליבא אנרגיה כזו ו"לשתול" אותה באדמה. תיעשה עבודה רבה בעתיד לייצר שוב כיסי אנרגיה כאלה ברחבי הארץ, שיזינו את עצמם....."

כשנעלמו כיסי הריפוי נעלמו צמחים מסויימים ובעיני יש קשר הדוק בין היעלמות האנרגיה המרפאה והיעלמות צמחים מסוימים. אני רוצה לאזרח שוב את הקומפרי. השאלה היא אם הוא רוצה להתאזרח....



הביאו לי שורש קומפרי בנובמבר ושתלתי אותו בטכסיות בגינה. הזנתי אותו בקומפוסט, התחברתי במדיטציה, בדקתי אותו כל שעתיים. נראה היה שהוא שמח וטוב לב. בימי החורף המשובללים אני נוטה להניח לגינה ולהתמקד בפוך. לחרדתי, עם חזרת השמש לחיינו, גיליתי שהקומפרי איבד את רוב עליו (למעט עלה וחצי אכולים) וכוח החיים שלו הולך ודועך, בתמונה הפנימית שלי שווה ל- 40%.

דבר ראשון טפטפתי סביבו את תמצית פרחי הקומפרי שעדנה ואני הכנו באלוטמנט בלונדון, שירגיש בבית... 
כבר מזמן איבדתי רסן בכל מה שקשור לעבודה אנרגטית הזויה, תוצאה של ההצלחות והכשלונות של השנים האחרונות. אם יהיה בי האומץ לפרסם את הפוסט הזה (אם אתם קוראים כנראה שהיה לי...), אחשוף כאן הליך טיפולי נפלא שמחבר לישויות הטבע והולך ככה:
1. נשימה עמוקה והרפיה מול הצמח או ייצוג שלו (ציור למשל).
2. התכוונות: אני רוצה לפתוח קונוס (מערבולת מאוזנת של אנרגיה
    מודעת, קצת כמו שיחת ועידה).
3. מזמנים את הישויות השונות: הדווה (הישות הגבוהה של הצמח),
    פן (אל הטבע), קבוצת ישויות שנקראת "האחווה הלבנה"
    (שום קשר לקו קלאס קלן....) ואת ה"אני הגבוה" שלי.
4. מאזנים ומייצבים את הקונוס, אפשר ממש לראות את זה בלבן
    או רק לתת לתחושה להוביל.
5. עושים את העבודה.
6. מודים ומשחררים כל ישות בנפרד וסוגרים את הקונוס. 

מהספר Perelandra Garden Workbook. כבר הזכרתי אותו בעבר, לא תורגם לעברית אבל יש אתר וסרטונים של הגן הזה ביוטיוב.

אז דיברתי עם הקומפרי, כמו שמדברים עם חבר. טיפלתי בו בביו אורגונומי, כמו במטופל בן אנוש. ביקשתי ממנו להירתם למשימה של החזרת הריפוי לארצנו, אותה אנרגיה שאצורה באדמה ובעזרתו ובעזרת אחרים נשחרר אותה לעולם. התאמתי את הפעימה שלו לשלי והבנתי שפחדיו הם פחדי, והוא מראה שלי באופנים שונים.

5 ימים אחרי, אני מגלה מילימטרים של עלה חדש. בתמונה הפנימית שלי הוא עלה כבר ל- 70% כוח חיות. חזרתי על ההליך היום, כבר יש לי תחושה שהוא עלה ל- 80%. האם ימשיך לעלות? יתחזק? אני נאלצת לשחרר בצער רב ולתת לו להחליט. אני כל כך מקווה שיסכים...

מעודדת מהצלחתי, הלכתי לעשות את אותו הליך ליסמין. כבר כתבתי בפוסט "גינה של רגש" על היסמין שהתאבד מול האנרגיה הרגשית הנמוכה שלי. זה כבר יסמין חדש וגם הוא (היא? זו אנרגיה נשית...) לא ממש מלבלב. גם פה ראיתי את המראה שלי, הפחד מהעוצמה הנשית המתחזקת שלי, הרצון להתרחב ולהביא את הידע לעולם מלווה בחששות. התאמתי פעימת לב שלי ללב היסמין והעצמתי את שנינו באנרגיה כתומה מהאדמה (כבר כתבתי בעבר על ההליך הזה).

מספיק להיום, הולכת לאכול צהריים...

יום שבת, 25 בפברואר 2012

להעיר את הקסם

טוב, נראה ששרדנו עוד חורף, ואני כבר מתחילה לספור את הניצנים החדשים על העצים. חורף של הרבה מים, יסוד הרגש, כנרת כמו רחם שמתמלא, ירוק עמוק - צבע של צ'קרת הלב - הבטחה לשנה של מליאות ואהבה? אני נוטה לחשוב כך.

מבחינתי האביב מתחיל בראשון למרץ, ואני משנה מצב צבירה מבטטה ספתית לפעילה סביבתית. אני כבר מתחילה להתיידד מחדש עם הגינה שהושארה לנפשה בחורף. הכלב של השכנים שמתארח אצלי (הם משפצים...) חופר באושר ומתפלש בגרניום הריחני, אני מתחילה לעשב ומגלה שני חצילים קטנים על השיח, שמיר שהפך כמעט לעץ, ניצנים חדשים על הלימון הצעיר שנשתל בנובמבר. 

קסם העשבים....כבר נגעתי בזה קצת בעבר....זה עובד כי זו עוד דרך להתחבר לאנרגיה ממנה כולנו, צמחים, חיות, אנשים, נוצרנו. כשמפענחים את השפה האנרגטית, את הקודים לתדרים השונים, מתחילה תקשורת רוטטת ומורכבת בינינו לבין העולם, ונוצר קסם. כן, אני יודעת שזה נשמע כמו סינית במקרה הטוב וכמו קשקושים הזויים במקרה הרע. דברים לא מוחשיים, אהבה למשל, לא ממש ניתנים להסבר במלים והדרך הטובה ביותר להרוס את הגשר לעולם הנסתר היא לנסות להסביר רגשות (פאולו קואלו).

קסם הוא פעולה דרכה אנו רוצים לייצר שינוי, באהבה ובחמלה, בלי ליצור כאוס או בעיות. כל פעולה מביאה לתגובה ברשת האנרגטית של הפלנטה, משק כנפי הפרפר שמביא לנפילת חומת סין וכל זה. ישנם כמה חוקים בסיסיים בתורת הקסם שנכונים גם לתחומים אחרים בחיים:

חשיבות הכוונה, דיוק בהגדרתה, חשיבה חיובית.

