חפש בבלוג זה

יום ראשון, 20 במרץ 2016

המסע מתחיל.....

הפוסט הזה הוא תרגום של הפוסט שכתבתי באנגלית.


איונה
התחלתי מסע צליינות רוחני/רגשי, שיביא לי, אני מקווה, בהירות לגבי השלב הבא בחיי. בעיה טכנית בחידוש ויזת העבודה שלי (שכחתי לצרף את האישור שעברתי בחינה באנגלית...) והצורך למלא את כל הניירת מחדש, הביאו אותי לעצירה. ישבתי על החוף המבודד בקיסריה ובהיתי בים, ומשהו בתוכי שנרדם בשנתיים האחרונות, התעורר. הסתכלתי על מה שעלה די מופתעת וקצת בחשש, והבנתי שהחיים שלי בפינדהורן הלכו לכיוון שונה מאד ממה שחשבתי שיהיו. 

אני לא מתלוננת, חייתי שנתיים במקום המופלא הזה, שנתיים מרתקות, מרגשות. נהניתי מהרוב, שרדתי את האתגרים, יצרתי הרבה חברים חדשים. אני מקווה שהמסע שאני עוברת עכשיו יחזיר אותי לחיות שם, אבל אני מתמסרת ופתוחה לכל תרחיש.

כדי  להזיז את האגו החזק שלי למושב הנוסע, ולאפשר לקול הפנימי לנהוג לשם שינוי, נסעתי לשבוע לאי איונה. כתבתי על איונה בביקורי הקודמים שם. לפינדהורן יש שם בית רטריט מקסים (פתוח לכל אורח שרוצה לבוא) ותוך כדי מדיטציות ב Sanctuary ועל החוף, התמסרתי למה שבא. הטקסט היפה שבתמונה תלוי על דלת ה Sanctuary  . דיקלמתי אותו שוב ושוב.

בחורבות מנזר הנשים שעל האי פגשתי שוב את האלה, התחברתי שוב לקול הפנימי שלי, לתדר שעזבתי ליותר משנה. הרגשתי במהלך התקופה הזו שאני מאבדת את היכולת לתקשר לאנשים, לתת הילינג, משהו בעבודה שלי עם ישויות הטבע התעמעם. במקביל נפתחו שערים חדשים ותמיד אהיה אסירת תודה לקבוצת התיקשור שלנו ולעבודה שעשינו ביחד. זה היה ניסיון ראשון שלי לעבוד בקבוצה כדי לייצר שינוי אנרגטי במרחב ובקהילה. נכנסתי בשמחה ל"פורטל" האנרגטי שפתחו אחרים, אבל במקביל סגרתי את הקול הייחודי שלי. הגיע הזמן להתחבר מחדש, ליצור את השלב הבא של חיי. מאד מרגש! קצת מפחיד! בעיקר מרגש.....

מנזר הנשים
איונה היא מקום קסום עם אנרגיה מאד חזקה. זהו הביקור הרביעי שלי והראשון שאני לא מבלה חולה במיטה חצי מהזמן. נראה שלמדתי להתמסר ולהיפתח לאנרגיה המרפאה של האי. ניסיתי לעזור למדריכים שלי להגיע להחלטה ה"נכונה" לגבי המשך חיי, אבל הם זרקו אותי שוב ושוב מהקונסיליום. בסוף נאלצתי להירגע ולתת להם להוביל ולייצר את הקסם.

חזרה בפינדהורן, אני מאד ממוקדת וממושמעת , מקרקעת ומטביעה בתוכי את התדר הישן/חדש ואת ההבנות שעלו באיונה. יש שיטות שונות לקרקע "תכנית", חיזיון שנוצר בחלום. אני לוקחת את האנרגיה של החיזיון ומעבירה אותה דרך הגוף. אני משתמשת  בטכניקה שלמדתי בסדנה נהדרת ומאד מומלצת בפינדהורן (Children of the elements)  , ומעבירה את עצמי דרך האלמנטים. 

הנהר פינדהורן
שבועיים דרך האלמנטים, מתחברת לזרע של כל הפוטנציאלים במסע שמאני לבטן האדמה (אלמנט אדמה), מקרקעת את האנרגיה בעבודה בגן, בוכה ונוזלת (התקררות חזקה...) דרך אלמנט המים, שוטפת את עצמי בנהר (אנרגטית...עוד לא השתגעתי...סקוטלנד...), משחררת רגשות שליליים ופחדים דרך אלמנט האש ומרחיבה את הריאות דרך אלמנט האוויר. התוצאה מיידית, אני כותבת , מתקשרת לחברים ועל הדרך גם עושה קצת הילינג.

המסע שלי לוקח אותי לגלסטונברי, לאבלון, גם עליה כתבתי בעבר. בוקר ב – Chalice well garden  , המעין שלמרגלות אבלון, שולח אותי למיטה...האנרגיות פה מאד חזקות. המסע ממשיך...ואמשיך לכתוב עליו, על התובנות שמתחילות להיאסף, ברגע שאתחזק. שוקולד ושינה טובה ואהיה מוכנה לפגישה נוספת עם האלה.







   


יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

סתיו..סתיו...סתיו

לא להאמין, הקיץ נגמר. לא שאפשר להגדיר את מה שהיה קיץ, אפילו לא במדד הסקוטי, אבל בכל זאת הצלחנו לקבל קצת שמש והיו בערך שלושה ימים שאפשר היה להסתובב בשרוול קצר. את הבריטים כל זה לא מעניין. אמרו להם קיץ והם בקצר בגשם וברוח, ושלא יבלבלו אותם בעובדות, אבל אני עדיין זוכרת קייצים לחים עם אבטיח (מתגעגעת רק לאבטיח...) 

לפני כמה ימים הבנתי שהעונה באמת נגמרת והגן מתחיל להתכנס פנימה, ומהר מהר הכנתי תמציות פרחים של פרג, ורדים, קלנדולה, אפונה ריחנית, לבנדר ובוראז', ושמן קומפרי. עוד חודש כבר לא יהיה כלום ונתחיל לאסוף כמויות מטורפות של עלים. העלים האלה שוכבים שנה והופכים לאדמת יער מזינה שמעשירה את העציצים והערוגות. אנחנו משתמשים עכשיו באדמת עלים שנאספו לפני שני חורפים. באביב הבא נשתמש במה שאספנו לפני שנה. 