קרקוע של הכוונה: דמיינו את כל הרגשות השליליים, המתח, נשטפים לאדמה,
תוך כדי נשימות עמוקות. דמיינו שורשים שיורדים מכפות הרגליים ללב האדמה,
התמלאו באנרגיה מלמטה למעלה, תוך יצירת ארובה של אור. אפשר לעמוד כך
כמה דקות, ידיים נשלחות למעלה, ליהנות מתחושת הקרקוע וההתמלאות.

אחרי שתי הפעולות האלה, אתם מוכנים לעבודה. שתי נקודות חשובות:

1. כל אנרגיה שנשלחת לעולם חוזרת מועצמת פי שלוש. אין שום היגיון להתכווננות שלילית אם זה המצב.
2. כבוד לעצמך ולאחרים, קסם נטול מניפולציה, בשום מצב לא מתערבים ברצון חופשי של אדם אחר.


אני חושבת על המסע הארוך שלי לתוך עולם הקסם, הוויתור על הציניות והזלזול (בזכות מורה רוחנית שסתמה לי את הפה בלי סנטימנטים ולימדה אותי להקשיב), הניסיונות הראשונים בטיפולים אנרגטיים, הכנת תמציות ושקיות עשבים, שפני הניסיונות שלי הן החברות הקרובות שמתמסרות ומעודדות גם כשאני מרגישה חסרת ביטחון. מידע שנאסף מאנשים, מספרים, מתיקשור מלמד אותי שוב ושוב כמה מורכב ורציני המשחק באנרגיה. הייתי שמחה להניף מטה קסמים כמו הארי פוטר, בינתיים אני עושה ניסיונות במטבח, עם הרבה כוונה ונפנופי ידיים. 

יש הרבה אלמנטים שנכנסים לתרכובת הכי מדויקת, כדי לא לאבד טיפה של אנרגיה. כל יום בשבוע משוייך לגוף  שמימי מסוים, צבע, תכונה, עשבים מסוימים. מסורתית עשבים ואסטרולוגיה תמיד הלכו ביחד אבל כניסה לעומקי הקשר הזה קצת גדולה עלי. אמרתי שאני עדיין לומדת, בינתיים אני מסתפקת בחומר בסיסי. כתבתי בעבר על הירח ושלביו השונים, האנרגיה שלו משמעותית יותר מכל גרם שמיים אחר. האלמנטים, שגם עליהם כבר כתבתי, נכנסים גם הם לחגיגה:

אלמנט אדמה מסמל שפע, קרקוע, ביטחון ויציבות.
אוויר מסמל ידע, חוכמה, שינוי ואינטואיציה.
אש מסמלת תשוקה, אנרגיה, הגנה והתמרה.
מים מסמלים אהבה, רגש, ריפוי וכוחות רוחניים.

אני מסמנת כוונה: הכנת שקית עשבים לחלומות שמחים ואוהבים, ושינה רגועה. 

יום ההכנה: יום שישי שמושפע מוונוס ומקושר לתדר של אהבה, הנאה, שלווה.
מצב הירח: מתמלא עד מלא, אנרגיה של התחדשות, התמלאות, הזנה.
צבע שקית האורגנזה: ירוק או ורוד, צבע של צ'קרת הלב.  
המרכיבים הצמחיים: לבנדר לאיזון והרגעה, עלי ורדים או מליסה או בזיליקום (ואפשר גם שילוב) לאהבה, מנטה להילינג. אלמנט המים משתלב כאן - עלה כרוב או פרחי קמומיל מקושרים אליו. איריס וטימין מקושרים לוונוס.

אני מכינה את הרשימה, קוטפת את הצמחים ומכניסה לשקית, סוגרת אותה תוך התכווננות למטרה, תוך שהיא מוחזקת בכפות ידיים חמות. המהדרין ממלמלים ברכה, תפילה, אני מדמיינת את האנרגיה של כל המרכיבים מתערבלת ומסתלסלת אל מחוץ לשקית. את השקית שמים מתחת לכר ומקווים ללילה רגוע.

כל אלמנט והתדר שלו, הקסם נוצר מהשילובים, שקיות להגנה, לאהבה, לשמחה, לשינוי, לאומץ, שילוב של נרות וריחות. דמיון, יצירתיות, והרבה אמונה, כרטיס הכניסה לעולם מופלא.


יום שבת, 11 בפברואר 2012

תמציות פרחים

מימד חדש, אנרגטי של הגינה, הצטרף לאחרונה לאיסוף ירקות, עשבים ופרחים לאכילה, לריח וליופי - ריפוי בעזרת תמציות פרחים. 

יצא לי במשך השנים לקחת טיפות באך, החל ברסקיו וכלה בתמציות שהוכנו במיוחד בשבילי. אני אוהבת את העדינות שבטיפול כזה, כמו בכל טיפול אנרגטי, התחושה שקליפות מתקלפות ממני וחוטים נפרמים, דרך חלומות מוגברים, רגשות מועצמים. הגוף שלנו בנוי ומוקף ברשת חשמלית. כאשר הרשת מאוזנת, ללא קרעים, אנו בריאים. חוסר איזון ועומס יתר מביאים לקצרים ברשת, משפיעים על מערכת העצבים ומקרבים מחלה. הדימוי האישי שלי הוא פחות של רשת חשמלית ויותר של רשת שיצרה עכבישה, דרכה עובר הידע לעולם. בקלפי סגולה מסמל קלף העכבישה אריגה של חלום העולם, של קורי הגורל, של אנרגיה נשית וכוח יצירתי. היא אורגת דוגמאות חיים ואומרת לנו ליצור, ליצור , ליצור.

הריפוי האנרגטי מקסים ומסקרן בעיני, ותמציות פרחים הן רק צורה אחת לריפוי כזה. הן עובדות על הרשת ועל מערכת העצבים, מאזנות את האנרגיה שעוברת בהן, ותומכות בגוף הפיסי. אני תוהה למה לקח לי שנים להגיע למצב שאני עושה תמציות בעצמי. 