קיץ מלא ישראלים עבר עלי, כולל המשפחה שלי. היה נהדר לדבר עברית. מישהו הסביר לי שאנחנו מפעילים שרירים שונים בשפות שונות, לכן כל כך מעייף לדבר שפה זרה. למרות שאני כבר רגילה לאנגלית ואפילו מרצה לפני קהלים, יש הקלה גדולה לדבר בשפת אמנו ונדמה לי שאני נשמעת יותר חכמה בשפה שלי....

כמויות האורחים שעבדו איתנו הקיץ היו גבוהות במיוחד. עובדים איתנו אנשים שבאים לסדנאות וכנסים ויש דגש מיוחד על התהליך האישי שהם עוברים. זה דורש מאיתנו הגננים להיות בהקשבה וקבלה ולנהל כל שבוע מעין סדנה. האנרגיות משוגעות והאווירה היא של מסיבת סטודנטים מתמשכת. האורחים שלנו משילים את התפקידים והתוויות שהביאו מהבית ונכנסים לאווירת חופש/חגיגה. זה מרתק ומרגש אבל גם מעייף מאד. 


הגן מתכנס ואיתו גם אנחנו. אני מתחילה לאסוף זרעים, לייבש עשבי תבלין ופרחים, ונפרדת בצער מהעושר של צבעים וריחות שליווה אותנו בשלושת החודשים האחרונים. במקביל אנחנו מורידים הילוך ברמה האישית, ומתמסרים לעבודה פנימית. יותר מדיטציות, יותר תהליכים בתוך הצוות. לא קל לשמור על איזון בין התרבויות, האישיות, הרצונות שכל אחד מהצוות מביא עימו. אנחנו חיים בקדירה קטנה של צוות הגן, ובקדירה קצת יותר גדולה שהיא קהילת פינדהורן. האנשים שאיתם אתה עובד הם אותם אנשים שאוכלים איתך בחדר אוכל, מבלים בערב, גרים איתך ולידך. אין מצב ללכת למסעדה בעיירות השכנות ולא לפגוש מישהו מוכר. כל התנהגות, דפוס או עכבה שחשבת שהשארת בבית כשבאת לקהילה רוחנית, מתגלים פה בעוצמת יתר. ההבדל הוא שפה אי אפשר לסגור את הדלת ולהתעלם. צריך להתעמת, לנקות את האנרגיה השלילית ולגדול. המשמעות של חיים בקהילה רוחנית היא לא שכולם בהיי תמידי של אהבה לעולם. זה קורה אולי בלאלאלנד של סמים. המפגש עם המראות האלה מכריח אותי לוותר על מה שחשבתי שזה "אני", מכריח אותי לשחרר אמונות ודפוסי התנהגות שכבר לא עובדים, לא להיתקע בפינות קטנוניות, לשים גבולות, לחיות ביושרה, מעל הכל מכריח אותי לגדול.

הכלים של פינדהורן כדי לשמור את כולנו שפויים, מדהימים בעוצמתם. פעם בשבוע, רביעי אחר הצהריים, נפגשים כל הגננים לעשרים דקות של מדיטציה, אחריה sharing עמוק ושיחה גלויה על המצב במחלקה. המסורת של דיבור מהלב, בכנות מלאה, כל כך מעוגנת פה, שכל חבר חדש בצוות נכנס מהר מאד לאווירה. לא מטאטאים כלום מתחת לשטיח. אני מגלה שכשאני שומרת בבטן כדי להיות נחמדה, אני מבלה שעות בשיחות מתישות בתוך הראש שלי. לא שווה את זה, יותר קל לשפוך את זה החוצה. עם הזמן לומדים לדבר מתוך ה"אני" ולא לזרוק הכל על "אתה". זו לא מניפולציה, כשמדברים מהלב הצד השני שומע ולא נסגר. פעם בכמה שבועות מקדישים שעתיים לבחינת עומק בעזרת ה superviser שלנו. אנחנו שמים את מה שכואב על השולחן ונותנים לה להוביל אותנו. אנחנו יודעים איך אנחנו נכנסים, אבל לא איך נצא מהפלונטר שעולה ותמיד קיים האיזון בין להגיד הכל בכנות אבל עדיין להיות מסוגלים לעבוד למחרת בבוקר ולספק לאורחים שלנו את החוויה המדהימה שמביאה אנשים מכל העולם לבוא שוב ושוב לכאן.


הקיץ פה נגמר בלי שהוצאתי את בגד הים מהארון. ברגע אימפולסיבי קניתי כרטיס טיסה לארץ, לשבועיים. לא מוכנה לגמור שנה בלי לשחות בים התיכון, אני כבר מריחה את הפלאפל בזיכרון והדגים בחוף קיסריה. שבועיים של שמש וים, ויום כיפור של שקט וקדושה, ומשפחה וחברים ועברית. אחרי זה אהיה מוכנה להתכנסות, לקסם ויופי של החורף הסקוטי. 


גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

יום ראשון, 24 במאי 2015

העץ הקדוש מגלסטונברי

באזור שאני אחראית עליו, צומח עוזרר (Hawthorn), עץ ספציפי שהגיע מהדרום. הסיפור שלו די מעניין. האמונה אומרת שהעץ נשתל על ידי יוסף הרמתי, דודו של ישו, בגלסטונברי, אבלון האגדית, לפני 2000 שנה. הדוד הביא את מקלו של ישו לדרום אנגליה, תקע אותו באדמה והלך לישון. בבוקר גילה שהמקל הפך לעץ פורח, וכאילו שזה לא מספיק, העץ פרח פעמיים בשנה, בכריסמס ואיסטר. אין טעם להתווכח עם אמונה, או לשאול שאלות קשות (כמו מה למשל היה לדוד מיהודה לחפש בדרום אנגליה?). יוסף הרמתי היה סוחר עשיר, האימפריה הרומית השתרעה עד בריטניה, אולי יש בסיפור משהו.