החוט המוליך בחיי הוא שבירת חוקים, מוסכמות וקבעונות. אני לא דרמטית בעניין ואין לי צורך לעבור על החוק או לעשות "דווקא", ועכשיו, עם מצלמות המהירות החדשות, אני אפילו מתכוונת לחזור לנסיעה במהירות מותרת. לא, השבירה שלי נעשית ביני לבין עצמי ולעתים אני מתגלה כאויב הכי גרוע של עצמי. בעיקר אני בוחנת את האמונה שלי לגבי היכולות של עצמי. בנושא שלפנינו, לקח לי שנים להאמין שאני יכולה לייצר תמציות איכותיות מהגינה שלי, מצמחים ששתלתי בכוונה גדולה, הזנתי באנרגיה של הילינג, והוזנתי באנרגיה מרפאת תוך ישיבה מולם במדיטציה. האם צמחים כאלה, על טריותם והאנרגיה שלהם, שמדויקת לתדר שלי, אינם יעילים בתמיכה רגשית לפחות כמו תמציות שנרקחו באירופה וישבו חודשים במחסנים, אוניות וחנויות, עד שהגיעו לידיי? 

למדתי להכין תמציות פרחים בפינדהורן לפני כמה שנים אבל לא חיברתי בין הידע למעשה. הייתי צריכה שעדנה תיקח אותי לאלוטמנט בלונדון ותכין אתי תמצית של קומפרי כדי לעבור את הגשר הבלתי נראה של היצירה, מרעיון למימוש בפיסי. אבל זה בעצם כל הסיפור, תמצית החיים: המעבר מרעיון למימוש, מחלום ליצירה, דרך גשר של אמונה, לעתים קפיצת אמון עיוורת. 

 הכנת תמצית אם היא תהליך פשוט:
  
עלי כותרת נאספים בשעה מסוימת ביום, צפים בקערה של מים מינרלים בשמש מלאה כדי לשחרר את האנרגיה שלהם לתוך המים. רצוי לגזור את הכותרות עם מספריים ששמורים למטרה זו, ישר לקערת זכוכית, ללא מגע יד. משך השהייה בשמש - כשלוש שעות. אחר כך מסננים את המים לבקבוק חום וחותמים בברנדי כדי לשמר את הטינקטורה. בערך 40% ברנדי ל-60% מים. אני קוטפת סביב הירח המלא, תקופה בה הצמחים בשיא האנרגיה שלהם ומשאירה את הבקבוק מתחת לירח המלא לכמה דקות, כדי שיספוג אנרגיה "ירחית". כל התהליך נעשה בריכוז מדיטטיבי, התחברות לאנרגיה של הצמח (אני מדמיינת אותה בצבע), לאנרגיה של אמא אדמה, לאנרגיה שלי.

המבנה בתמונה, מעל לקערה, נקרא "קריסטל ג'נסה". זהו מבנה שמושך וממרכז אנרגיה, מנקה ומאזן אותה, 
ושולח אותה חזרה לעולם. קל להכין מבנה כזה, אבל אפשר גם בלעדיו.

הכנתי בחודשיים האחרונים מספר תמציות אם מפרחים שנקטפו בגינה. אספתי מידע לגבי הפרחים ואיכויות התמציות מספרים, מאתרים שונים ומתחושות שלי. גם פה יש ענין של אמונה בתחושה, באינטואיציה, ואמונה בכך שזה עובד, שיש לזה ערך. הקושי פה הוא לא לקחת מים ופרחים ולהשאיר אותם בשמש. הקושי הוא "לשתול" כוונה אמיתית ואמונה באיכות של מה שרקחתי בעצמי. לפעמים יותר קל להאמין במה שבא באריזה מסופרפארם מאשר במעשה ידיי. 

השבוע הכנתי לעצמי בקבוקון עם מספר תמציות אם כדי לקרקע, לאזן, להביא לשינה טובה יותר. 2-3 טיפות בבקבוק 10cc מהתמציות הבאות: לבנדר לטיהור, הירגעות, איזון והגנה. רוז לאנרגיה נשית ואהבה. יסמין לאנרגיה נשית , לעבודה על צ'קרת הלב, לרגיעה של מערכת העצבים. נרקיס לניקוי ביקורת עצמית, לטיפול בתיסכול ומצבי רוח, לפוריות ומזל. מוסיפים מים וחותמים בברנדי. 4 טיפות על הלשון 3-4 פעמים ביום, לפי תחושה שלי. אופטימיות זהירה, יש שינוי. אני מרגישה מקורקעת יותר, ישנה טוב יותר. מתחילה להאמין.

בפריסות קלפי הסגולה האחרונות שפרסתי, יצא לי הרבה פעמים העורב האפור, שמייצג את החוק. הוא מעודד לעצור ולבדוק איך אנו רואים את חוקי הרוח הגדולה לעומת החוק האנושי. הוא מייצג חוק ששונה ממסגרת החוקים שנוצרו מתוך התרבות האנושית. פריצת המסגרת דורשת לסגור את הרדיו הקטן של הפטפטת שסביבנו (עשה/אל תעשה, נכון/לא נכון) ולהתחבר לרדיו הגדול של היקום - משפט של נסים אמון. זה מתחיל בקטן, באמונה, בניסיונות, בשבירת מוסכמות, כיפוף חוקי הפיסיקה כדי לתמוך בשינוי צורה. זה מתחיל בללכת בעקבות העורב האפור. 


           

יום חמישי, 2 בפברואר 2012

מתכונים מכושפים

כרטסת המתכונים שלי מכילה את כל סוגי המתכונים: פשטידות ומרקים, שיקויים ומשחות, עוגות לימי הולדת וחליטות לריפוי צינון. בעבר הייתי יותר מחולקת וכל נושא היה מתויק במקום אחר בבית. עם השנים אני נהיית "אחד" וכל המתכונים מצאו את דרכם למטבח לכרטסת משרדית צהובה. אני מודה שלפעמים אני מזדעזעת כשאני מחפשת בפ' מתכון לפשטידת פטריות ונופלת על משחה לפטריות ברגליים...אחרי כמה פעמים כאלה התחלתי לשים את מתכוני הבישול בחזית האות. 

אני שמה לב לתופעה שמתרחשת באופן טבעי. החלוקה הבינתחומית בחיי נעלמת. הבית, הגינה, הספרים, המתכונים, הופכים לאחד. הקליניקה היא חדר בבית וגם האנרגיה שלה נתרמת לטובת הקדירה שקוראים לה חיי, הפיסיים והרוחניים. עדי חברתי הצביעה על העובדה שנשים רבות מטפלות מתוך ביתן. לעומת זאת, אנחנו לא מכירות אף גבר שהקליניקה שלו היא חדר בבית. בטוח יש, אבל לא נראה לי שהרבה, נקודה למחשבה....   

מתכונים מכושפים הוא שם של ספר שאני מאד אוהבת (של שרה אדיסון אלן, מתי כבר תתרגמו את שאר הספרים שלה??), והוא עוסק במשפחת וויוורלי שמכינה מאכלים מהצמחים המכושפים שלה. יש שם אבחנות שמעוררות אצלי את בלוטות הטעם והרגש, כמו למשל: .."מליסה - עם הבליעה, למשך פרק זמן קצר הסועד חושב ומרגיש כמו בנעוריו. התחשבו בכך אם בין הסועדים יריבים לשעבר. פרח של מסע בזמן." או: .."לבנדר - מרומם את הרוח. מונע קבלת החלטות גרועות שנובעות מתשישות או מדיכאון."

הייתי מתה לקבל ספר בישול עם אבחנות כאלה. אני מבשלת באהבה ובתשומת לב, בדרך כלל בלי מתכון כתוב, אבל עם הרבה מחשבה לעשבים שנכנסים לתבשיל, אבל אף פעם לא חשבתי על הערך המוסף הרגשי והרוחני שלהם. את הצד הזה אני משאירה לקליניקה. אבל היום, בעידן ההוליסטיות, הגיע הזמן להתרחב.

הדרך שעברה האנושות, כמו תנועה של גיאות ושפל, פנימה והחוצה, התחילה בהוליסטיות, ברפואת צמחים, כשאותם צמחים שימשו לבישול, לריפוי, לקמיעות ולהגנה, המרחב הרגשי היה המשפחה, הקהילה, הרופא  הכפרי המשפחתי שימש יועץ ופסיכולוג. אחר כך באו שנים של התמקצעות וירידה לפרטים, המשפחה הגדולה הצטמצמה. את הרופא הכללי החליפו מומחים שלא דברו ביניהם. התמונה הגדולה אבדה, ואיתה אבדו איכויות לא מוחשיות ועדינות, קוטלגו כ"ממבו ג'מבו" ונזרקו לשולי התודעה. לא לאורך זמן, אחרי שהתפצל השלם לחלקים וכל חלק התמקצע בתחומו, נוצר הצורך לחזור ולתקשר שוב. רופאי משפחה שוב תופשים מקום כבוד, מרפאות קהילתיות, שיתופי פעולה בין סוגי הרפואה השונים, קבוצות ייעוץ שמורכבות מרופאים מערביים ונזירים בודהיסטים, רופאים סיניים ומתקשרים. זה לא מדע בדיוני, זה כבר כאן. 

באיטיות, מחלחלות האמיתות שנזרקו לבוידם ליום יום שלנו. תרופות סבתא נשלפות מהמגירה, עשבים מקבלים מקום של כבוד, אמהות לומדות רייקי ומלמדות ילדים להיכנס למדיטציה כדי להחזיר לעצמם את האיזון. הוליסטיות שנשענת על ידע קדום, והוא סוף סוף זוכה שוב לכבוד.


הקוראת הנאמנה מרים שוב מתאכזבת בשלב זה....שוב אין מתכונים.... המקסימום שאני מוכנה כרגע זה להפנות לאתר של החווה האורגנית במרחביה. את התמונה (פרחים אכילים) לקחתי משם, מקווה שזה בסדר אם אני נותנת להם אזכור. יש שם מתכונים של ירקות אבל במיוחד אהבתי את הפוסט שנותן הנחיות לפרחים אכילים, מתכונים מכושפים תוצרת כחול לבן...

חזרה להוליסטיות, בית - גינה, בישול - ריפוי, אווירה - צבע - אנרגיה: כל אלה הם חלקים של השלם האנרגטי. איברי הגוף צריכים להימצא באיזון ובהרמוניה לשם תפקוד בריא, איברי הבית הם הרחבה של השלם הזה. 

המטבח הוא מקום טוב להתחיל בהזנה אנרגטית הוליסטית. עציצים קטנים על אדן החלון למי שאין לה גינה. אני לא יכולה לבשל בלי מרווה, טימין, פטרוזיליה, נענע, אוטרה ולבנדר. אני מבשלת עם הרבה יותר אבל אלה הבסיס. את המרווה אני מטגנת עם בצל וגזר, ועם הרבה טימין, כבסיס לכל מרק כמעט, ולהרבה תבשילים. נענע ואוטרה נכנסות כבסיס לכל חליטות התה, חליטה שלהם נכנסת לריבות (חצי כוס תה חזק לקראת סוף הבישול). פרחי לבנדר נכנסים לארונות בתוך בד שקוף קשור בסרט. אפשר גם לבשל איתם אבל עוד לא ניסיתי. פטרוזיליה נגזמת מעל כל תבשיל כמעט, לעתים עם נענע ויוגורט. 

הלבנדר מרגיע ומאזן, המרווה מטהרת, מאזנת את הבטן, מרוממת אנרגיות נשיות, הירוק של העלים, הסגול של פרחי הלבנדר והאוטרה - צבעי צ'קרת הלב והעין השלישית. על הדרך זורמת אנרגיה מסוגים שונים לתוך התבשיל, לתוך הארון. אין טעם לנסות לזכור את כל הפרטים הקטנים האלה שמרכיבים שלם. אני ממליצה לפתוח כרטסת, ספר מתכונים מכושפים: איסוף של עובדות, תיעוד של תחושות, היזכרות ממאגרים שחבויים בתת מודע, וחלוקת הידע עם העולם. בניית מאגר ידע שיקפיץ את כולנו מדרגה נוספת באבולוציה מודעת. 

המשך יבוא....      

           

יום רביעי, 4 בינואר 2012

גינת הקוסמת

באותו בוקר, כשנחתה עלי ההשראה והתחלתי לכתוב בלוג, הידיים הקלידו "גינת הקוסמת". הסתכלתי על השם הזה והמשכתי לכתוב. מאחורי המלים יש שובל של משמעויות ומימדים, מתמונות של גינת ירקות ועד תמונות של נשים קוסמות, של כישופים ומעגלי אבנים וסיפורים על פיות, הדמיון הפרטי שלי משתולל.....