העץ המפורסם חי מאות שנים עד שהפוריטנים גדעו אותו בזמן מלחמת האזרחים במאה ה- 17. ענפים שהושרשו בסתר נשתלו מחדש והעץ המשיך לחיות והפך למוקד עלייה לרגל, גם בימינו. לפני ארבעים שנה, כשפינדהורן  הייתה צעירה, החליט מישהו להביא ענף ולשתול אותו בגן של חדר האוכל. הקשרים האנרגטיים/רוחניים בין פינדהורן, אבלון/גלסטונברי והאי איונה, מאד חזקים. יש גם קשר של קווי גיאומטריה קדושה אבל אני לא בקיאה בזה. מאחר וביליתי הרבה בשלושת המקומות, אני יכולה להעיד שיש משהו באוויר, אנרגיה משותפת חזקה מאד, משכרת, שמביאה הרבה חלומות, עבודה פנימה, התעמתות עם הפסולת הרגשית והפיכתה לקומפוסט מזין.

העץ עומד על המדשאה כבר ארבעים שנה, ולא טוב לו. העץ שלידו צמח למימדי ענק, מה שלא משפר את מצבו של המסכן, ובשנים האחרונות הוא בכלל בהידרדרות איטית לכיוון סיעודי. כשקיבלתי אחריות על הגן של חדר האוכל, הייתי די אדישה אליו, אבל בהדרגה התיידדנו. בהדרגה התחלתי לתקשר איתו ועם שאר הישויות שהיו בסביבה והתנדבו לתת מידע. אנשים שחיים פה שנים ועוסקים בתיקשור עם ישויות הטבע, ניסו דברים שונים כדי לחבב עליו את המקום. זה לא עובד, העץ לא רוצה להיות פה,אבל הוא עקשן כמו בעליו (ישו...המקל המקורי...) ומסרב לעזוב, וכך הוא חי/לא חי משנה לשנה. התחושה היא של בעיה בסיסית בשורשים. כשניהלתי פרויקט בגן ביקשתי מהקבוצה להתחבר אינטואיטיבית ולזרוק לחלל כל מה שעולה. התחושה הכללית הייתה של יובש, בעיה בשורשים, ניכור. אנחנו לא מדברים על בעיית מים, אנחנו בסקוטלנד....

אני מטפלת בעץ הזה בכל הרמות, הרבה מים, שחרור שורשים, קומפוסט תולעים משובח שאנחנו עושים כאן, קומפוסט תולעים נוזלי. חותכת כל מה שיבש, מפנה לו שטח, אבל בעיקר עושה הרבה הילינג. אני מאמצת חלקים מהעבודה של רפי רוזן בביו אורגונומי, משרטטת מפה דמיונית של העץ, מסמנת את הצ'קרות שלו ומערבלת אותן עם המשלים. לפני שנים קיבלתי מידע שאומר ככה: ..." את תלמדי להטות אנרגיה ולסמן בידייך, ועל ידי כך להזיז מסלולים, צורות, כמו בגן חול יפני שבו יוצרים מסלולים בחול..." . יש עוד מידע שקשור לזה אבל אשמור אותו לעצמי. האמת שלא הבנתי מה זה אומר אבל מי אני שאתווכח. עשרים שנה אני מתקשרת וברוב המקרים לא יודעת על מה אני מדברת, העיקר שהקליינט מבין. כשמדובר בי, הדברים מתבהרים שנים אחרי. אז אני מזיזה את הידיים באוויר ומציירת צורות דמיוניות, מזיזה אנרגיה ומערבלת משלימים. אם לא כאן, במקום הרוחני - איזוטרי הזה, אז איפה? כמות הניסים והקסמים שמתממשים פה עצומה.

העץ התחיל לפרוח, מוציא פרחים לבנים. האנרגיה שלו השתנתה ואנשים מציינים את זה בפני. אני מניחה שהוא פרח בשנים קודמות אבל בשנים האחרונות הוא בדעיכה ועכשיו כאילו מתעורר מחדש. האמת, יש לי בעיה עם זה שבכלל הביאו אותו לפה. התחושה שלי היא שמי שהביא אותו עשה את זה מתוך אגו ולא מתוך הקשבה. אני עדיין מרגישה שהעץ לא באמת רוצה להיות פה. השנה האחרונה בגן בפינדהורן חידדה אצלי את ההבחנה בין רצון שנכפה על הגן לבין יצירה משותפת. מדובר בקו מאד עדין שאנחנו חוצים די הרבה, חלק מהלמידה. מה שנשתל בגלל שהגנן רצה, כי התחשק לו, כי זה נראה לו יפה, לא מצליח לעורר את התגובה הרגשית שמעורר אזור שנשתל תוך הקשבה לקולות של השותפים הלא נראים. לפעמים זה נורא מתסכל, אבל זה המקום לשחרר ולהתמסר.

החיים בקהילה דורשים הרבה הקשבה, התחשבות והתמסרות, בתוך צוות הגננים, בין האנשים שחיים כאן, וכאילו שזה לא מספיק, יש שותפים לא נראים שמאד נוכחים בחיים שלנו. זה שווה את זה, וכמו שכתבתי בפעם הקודמת, זה כנראה גם המזל שלנו. צוות של ארבעה בריטים, שלושה גרמנים וישראלית אחת, כולם גננים חובבים מקריירות משרדיות....ואחריות על אחד הגנים המפורסמים בעולם....אני לוקחת כל עזרה בשתי ידיים, וכל שדון, גמד או פיה – ברוך הבא!



יום שבת, 18 באפריל 2015

אביב סקוטי

לא כתבתי כל החורף, אבל חורף כאן זו ממש התחפרות פנימה. גם לא ממש היה על מה לכתוב....גרפתי עלים חודשיים, גרפתי שלג עוד חודש, ניקיתי מיליון עציצונים קטנים בחממה, אבל בעיקר התחפרתי בתוך עצמי ועברתי חורף נעים וחמים. הבתים כאן חמים יותר מהבית שלי בזיכרון, ולעבוד בשלג, עם בגדים מתאימים, זה קצת כמו להיות בסרט. עובדים הרבה פחות שעות כי אין אור, מאטים קצב (יותר לאט כבר אהיה מתה...), אבל כמו הזרעים, הכניסה לאינקובטור האישי משתלמת כשמגיע האביב ומתחילה הפריצה לחיים. ואיזה אביב! האדמה הקפואה הפשירה, הפקעות מזנקות (ואיתן העשבים...) השדות מלאים כבשים עם טלאים מתוקים, והאנרגיה די משוגעת.

אני עובדת כבר 6 חודשים בגן בפארק. עברנו טלטלה רצינית לפני חודשיים. מנהל המחלקה (היחיד שידע משהו בגינון מעצם היותו גנן 30 שנה) ועוד איש צוות עזבו בפתאומיות. נשארנו ארבעה חובבים, שלושה מאיתנו בתכנית הכשרת צוות, וכולנו פחות משנה בגן. הכי ותיק הגיע באפריל האחרון. פאניקה קלה, היינו בטוחים שינחיתו לנו גננים משני הגנים האחרים (לפינדהורן יש שלושה אזורי גנים נפרדים, כל אזור עם הייחוד שלו). אחרי הכול, איזה ארגון שפוי ייתן לי להיות אחראית על גן בסקוטלנד?? שלא לדבר על חברי לצוות... אבל פינדהורן בנויה על חובבים שבאים והולכים כל הזמן, והמייסדים שהתחילו את הגן כאן, לא ידעו כלום על גינון. כל הפרסום של פינדהורן בא מהמייסדים שהחלו לתקשר עם יישויות הטבע ותוך שנה גידלו כאן ירקות שלא אמורים לגדול בצפון סקוטלנד.

בחודשיים האחרונים אנחנו נדרשים לעלות כיתה בעבודה עם ישויות הטבע, בהקשבה והתכווננות – Attunment – ובעבודה משותפת עם אותן יישויות – co -creation . יש גבול לכמה אפשר לשאול גננים אחרים, לקרוא בגוגל או לעיין בספרים. כולנו נהנים לשחק בגן אבל אין לנו סבלנות לקרוא ספרי הדרכה. ההנהלה אמרה כבר מהתחלה שלא יביאו איש לנהל אותנו, הגן שלנו. שוב פאניקה, וריצה לקלסרים שהשאירו דורות של גננים, רק כדי לגלות שזה ממש משעמם לקרוא הוראות של גנן אחר.  לא הייתה ברירה אלא ללכת לחברים מלמעלה (הדוות, יישויות הטבע, המדריכים שלי) ולבקש הנחיות. זה מפחיד לאללה, כי כאן לא מדובר בגן הקטן שלי, אלא בדונמים של גן שמקיף בתים, משרדים, אולמות הרצאות וסדנאות, ומארח אנשים מכל העולם. הנוי של הקיבוץ, אם תרצו. האורחים הרבים קראו על הגן של פינדהורן והציפיות בהתאם.

בנוסף, נהייתי אחראית על החממה. זרעתי עשרות פרחים וירקות בהיקף מסחרי כמעט. הנאה גדולה לתכנן, להזמין, לזרוע ולעקוב אחר הגדילה. הטמפרטורות משתנות כאן כל שעתיים....הרבה תשומת לב לקרח בלילות. מחממים את הזרעים כמו תינוקות ואחר כך שמים ונטילטור כי הטמפרטורה בחממה קופצת ל- 30 מעלות. כשהעברתי השבוע כמה מגשים ל – cold frame , מרחב סגור אבל לא מחומם, הרגשתי כאילו אני שולחת ילדים לשרוד במדבר. חייבים להכין את הצמחים לשתילה בחוץ בהדרגה. הם יישתלו רק בסוף מאי במקומות המיועדים.

מנהל הגן שהועזב במפתיע היה בקונפליקט גדול עם הקהילה. המרירות שלו ותחושת הנפרדות, התבטאו אנרגטית בגן. נכון שהיה חורף, עצים ערומים ואדמה קפואה, אבל אי אפשר לתאר את השינוי האנרגטי בימים שלאחר עזיבתו. כאשר אדם עוזב מחלקה כאן, הוא עובר מן ריטואל של Tune in . זה חשוב. מאחר ויש כאן דגש כל כך גדול על אנרגיה, כל מי שחי כאן נהיה מאד רגיש לניואנסים שבחיינו הקודמים היינו פחות רגישים להם. כל שינוי מורגש כאן בעוצמה רבה, פינדהורן יכולה לשמש מרכז ניסויים לפיסיקה קוונטית, אפקט הפרפר...

בימים שלאחר העזיבה, האנרגיה בגן ובצוות השתנתה משמעותית, כאילו הרימו לנו את המכסה מעל הראש. הסתובבתי בגן, שמעתי/הרגשתי את השמחה, את האנרגיה החדשה שפורצת מהאדמה, אי אפשר לפספס, זה כל כך מובנה בחיים כאן. 50 שנים של יצירה משותפת עם יישויות הטבע, הן משמיעות את קולן בצורה מאד ברורה, ולא צריך להיות מתקשר כדי לשמוע, רק לסמוך על התחושה ולגלות שהיא משותפת לרבים אחרים. נכון שברגעי הפחד נשבעתי לקנות פרחים בכספי הפנסיה שלי אם הזרעים שלי לא ינבטו. המחשבה על קיץ נבול ונטול פרחים כשכולם מצביעים עלי בהאשמה, הייתה קשה מנשוא. זה לא יקרה כמובן, האדמה פשוט שרה, והתגובות בקהילה והאורחים הרבים כאן, בהתאם. בהתחלה לא הבנו למה אנשים באים ואומרים לנו שהגן נראה נפלא, עוד לא שתלנו, יש לנו ערוגות ריקות עם קומפוסט והתחלה של ניצנים על העצים. הכול אנרגיה, ותחושה של הילינג שבאה מהאדמה ומועצמת על ידי האביב.