הקוסמת היא אני, הקוסמת היא כל אישה. הגינה היא המרחב בתוכו אנחנו חיות. הגינה היא הבית, הגינה הפיסית, הפינה שלנו בעבודה, המרחב בו מתקיימות מערכות היחסים, קליידוסקופ של אנרגיות, יהלום עם פיאות שיש ללטש לאורך שנים, כל פעם פיאה אחרת. הגינה היא בעצם מרחב אנרגטי שלעתים מקבל גם צורה פיסית. אנחנו משתקפות בה והיא משקפת לנו את עצמנו. 

פאולו קואלו ב"ברידה": "אנחנו חלק ממה שהאלכימאים קוראים "אנימה מונדי", נשמת העולם....בלילה שהופרדנו, על הגברים הוטל לטפח ולשמר ידע... לנשים ניתן דבר הרבה יותר מעודן ושביר, דבר שבלעדיו אין כל טעם בידע. הדבר הזה היה התמרה - שינוי, טרנספורמציה. הגברים עשו את האדמה פוריה, אנחנו זרענו, האדמה הותמרה והפכה להיות עצים וצמחים.....כאשר הידע הזכרי חובר ליכולת ההתמרה הנשית, נוצר האיחוד המכושף הגדול ושמו תבונה. תבונה פירושה להשתנות."


אהבתי. אני רואה פה קצה חוט למערכת יחסים חדשה, שמתחילה בהתמרה של ביצית וזרע, ודרכה יצירת המון גינות חדשות וקסומות. במשך מאות רבות נטה חוסר האיזון לצד הזכרי. במאה השנים האחרונות משיבות הנשים מלחמה, לעתים בכוחניות ואלימות. כנראה שלא הייתה ברירה, כדי לשבור מבנה נוקשה צריך לפעמים להשתמש בכוח. הקמפיינים האחרונים נגד נשים, הדרישה הגלויה אצל השכנים לחזור לחוקי האיסלאם - הגברים התעוררו. חלקם משיבים מלחמה, חלקם זורמים עם האנרגיה הנשית שהשתחררה. התחושה שלי היא של כאוס. התפקידים המסורתיים התפוררו, חוקי החיזור לא ברורים, התפקידים החדשים - בהתהוות.  

אנחנו נעות על הציר שבין עצמאות טוטאלית לבין הצורך בשותף, מתנהלות בעוצמה ולעתים כוחניות, אינטלגנטיות ובעלות ידע, מתקתקות את היום יום כמו מנהלות על, וכמהות למרחב בו אפשר להתכנס, להיות קטנה, עטופה, לתת יד למישהו חזק וגדול שייקח את ההחלטה ויוביל בבטחה. עם העצמאות באה האחריות. עם החופש המבורך באה לעתים גם בדידות.  


"כבשנו" מרחבים שהיו סגורים בפנינו, התמקצענו במיומנויות שבעבר לא היו אפשריות לנו. בדרך איבדנו את התדר האינטואיטיבי שלנו. כאשר אנחנו מנסות להתמודד עם אנרגיה זכרית מתוך אנרגיה זכרית, אנחנו מפסידות. כשאני עומדת מול כוחניות, אני נחלשת, זה לא המרחב הטבעי לי. כדי להתגבר על הנפילה באנרגיה הייתי נהיית יותר קולנית, יותר דעתנית, יותר מתוחכמת, המסר שלי לא עבר ואני הייתי נחלשת יותר. בקליניקה ביקשתי מנשים לדמיין את עצמן ואת האדם שמולן לבושים שריון. כשביקשתי מהן להוריד את השריון, כולן ראו את עצמן בשמלה בהירה כמלמלה. כשהן הורידו את השריון, אפשר היה בקלות לשכנע את האדם שמולן להוריד את שלו. ואז התחיל הדיאלוג הפורה. את הדימוי הזה למדתי לקחת לעולם ש"בחוץ". 

השמלה המתנופפת ממלמלה - זה התדר שלנו, התדר של הרכות וההכלה. במחקר שהתפרסם ביוני 2010, ב-  Psychological Science , הוכח הקשר בין מגע של אישה ונכונות לקחת סיכונים. מחקר קודם שנעשה על ילדים הראה שמגע אישה, שכנראה מזכיר מגע אימהי, גורם לילדים ותינוקות להרגיש יותר בטוחים ונינוחים, ופועל באופן דומה אצל מבוגרים. מגע אימהי נחרט לנו במוח באופן עוצמתי ומשפיע לא במודע על התנהגויות בחיינו הבוגרים. גם כאשר זרים גמורים נוגעים בנו בדומה למגע אימהי, אנו מיד מרגישים רגועים יותר.

את התדר העוצמתי הזה, שכל כך טבעי לאמהות עם ילדיהן, צריך ליצא לעולם, לא במקום הקיים, אלא כתוספת. מותר לנו להיות עצמאיות, חזקות, דעתניות, שמות גבולות, עומדות על שלנו, אבל תמיד מתוך תדר "שמלת המלמלה". זו התרומה שלנו לאותה גינה שנקראת "חיים". כשאישה מביאה את האיכות הזו לדיאלוג, נוצרת התמרה של אנרגיה בחדר, נוצרת נינוחות, ומתוכה אפשר לצמוח, להתקדם, ליצור דיאלוג.

איך מתחברים לתדר הזה? שאלה טובה. אין טעם לנסות להבין בכלים השכליים.


אני מבררת לעצמי, בעודי מתנהלת מיום ליום, את המושג "אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע". זה משפט שעלה לי לאחרונה ועוד יפרנס פוסטים רבים וסדנאות עתידיות. איך פותחים את השער לחיבור המיוחד בין המחזורים הנשיים שלנו למחזורי הטבע, החיבור לעוצמה הטבעית לנו, לידע האינטואיטיבי  (אחד הדימויים הוא הזאב, המורה החכם, והירח)?

מסמנים כוונה: להתמלא מתוך עצמי ומהטבע, לא להיות תלויה באחר כדי להרגיש מוזנת ונינוחה. מתחילים לחיות דרך כל חמשת החושים הפיסיים והאחד שנקרא "השישי". ושוב פאולו קואלו:

..." אל תטרחי להבין את הרגשות שלך. חיי הכל בעוצמה גדולה.לחיות את החיים חשוב יותר מלהבין אותם. הדרך היעילה להרוס את הגשר בין העולם הנראה לעולם הנסתר היא לנסות להסביר את הרגשות שלך."  