תרומתי לעניין, מעבר לעבודה הפיסית, היא בניקוי אנרגטי של החלקים השונים של הגן. התהליך פשוט ותיארתי אותו בפוסט "גינה רוחנית" . זה עובד נפלא. טיהור אחד של החממה וכל הגרניומים פרחו בבת אחת (הם ייצאו לעציצים רק ביוני ויחזרו פנימה באוקטובר). העבודה העיקרית שלי היא לייצר אנרגיה של ריפוי, הילינג. לפתוח כיסי ריפוי אנרגטיים במקומות שונים בגן (כתבתי על כך בפוסט על אבלון). התחלתי בגינה שלי בבית אבל מישהו למעלה החליט שאני יכולה לעלות לליגה בינלאומית וסידר לי סיטואציה של הרבה אחריות במחלקה.  אני מתמסרת לאקספרימנטים וזוכה לתגובות מעודדות. יום אחד אביא את העבודה הזו הביתה. אני מאמינה בכל לבי שאם אנחנו מתמלאים ונרפאים מהאדמה, אנחנו לא צריכים לקחת אנרגיה מהשותפים האנושיים במסע שנקרא חיים (בקיצור, לשתות להם את המיץ במשחקי חזק/חלש).

פינדהורן עוברת עכשיו שינוי דורי, אנושי, מערכתי. אלו שהחזיקו את המקום בעשרים השנים האחרונות, מפנים מקומם לחדשים. אנשים במחלקות השונות עסוקים בבנייה של מבנים ארגוניים חדשים, תכנים לימודיים חדשים ובחינה של עקרונות היסוד. דבר אחד לא משתנה ואפילו מתחזק, היצירה המשותפת עם יישויות הטבע. העוגן האנרגטי, המגנט שמושך את כולנו לכאן, שכל כך פותח לנו את הלב, נמצא באדמה, והעבודה שלי כאן היא לחזק אותו. כשזה קורה, הגנים שרים, וכל זמן שאנחנו עובדים מהלב, באמת לא חשוב עד כמה אנחנו מקצועיים....



יום שבת, 1 בנובמבר 2014

גלישה לחורף בסקוטלנד

חתמתי על חוזה לעוד שישה חודשים בפינדהורן, ועברתי לעבוד בגן.....בסקוטלנד....בחורף....אבל הדחף מבפנים היה כל כך חזק שלהיגיון לא היה סיכוי. התכנית המקורית הייתה לחזור הביתה לחורף ולחזור לכאן לעוד 6 חודשים לקראת הקיץ. תכניות מקוריות נידונות להישתנות. אני יושבת בביתי הקטן בפארק, מוקפת עצים, פסיונים מטיילים לי בחצר (זה מן עוף כזה, בין תרנגולת לטווס, תמיד מזכירים אותו ברומנים היסטוריים), פה ושם רואים צבי טועה, והאושר גדול. לגבי מזג האוויר, הכל בראש. ברגע שהפנמתי שהגשם הוא שותף קבוע בעבודה, הוא כבר לא היווה בעיה. כמו שאומרים כאן, אין מזג אוויר רע, רק בגדים לא מתאימים. אנחנו מצוידים והעבודה באמת מהנה. כרגע אנחנו בעיקר מגרפים, גוזמים ומכינים את הגנים לחורף. אני מקווה לשמור על אופטימיות ורודה זו גם כשנגרף שלג.....

יש משהו מיסטי בסקוטלנד, בתקופה הזו יש מעין ערפל באוויר. אתמול נחגג כאן Haloween , חג שבו הילדים מתחפשים (בעיקר למכשפות) ויש אווירה של התרגשות מפוחדת מכישופים ורוחות של דודים מתים שבאים לבקר. זה כמובן עיוות של ראש השנה הקלטי Samhain, אחד החגים החשובים בתרבויות האדמה. הגעתו מסמלת את סיום הקציר והתחלת עונת החורף. הצעיף בין העולמות נהיה דק במיוחד ביום זה, הגבול בין עולם בני האדם ועולם הישויות נשבר. זמן לזכור ולכבד את המתים, זמן לקסם ולראיית העתיד, זמן להגנות מפני מכשפות וכוחות רשע, בעזרת הרבה נרות ומדורות. 

במקום ללכת למסיבת "פורים" קלטית/נוצרית, הלכתי ל - Nature Sanctuary (בתמונה מימין) להתחבר לאנרגיה המקורית של לילה זה. כאשר האינטואיציה מועצמת ויש תחושה מאד חזקה של אנרגיה "אחרת" באוויר, המידע פשוט זורם. זה הזמן לתכנן את השנה, לקבוע את המטרות והכוונות, ואז לשקוע לזמן החלום של החורף, כדי לתת לזרעי המימוש לנבוט. באביב יבוא המימוש. אני עובדת עם האנרגיה הזו שנים בארץ אבל פה אני באמת מרגישה אותה. המובחנות בין העונות קיצונית. מאחר ואנחנו בכפר בצפון סקוטלנד, החושך מגיע מוקדם והוא ממש חשוך. הגנים באמת הולכים לישון לחודשים הקרובים ואני עסוקה בייבוש מרווה, תימין ורוזמרין, מכינה שמן גוף עם פרחי קלנדולה, מייבשת הרבה לבנדר (לשקיות לארונות וסבונים), ומחפשת מה לעשות עם כמויות התפוחים שקטפנו: כבר בישלנו רסק תפוחים, ריבות, עוגות, צ'יפס קליפות תפוחים, סיידר. בניגוד לגינה הפורחת שלי בארץ, עוד שבועיים כבר לא יהיה מה לקטוף. 

העבודה בגן מחברת אותי חזק לעבודה עם ישויות הטבע, שיתוף פעולה בין שווים שחיים פה ביחד. כתבתי על זה הרבה בעבר והתנסיתי בהצלחה בגינה שלי, אבל מה שהביא אותי לחיות פה זה הצורך להעמיק את הקשר הזה, והדרך היא לעבוד בגן שכבר יותר מחמישים שנה חי באנרגיה של כבוד הדדי בין בני האדם לישויות השונות שאינן נראות בעין רגילה. גנים שחיים בהדדיות כזו הופכים להיות כיסי ריפוי, יש סיבה לכך שהגן של פינדהורן מושך כל כך הרבה אנשים מרחבי העולם. אנחנו לא הכי טובים בגינון בר קיימא, או בפרמקלצ'ור, גם לא בחקלאות אורגנית, אבל ההקשבה והכבוד לטבע (Attunment) כבר כל כך הרבה שנים, עושים את ההבדל. המשמרת בגן לא רוויה בשיחות מרתקות עם פיות וגמדים, גינון זה גינון כמו בכל מקום (עישוב, גיזום, גירוף וכו'). אבל אחרי שלושה שבועות שאני מכריחה את עצמי להאט את הקצב, ולנסות לשמוע, השבוע קלטתי את "זה". כבר שבוע אני גוזמת גדר חיה, עלה עלה מה שנקרא, כדי לפגוע כמה שפחות בשיחים ולשמור על צורה עגולה ויפה. הגנן הראשי הראה לי מה הוא רוצה ואמר לי להתכוונן לשיח, לגבי הצורה והעומק של הגיזום. הנהנתי ברוחניות אבל בתוכי  שידרתי לו מסרים נואשים: תגיד לי כמה סנטימטר אתה רוצה לעזאזל...אבל אחרי שלושה ימים על עיוור היד שלי התחילה ללכת בעצמה, מתוך זרימה שלא עוברת דרך הראש, מעין ידיעה, מעין שמיעה פנימית, קשה להסביר, זה נראה נפלא ומרגיש עוד יותר נפלא.


אתמול בלילה ב- Nature Sanctuary שמעתי חזק שאני צריכה להתחבר לאנרגיית הריפוי בגן האוריגינלי (בתמונה משמאל). שם התחיל סיפור ההצלחה הזה שנקרא פינדהורן, לפני 52 שנה. אחרי שארגיש את האנרגיה הזו אוכל להעביר אותה למקומות אחרים, כאן ובבית, ולהתחבר לחזון כיסי הריפוי שראיתי לפני שנים (וכתבתי עליו בעבר). אין לי מושג איך זה יקרה, אבל עד לפני שלושה ימים גם לא היה לי מושג איך לגזום גדר...יש מקום לאופטימיות....



יום ראשון, 20 ביולי 2014

כיסי ריפוי בעזה

השקט המופלא והיופי שעוטפים אותי כאן, בפינדהורן,  לא מצליחים לנתק אותי ממה שקורה בארץ. לא שאני רוצה להתנתק. אני חיה על שתי מציאויות ומנסה לנווט בין שתיהן בצורה מאוזנת. לפעמים יותר קל להיות עם ה"שבט" בבית מאשר ישראלית יחידה בקהילה רוחנית. אני מרשה לעצמי להגיד את זה כי גם אני עברתי את מנת הסקאדים/טילים שכולנו עוברים תקופתית ושרדתי לספר....

דאגה ברורה למשפחה ולחברים, "חור" בבטן שאני מקבלת עם כל תמונה ואיזכור של פצוע/הרוג, אצלנו או אצלם, ותחושה של בדידות כי כאן אף אחד לא באמת מבין. החברים כאן מעודדים, מתעניינים במשפחה, אבל מתקשים לאהוד. התמונות בעמוד הראשון בעיתונים, מדברות יותר מכל הסבר. תמונה של ילד מת מוחשית פי כמה מהסברים מילוליים.

בימים האחרונים אני עם עצמי, מאזנת בין הבית בצד השני של הים והבית כאן, בחירה בכל רגע להיות בשלווה, בהתמסרות ולשלוח הרבה אנרגיה של אור לכל האזור המדמם שלנו. בפינדהורן עובדים הרבה עם כוונות - intentions . מזקקים רצון למשפט אחד ברור ועובדים איתו, במנטרה, במדיטציה, בוחנים את המציאות שנוצרת דרך הפריזמה של הכוונה הספציפית. התהליך הזה מייצר שינוי בפיסי, ברוח האמונה שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו דרך מחשבה. בסוף זה נהיה, לפעמים מיידית, במקרים אחרים בגלגול הבא.

אני מתחברת למטרה שהביאה אותי לכאן, לפתח את השלב הבא של יכולת הריפוי והתיקשור שלי, לעבור מעבודה אישית בקליניקה, לעבודה עם  קבוצות, מריפוי הגינה הפרטית שלי לריפוי גינות נוספות, יצירת גינות חדשות. כתבתי בעבר פוסט על כיסי ריפוי ובפוסט על אבלון, על החלום שלי להחזיר את האנרגיה הזו לאדמה שלנו. 

אני יושבת הרבה בגן המדהים של קלוני (המקום בו אני גרה), מתחברת לאנרגיה המרפאה מהאדמה ושולחת אותה לארץ. מתחברת למדיטציות של אור ושלום שמתקיימות בארץ ובעולם ושולחת אור, מתוך אמונה עמוקה באפקט הפרפר (הפרפר שמנפנף בכנפיו וחומת סין נופלת....). אני לא מצפה לתוצאה מיידית, סביר יותר שמה שנשתול אנרגטית היום יפרח אחרי שכבר לא נהיה כאן, אבל יהיו דורות אחרינו שיקטפו את הפירות. בינתיים זה עושה לי טוב ומקרקע אותי.

אבל זה לא מספיק. עזה היא חור שחור אנרגטי שבולע כל אנרגיה של אור שהוא יכול לקבל, ולעולם לא ישבע. יש מקומות שהם כיסי ריפוי, מזינים את היושב בהם. במקום שיש בולענים אנרגטיים, יש בדרך כלל הרבה אלימות וחוסר יכולת ליצור, לפרוח. כשאין הזנה מהאדמה, יש צורך להתמלא אחד מהשני, מאבק על האנרגיה, כמו מאבק על אוויר לנשימה.

החלטתי לעבוד עם עזה, כמו שאני עובדת עם גינות. פירטתי בעבר את התהליך האנרגטי שאני עושה עם גינה כדי "לפתוח" את האנרגיה של האדמה. אני מכינה את עצמי אנרגטית, מתכווננת, משתחררת מכל מה שאינו קשור לרגע זה, פותחת "קונוס" אנרגטי ומזמינה את השותפים הבלתי נראים שלנו, העוזרים הקוסמיים שלי, ואת הדווה (ישות העל) של עזה., לעזור במשימה. 