    

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

פינדהורן



המבנה המרשים שבתמונה נקרא Cluny Hill College , מרכז הסדנאות של קהילת פינדהורן בצפון סקוטלנד.  התמונה תולה בחדר העבודה שלי ובימים של געגועים אני בולעת אותה בעיניים ומדמיינת את עצמי שם. אם קראתם את "מרד הנפילים" של איין ראנד (העמק הסודי והקסום, למנוחה מהעולם הקשה שבחוץ), אם אתם מכירים את הסיפור על שנגרי - לה (עוד עמק סודי וקסום בהימלאיה,שלא מזדקנים בו), אתם יכולים לדמיין מה אני מרגישה כשאני מגיעה למקום הזה. 

יש ל - Findhorn Foundation אתר אינטרנט מרשים ואינספור כתבות בעברית ובאנגלית. כרגיל אני שולחת אתכם לגגל (מלשון גוגל...) ומתמקדת במה שחשוב. פינדהורן היא קהילה רוחנית אקולוגית שהוקמה די במקרה ב- 1962 על ידי שלושה אנשים: פיטר ואיילין קיידי, וחברתם דורותי מקליין. השלישיה הזו ניהלה את קלוני (בתמונה למעלה) כמלון במשך כמה שנים, בסוף שנות החמישים. כשהם קבלו את הבנין על 20 הדונמים קרקע שסביבו, הוא היה מלון כושל, באדמת בור. הם הפכו אותו להצלחה והחלו לנטוע גן סביבו. אחרי כמה שנים, מסיבות שונות, הם פוטרו ומצאו עצמם בקרוון בקצה של פארק קרוונים, ליד הכפר פינדהורן, 10 דקות נסיעה מקלוני.

בריטניה של 1962 - מלקקת עדיין את פצעי מלחמת העולם השנייה, מיתון עמוק. פיטר קיידי, בן כחמישים, לא מוצא עבודה במשך שנה. האזור בו הם יושבים בצפון סקוטלנד - אדמות בור, חקלאים קטנים, הרבה כבשים. מתוך מצוקה אמיתית, וכדי להאכיל את שלושת הבנים שלהם, הם מתחילים לגדל ירקות באדמת הבור עליה הם יושבים, פרויקט חסר סיכוי מלכתחילה. איילין ודורותי מתקשרות מידע מאלהים ומישויות הטבע, ופיטר, איש חיל האוויר הבריטי בעברו ומנהל מוכשר, מיישם את כל המידע ה"הזוי" שהן מקבלות. תוך שנה הם מתחזקים גן ירק לתפארת ומכל בריטניה מגיעים אנשים ללמוד מהם עבודת אדמה "אחרת", חלקם מתיישבים במקום בקרוונים משלהם, ונוצרת קהילה. בסוף שנות השישים מגיעים אמריקאים שבונים תכניות לימוד מסודרות ונוצר מבנה שמזכיר קיבוץ. המידע על המקום הקסום הזה מתפשט ברחבי העולם. חמישים שנה אחרי, פינדהורן היא קהילה מבוססת, מובילה בפרוייקטים אקולוגיים וחברתיים, מקבלת אלפי אנשים מכל העולם לסדנאות בתחומים של אקולוגיה, נושאים חברתיים ורוחניים. 

פינדהורן מושתתת וחיה על עקרונות רוחניים, אך רגליה נטועות עמוק בקרקע. היא מתנהלת בנינוחות מול ממשלות, חברות ענק, בנקים ושאר מוסדות שמניעים את העולם, בלי לאבד את היושרה שלה. האנשים שבאים עימה בקשר, כתלמידים, כאורחים שעובדים בקהילה וכתומכים ותורמים, נחשפים לטרמינולוגיה של שיחות עם מלאכים וישויות הטבע, של קבלת החלטות מתוך מודעות ומדיטציה, של שימוש בהיגיון כמתרגם חזונות למציאות, ככלי, לא כגורם מחליט. קודם רואים את החזון, אחר כך מתחילים לתרגם אותו דרך כלים אנליטיים ולוגיים עד שהוא מתממש. זה עובד. התחושה שמקרינה הקהילה היא של שפע, פיסי, רגשי ורוחני, מקום ולגיטימציה לכל אחד להיות מי שהוא ולתרום את האנרגיה שלו לקדירה.

בביוגרפיות שכתבו שלושת המייסדים, מצאתי התייחסות ל"שתילת" אנרגיה באדמה. שלושתם עסקו במדיטציה ובתורות רוחניות כבר בשנות הארבעים. בחודשי החורף בקלוני, כששיפצו את המלון לקראת פתיחה מחודשת, הם נהגו לשבת שעות בגן במדיטציה, למפות נקודות וקווי אנרגיה, להתחבר לישויות הטבע. גם דורותי וגם איילין תקשרו וכתבו כמה ספרים בנושא. דורותי מעניינת אותי במיוחד בגלל היכולת שלה לתקשר עם הטבע בצורה ייחודית. פגשתי אותה, אישה מוארת בת 91, לחצי שעה בדצמבר שנה שעברה. היא אמרה דבר שנחרט בי. היא אמרה שכשהם התחילו הם לא דמיינו לאן יגיעו, לא רצו לשנות את העולם, הם רצו רק לחיות, והם התמידו בכלל הזה כל חייהם. הם חיו כל יום במודעות ובמליאות, ואיכשהו זה "קרה". אני מדמיינת את הסיפוק שהיא חשה, את העוצמה בידיעה שהיא חיה חיים מלאים, טבעה את טביעת היד הייחודית שלה על הפלנטה. הייתי רוצה להיות במקום הזה בגיל 91. אני רוצה להגיע לשם בלי מאמץ, מתוך חיים של מודעות לדברים הקטנים, היומיים, ואז לעצור בנקודות בזמן, להתבונן אחורה ולהתמלא סיפוק ממה שהיה ושמחה לקראת מה שצפוי. 

     
עבדתי חודש וחצי בגן של קלוני, בקיץ האחרון. הגננים שחיים שם לא עובדים עם ישויות הטבע כמו שדורותי ואיילין עבדו. הם אינם מתקשרים, למרות שיש כבוד עצום, הקשבה והבנה אינטואיטיבית לטבע ולצרכים של הגן. אני נוסעת לשם לעשות עבודה רוחנית שמחברת אותי לתקשור ברוח העבודה של דורותי. העבודה היא בקבוצות קטנות, בגן או ביער, בסדנאות שונות או בהנחיה יחידנית. אני נוגעת שם בשמיים, בדברים שלפעמים נראים לי כמו כישוף. מתוך האנרגיה העצומה שמרגישים במקום (זוכרים את כיסי הריפוי מפוסט קודם? פינדהורן היא כיס ריפוי עוצמתי, לא סתם מגיעים לשם מכל קצוות הפלנטה), ובעבודה קבוצתית, קל יותר לעשות עבודה שמשנה מציאות מול העיניים. איך מיישמים את העוצמה הזו בבית? זו השאלה הגדולה שמלווה אותי בימים אלה. אני צופה שהיא תעסיק אותי בארבעים השנים הקרובות....

אני מתכוונת לחזור אל פינדהורן עוד הרבה פעמים בפוסטים הבאים. אני מקווה שאז יתבררו יותר המושגים שאני שותלת כאן - כיסי ריפוי, לשתול אנרגיה באדמה, לתקשר עם ישויות הטבע, ועוד. בינתיים הישגתי מטרה אחת חשובה בכתיבת הבלוג הזה. כשאני קוראת את מה שכתבתי תמונות מתבהרות גם לי. 

ומילה לסיום, כל אדם צריך את ה"עמק הסודי והקסום" שלו, בארץ או בעולם. מקום אליו חוזרים הביתה, לבית הקפה בפינה, לסלע שנמצא על שפת האגם, לעץ האלון העתיק על שפת הנחל. יש לי כמה מקומות כאלה, בטח אחשוף אותם בעתיד. מאחלת לכולכם למצוא את העמק שלכם. 

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

אבלון

כשאני חושבת על אבלון, זו התמונה שאני רואה מול העיניים. פנטסיה, קסם וכישוף בקדירה רוחנית ופיסית, והמון נשים מרפאות שמקיימות טכסים ומכבדות את חילופי העונות. נתקלתי באבלון לפני כעשר שנים בספר "ערפילי אבלון" של מריון צימר ברדלי, רומן היסטורי דמיוני שמתקיים בבריטניה, בתקופת המלך ארתור, על התפר בין הכיבוש הרומאי והמקומיים הקלטים. אז חשבתי שהמקום דמיוני, אבל משהו בסיפור נשאר אתי הרבה זמן אחרי הקריאה. אבלון שבספר הוא אי מקודש, מרכז הכוהנות של דת האלה, הדת שקדמה לנצרות וקידשה את הטבע ומחזוריו. הכוהנים נקראו דרואידים והכוהנות היו מרפאות, מתקשרות, ומרכזן היה באי אבלון. בספר, במהלך הכיבוש הרומאי , נסוג האי אל תוך מימד אחר, בין הערפילים, ורק קסם יכול לפתוח את השער אליו ולהעביר את האדם מהמימד הפיסי שלנו אל המימד הפיסי של אבלון.

עכשיו אתם מבינים למה נתפסתי לעניין? הרעיון של מקום שמקודש לאנרגיה נשית, מחוץ לעולם שנשלט על ידי אנרגיה זכרית, עד שיהיה מוכן לצאת שוב לעולם, להביא את הטוב שלו, כאשר העולם יהיה מוכן לקבל. תיאורים רוויים יופי, רכות, אהבה גדולה לטבע, לעומת עולם פיסי אלים של מלחמות בין הקלטים לרומאים, בין הקלטים לבין עצמם.

לקחתי את הרעיון לעבודה בקליניקה. בניתי מדיטציה בדמיון מודרך שבה אני מובלת לאבלון, נכנסת להישטף במפל קסום הגולש לתוך בריכה, ומשם הדמיון ממריא. כל מטופלת מובלת למקום שתואם את הטיפול. במדיטציות שלי אני מובלת להרים, לבריכות ביער אלונים עתיקים, פוגשת כוהנות שמדברות אלי, וכשיוצאים ממדיטציה כזו התחושה היא של שלווה נפלאה ותחושת קרקוע.

לפני כמה שנים הסתבר לי שאבלון היא מקום אמיתי, מוקד לעלייה לרגל. הוא נקרא הטור של אבלון (טור = גבעה בקלטית) וידוע כמרכז קלטי עוד מלפני הספירה. יש המון מיתולוגיה סביב זה, אמונה שהניצולים מאטלנטיס היו הראשונים שזיהו את האיכות המרפאה של הגבעה והמעיין הנובע ממנה, אמונה שזה היה מקום אליו הגיעו נערות מכל אירופה כדי ללמוד להיות כוהנות של האלה. בעבר, כאשר האזור היה כולו אגמים וביצות, הטור היה באמת אי. במאה החמישית הוקם למרגלות הטור מנזר גלסטונברי שהיה המנזר העשיר בבריטניה במשך כאלף שנה. הנצרות כבשה את בריטניה, הכוהנות נעלמו יחד עם הדרואידים, או לפחות ירדו למחתרת, על הטור ניסו פעמיים לבנות כנסייה, פעמיים היא נהרסה, נשאר מגדל, שריד של הכנסיה שנבנתה בימי הביניים. ככה נראה הטור של אבלון היום:

  
פעולות ניקוז מסיביות שנעשו שם במאה העשרים ייבשו את הביצות והאגמונים הקטנים וכך נעלם האי ונשארה הגבעה. מהמנזר נשארו שרידים מרשימים, העיירה גלסטונברי שהתפתחה סביבו הפכה לעיירת ניו אייג' טיפוסית עם המון חנויות ומרפאים אלטרנטיביים, ואינספור מרכזים שמחדשים את התרבות הקלטית ודת האלה. 

הטור של אבלון נשאר מקום עלייה לרגל שאנשים נמשכים אליו מכל העולם. עשרות ספרים נכתבו על הקסם של הגבעה הזו, על האנרגיה החזקה שבה, החל בספרים מדעיים - גיאולוגיים, דרך ספריים מיסטיים וחוויות רגשית של אנשים. משהו קורה שם, והוא לא תמיד קל לאנשים רגישים. 

באוגוסט 2007 הייתי שם ל- 24 שעות, העוצמה שקורנת מהטור גרמה לי למיגרנות ולחץ על הגולגולת. היו לי חלומות מטורפים וישנתי רע, אבל כשישבתי על הגבעה (160 מטר, נוף נפלא) הרגשתי שאני עוד רגע עפה. אתם יכולים להגיד שאני לוקה ברגישות יתר אבל העניין הוא שאנשים סביבי, שלא תחשדו בהם ברוחניות יתר, הרגישו
"משהו", ושמעתי משתי נשים שאני מכירה שהאנרגיה שם הייתה כל כך חזקה שהן הרגישו רע. בקושי החזקתי מעמד יום ולמחרת בבוקר עזבתי עוד לפני ארוחת בוקר. 