שרטטתי סכימה קטנה של עזה ואני סורקת אותה בעיני רוחי, מסמנת "בולענים"  בשישה מקומות. השלב הבא הוא "לסגור את הבולענים", ניקוי האדמה (אני מעבירה "נייר פילטר" לבן דרך האדמה כלפי מעלה, חמש פעמים חזרתי על הפעולה עד שהוא יצא נקי). השלב האחרון הוא הטבעה של תמונה חדשה. במקום הבולענים אני שותלת שש תמונות חדשות שישנו את המפה. התמונה ששתלתי היא האגם שאתם רואים בתמונה, מקום שאני הולכת אליו לעתים קרובות להיטען.

אני עומדת לפרט כאן את התהליך, שלב אחרי שלב. פירטתי אותו בעבר לגבי גינות פרטיות אבל הוא טוב באופן כללי לטיהור מתחמים, חדרים, משרדים, מדינות. לפני כן, כמה מלים על עבודה אנרגטית והרלוונטיות שלה. בעבודה כזו אנחנו לא מצפים לתוצאות מיידיות. אנחנו עובדים עם תודעה, ובשינוי תודעה, שינוי  מחשבתי, שינוי אנרגטי, אנחנו עובדים עם אדוות. ככל שיותר אנשים משנים את תודעתם, תשתנה המציאות הפיסית מהר יותר. אם ההיגיון הזה מקובל עליכם, שחררו כל שיפוט והתמסרו לתרגיל כיד הדמיון. אין נכון/לא נכון, אין אמת מוחלטת. המציאות שלנו היא סך ההחלטות, פעולות, תחושות של 7 מיליארד אנשים, בכל רגע נתון. אין דרך לתפוס את זה מנטאלית. לכן אנחנו משחררים כל שיפוט ועושים קפיצת אמון. לי זה מרגיש נכון, עושה לי טוב, ובגינה שלי ובפינדהורן כן ראיתי תוצאות מהירות.

לעבודה....(כפי שפורטה בפוסט גינה רוחנית)

1. על נייר לבן משרטטים סכימה  של החלקה לטיהור ומניחים לפנינו.
2. מזמנים תמיכה: הישות של הטבע, זו של האדמה, מדריכים אישיים, האני העליון, מה שמרגיש נכון. 
3.  מסמנים אינטואיטיבית בולענים, כאמור סימנתי שישה ברחבי הסכימה של רצועת עזה.
4. "סגירת" הבולענים: בכל דרך שעולה לכם. בעזרת ביו אורגונומי (ערבול של 
    הבולען עם המשלים האנרגטי שלו עד סגירתו), "תפירה" של הבולען כמו חור בבד, 
    מילוי באנרגיה אדומה של צ'קרת הבסיס, וכו'. זה לוקח זמן וצריך לוודא שהאדמה "סגורה" מלמטה. 
5. מדמיינים קרן אור לבנה (הקוסמוס) וקרן אור ירוקה (הטבע) שמקיפות אותנו בקונוס של אור.
6. מצהירים כוונה: "אני מבקשת לטהר את החלקה".
7. מדמיינים מעין נייר פילטר בגודל החלקה,  עולה במאוזן מתחת לאדמה, 
    דרך האדמה לגובה. הוא סופג את החלקיקים "השחורים". העליתי חמישה ניירות כאלה עד שזה יצא לבן.  
8. "סוגרים" את הנייר לחבילה ארוזה ו"משליכים" אותה למימד אחר.
9. בודקים שהאזור נקי, שותלים במקום כל בולען תמונה מזינה, באזור שלנו רצוי תמונת מים (רגש, הזנה).
10.מודים ומשחררים את הישויות העוזרות, נושמים עמוק ונרגעים.


מה אתם אומרים, חברים? בא לכם לתרום את האנרגיה שלכם ולנסות?  








יום ראשון, 27 באפריל 2014

לשלם עבור הזכות לנקות

כמה מקומות בעולם מצליחים למשוך אליהם כל כך הרבה אנשים, שמשלמים בשביל הזכות לנקות, לבשל, לגנן או לכבס, ועוד חוזרים לעוד? אנחנו לא מאמינים על עצמנו והאורחים החדשים שמתחלפים כל שבוע, ועובדים משמרות במהלך הסדנאות, מוקסמים כמונו. העוזרת שלי לא הצליחה להבין (וכמוה עוד כמה...) למה אני נוסעת לסקוטלנד ומשלמת עבור הזכות לעשות את מה שאני משלמת לה עבורו בבית. אני עובדת ב- Home Care , מחלקת משק הבית של מרכז הסדנאות קלוני, בפינדהורן, נהנית מכל רגע ומאושרת שניתנה לי הזכות לטפל בבניין המדהים הזה. וכמו שאני חוזרת כבר שש שנים, בוחרת לפעמים עבודה בגינה ולעתים עבודה בניקיון, חוזרים רבים וטובים מכל קצווי הפלנטה. 

הפעם אני בתכנית הכשרה לצוות, ותנאי השירות משופרים (אינטרנט בחדר וחדר פרטי...). בחודש הראשון שלי כאן, לא הפנמתי את הסטטוס החדש. בדמיוני ראיתי את עצמי מטיילת בטבע, כותבת, עושה מדיטציה ליד האגם. העבודה כאן קלה, המשמרות קצרות, ויש המון זמן חופשי. מאחר ואני החברה החדשה בצוות קבוע של ארבעה, היה סיכוי טוב שהאחריות תהיה מינימלית, אבל איפה שהוא למעלה צוחקים עלי בגדול. תוך חודש נעלמו שלושת חברי הצוות הבכירים (שינוי מקום עבודה, חופשה בארה"ב, חופשת מחלה....) ולתדהמתי נהייתי מנהלת המחלקה לשלושת השבועות הקרובים. זיכרונות מודחקים מקריירת המלונאות שלי, כולל סיוטים בלילה, ומעל לכל תחושת התנגדות חזקה: " לא באתי לנהל מחלקה במלון, הייתי שם, עשיתי את זה, יש לי את הטי-שירט." 