חזרתי באוגוסט האחרון, הפעם ל- 4 ימים. כאבי ראש, חלומות מטורפים, קימה 5 פעמים בלילה, אבל עליתי כל יום לגבעה, כתבתי וישבתי במדיטציה ועשיתי שם עבודה עם עצמי שקבעה לי את הדרך לשנים הקרובות. אני מסתכלת במה שכתבתי ביומן שלי כשהייתי שם: "....כמו שירדתי מהאוטובוס, כאב גרון  חזק, תחושה של חיות באזור הרחם. אני לא מטפסת היום על הטור, האנרגיה חזקה לי מידי.....עליתי על הטור, זה מלא אותי ועייף מאד...החוויה בגלסטונברי מעורפלת, תחושה של הליכה במסדרון צר ושחור, כאבים פיסיים, לחץ על הראש, לקח לי יומיים להסתגל לתדר ולהתאים עצמי אליו.....התעוררתי עם כאבים באגן....אנרגיה מדהימה של הטור.

אני לא מזוכיסטית אבל גם בתוך התחושה הלא נעימה והכאב הפיסי, הרגשתי שמשהו חזק וטוב קורה ברמה לא מילולית,  והחלטתי הפעם לא לברוח כמו בפעם הקודמת. מתוך היומן בזמן אמת: ..." חוויה חשובה, מתישה, בלתי ניתנת לעקיפה, אבל בהחלט לא מהנה. יוצא שאני חוזרת אל הטור כבר פעם שלישית, לחשוב שסימנתי עוד יעדים לטיול. אבל זה מה שבאתי לעשות, להתיידד עם המקום, להבין ולקבל את האנרגיה שלו, ללמוד להתחבר אליה ולהתמלא על ידה ואז להעביר אותה הלאה. הגוף שלי משתנה, מתעוות, מתאים עצמו לתדרים חדשים, וזה לא קל אבל הכרחי. אני מודעת לזה..."

השהייה באבלון ובכלל השהייה בסקוטלנד ואנגליה, מחברת אותי למקומות בעלי אנרגיה רוחנית חזקה, כזו שגם אנשים שאינם בעניין מרגישים אותה. אצלנו יש אנרגיה כזו על הר הבית ולא סתם שלוש דתות רבות עליה כבר 2000 שנה. אבל האנרגיה של הר הבית מרגישה לי מאד זכרית ובוטה. האנרגיה במקומות כמו טור אבלון מרגישה אחרת, כמו כיס של אנרגיית ריפוי. המעיין שמקבל זרם של מים לבנים וזרם של מים אדומים (ממינרלים) נחשב למעיין מרפא ואנשים ממלאים בקבוקים. מי שמתנגד (כמוני...) סובל כאבים. ברגע שמתמסרים יש תחושה של הילינג, של העצמה מתוך שלווה.

העולם מלא ב"כיסי ריפוי"  כאלה שצריך רק להתחבר אליהם ולהתמלא. חלקם ידועים כמקומות עלייה לרגל, חלקם ידועים פחות. במסע שמאני שעשיתי בקיץ, הראו לי את מפת העולם וכיסי הריפוי שבה. לא התעכבתי על המקומות אבל הזדעזעתי לראות שאצלנו אין כיסי ריפוי (בדקתי פעמיים). יש אנרגיה רוחנית חזקה שעולה למעלה אבל אין אנרגיית אדמה מרפאה ברוח מה שתיארתי בפוסטים הקודמים. מתוך תקשור שקיבלתי:

"....הארץ שלכם עולה מצד אחד לשמיים ומצד שני מאבדת את הקשר לאדמה, לכן היא נלחמת עליה כל כך קשה. כיסי אנרגיית הריפוי שהיו באזור אבדו מזמן, התרוקנו מתוכנם. היום צריך ליבא אנרגיה כזו ו"לשתול" אותה באדמה. תיעשה עבודה רבה בעתיד לייצר שוב כיסי אנרגיה כאלה ברחבי הארץ, שיזינו את עצמם....."

אנרגיה בעיני היא כמו מים. כשאין תחושת קרקוע, שלווה ועוצמה שעולה מהאדמה, בדיוק כמו שקורה כשאין מים, נוצרים מאבקי כוחות כדי להשיג את המשאב. בספר "הנבואה השמימית" יש פרק יפה שמתאר את המאבק על האנרגיה כמאבקי כוחות בין אנשים. כשאנחנו לא מתמלאים מעצמנו, אנחנו חייבים למצוא מקור חיצוני להתמלא ממנו. כשאתה כועס, מאיים, אלים, אתה מכווץ את האדם שמולך ולמעשה "שותה לו את האנרגיה". זו התמלאות ממכרת כמו סם וזה מתרוקן מהר מאד, מה שדורש מאיתנו לחפש מקור חדש ל"שתייה". 

עבודה של ריפוי האדמה כבר נעשית בארץ, טיהור בטבע לפי שיטתו של מרקו פוגצ'ניק (חפשו בגוגל), עבודה של שמואל שאול, בטח יש עוד רבים שעובדים על זה. אני רוצה להביא זווית קצת אחרת, אני רואה בדמיוני מאות גינות, אדניות, עציצים שמתוכם עולה אנרגיית ריפוי, בכל מיני צורות. אני רוצה לאזרח שוב צמחי מרפא (קומפרי למשל) שכמעט נעלמו קליל ובעיני יש קשר הדוק בין היעלמות האנרגיה המרפאה להיעלמות צמחים מסוימים.

אבלון המיסטית של מריון צימר ברדלי היא כנראה יותר מסתם סיפור דמיוני, היא קיימת בתת המודע הקולקטיבי שלנו כמקום של אנרגיה נשית, והיא אכן נראית לפעמים כנעלמת בין הערפילים. האנרגיה הזו שירדה למחתרת עד שהעולם יוכל לקבלה שוב, חוזרת. הזמן הוא עכשיו. 

יש לי תמונה ברורה של מה שאני רוצה לעשות בשנים הבאות. התמונה קיימת, האיך יתברר, אני שלווה ומוכנה.