אבל זה המצב וכדי להשלים איתו או לחזור הביתה, נסעתי להיילנדס לסוף שבוע, לחשוב ולמדוט. מול מפלים שוצפים, ים גועש, הרים פראיים ושקט (המדינה הזו כוללת 40% בני אנוש ו- 60% כבשים), "חתמתי" ביני לבין עצמי על חוזה מחודש להישאר, לשרת, ולגדול, כמו שקורה בכל קיץ שלי כאן, אבל הפעם זו גדילה ענקית, תכנון, בנייה וקרקוע של 10 השנים הבאות. 

החיים כאן מלאי ערך, עשירים ורב מימדיים. הרבה טיולים בטבע שמביא דמעות מרוב יופי, הרבה צחוק והתרגשות, מפגשים מרתקים עם אנשים מכל העולם, כולם חולקים את אותו חזון של עולם ירוק יותר, מפרגן, אוהב. כי זו החוויה החזקה ביותר של מי שבא לפה, חוויה של קבלה מוחלטת, של אהבה. מקום בטוח להסיר את ההגנות ולהיות נטו אני. איך מייצרים כזו חוויה, איך הם עושים את זה? איך אנחנו עושים את זה?

האורחים שבאים לסדנאות בנות שבוע עובדים 4 משמרות. אורחים שבאים לתקופות ארוכות ואנשי צוות קבועים, עובדים 2 משמרות ליום, 5 ימים בשבוע. כל משמרת 3 שעות ברוטו, הנטו קצר בהרבה....מי שמנהל את השבוע נקרא Holder of the week . לא מנהל, Holder, "מחזיק השבוע". רק עכשיו אני מבינה מה זה אומר וכמה זה מורכב.

נכון שיש לי המון ניסיון בניהול פרויקטים עסקיים מצד אחד וטיפול באנשים מהצד השני, אבל בבית אלה שני עולמות נפרדים. פה הם מתערבבים לדייסה של רגשות. מצד אחד צריך לבצע את העבודה. מצד שני העובדים הם אורחים, לא מקצועיים, באו לכאן כדי לעבור סדנה. גם הצוות הקבוע, שבא לחודש עד שנים, לא בא כדי להיות עובדי ניקיון. כל אחד והתהליך שלו. ערב רב של תרבויות, שפות, רמות שונות של הבנת אנגלית, מצבי צבירה שונים, החל מרצון עז לעבוד, דרך חוסר יכולת, פיסית או רגשית, צחוק וחזרה לימי הקולג' (זה קצת מזכיר לאנשים את צעירותם) לעומת בכי ועייפות בגלל מטענים רגשיים שמתנקים. ההנחיה למנהל השבוע היא לכבד את התהליכים של הצוות, אבל העבודה צריכה להיעשות. כל שבוע צוות אחר. איך מוצאים את האיזון?

כי זה בעצם הקושי הגדול וזה גם מה שכל  כך מרתק אותי. כל משמרת מתחילה בדקה של שקט, מביאים את כולם ממצבי האופוריה השונים, מהפטפטת, לרגע אחד של התקרקעות. שתיקה נופלת על החדר וכולם מרגישים את השינוי באנרגיה. אחר כך יש "צ'ק אין", דקה שתיים בה כל אחד מהנוכחים משתף לגבי עצמו, תחושות, מה שעולה. השלב הזה של פריקת מטענים רגשיים מרגיע ומנקה את המחשבה. אני יכולה לחוש את האנרגיה בצוות. בשלב הזה כבר אפשר לדעת מי יעבוד, מי יתמרח ואת מי כדאי לשלוח לטייל...השלב הבא הוא שלב ה- attunment , שלב ההתכווננות לעבודות השונות. אני מפרטת את העבודות שעל הפרק, מבקשת מכולם לעצום עיניים ולראות מה קורא להם, מי רוצה לעבוד לבד, מי בזוג, מי עם מים, מי עם רעש, ורק אחרי זה שולחת את כולם לעבוד. הולכים לעבוד כשעה ויוצאים להפסקת תה של 20 דקות (אנחנו בסקוטלנד, יש דברים קדושים....). חוזרים לעוד כשעה עבודה ונאספים לרגע של שקט, דיווח על העבודה ומצב הרוח, כיבוי הנר, שליחת האור למי שזקוק לו, ושחרור המשמרת. 

המעבר הזה בין חולין למשמרת, כמו מחול לקודש, הקבלה המוחלטת של המצב האנרגטי של כל אחד מהצוות (עובדים עם מה שיש, אין בשום אופן שעות נוספות ואין דרישה לעמוד בקצב. להיפך, ההנחיה היא להאט, לכבד את עצמך), התחושה שכולנו אורחים וכולנו אחראים לכך שהמקום הקסום הזה יתפקד כמו שעון ויהיה שם בשבילנו, זה הקסם שעובד כבר יותר מחמישים שנה. 

אני מתבקשת כאן לשחרר את השיפוט שלי (מפונק, חלשלושה, עצלנית, נצלן...), את הצורך שלי לעמוד בלוחות זמנים, לדחוף את עצמי מעבר לגבול היכולת. אני מתבקשת כאן לכבד ולדאוג לעצמי ולתהליך האישי שלי, העבודה נעשית ונעשית טוב גם בלי שאקח את כל האחריות ואהרוג את עצמי מרוב מתח. המקום הזה מרוויח ויציב כלכלית. אם הייתי יכולה לחזור בזמן לעכברה המסוממת שהייתי לפני 20 שנה כשהרגתי את עצמי בתפקיד מנופח בשביל, בשביל מה בעצם? יש לי הרבה מה להגיד לה, לאני של אז, ולמנהלים הדורסניים שלא הפסיקו לדרוש ולדרוש ולדרוש עוד, אבל לא ידעו לתת. סידרו לי כאן חוויה מתקנת. אנחנו באלף חדש ואני בעד לאמץ מודל עבודה חדש, להירגע ולהאט, ולצחוק לאורך כל הדרך.