חפש בבלוג זה

יום שבת, 25 בפברואר 2012

להעיר את הקסם

טוב, נראה ששרדנו עוד חורף, ואני כבר מתחילה לספור את הניצנים החדשים על העצים. חורף של הרבה מים, יסוד הרגש, כנרת כמו רחם שמתמלא, ירוק עמוק - צבע של צ'קרת הלב - הבטחה לשנה של מליאות ואהבה? אני נוטה לחשוב כך.

מבחינתי האביב מתחיל בראשון למרץ, ואני משנה מצב צבירה מבטטה ספתית לפעילה סביבתית. אני כבר מתחילה להתיידד מחדש עם הגינה שהושארה לנפשה בחורף. הכלב של השכנים שמתארח אצלי (הם משפצים...) חופר באושר ומתפלש בגרניום הריחני, אני מתחילה לעשב ומגלה שני חצילים קטנים על השיח, שמיר שהפך כמעט לעץ, ניצנים חדשים על הלימון הצעיר שנשתל בנובמבר. 

קסם העשבים....כבר נגעתי בזה קצת בעבר....זה עובד כי זו עוד דרך להתחבר לאנרגיה ממנה כולנו, צמחים, חיות, אנשים, נוצרנו. כשמפענחים את השפה האנרגטית, את הקודים לתדרים השונים, מתחילה תקשורת רוטטת ומורכבת בינינו לבין העולם, ונוצר קסם. כן, אני יודעת שזה נשמע כמו סינית במקרה הטוב וכמו קשקושים הזויים במקרה הרע. דברים לא מוחשיים, אהבה למשל, לא ממש ניתנים להסבר במלים והדרך הטובה ביותר להרוס את הגשר לעולם הנסתר היא לנסות להסביר רגשות (פאולו קואלו).

קסם הוא פעולה דרכה אנו רוצים לייצר שינוי, באהבה ובחמלה, בלי ליצור כאוס או בעיות. כל פעולה מביאה לתגובה ברשת האנרגטית של הפלנטה, משק כנפי הפרפר שמביא לנפילת חומת סין וכל זה. ישנם כמה חוקים בסיסיים בתורת הקסם שנכונים גם לתחומים אחרים בחיים:

חשיבות הכוונה, דיוק בהגדרתה, חשיבה חיובית.

קרקוע של הכוונה: דמיינו את כל הרגשות השליליים, המתח, נשטפים לאדמה,
תוך כדי נשימות עמוקות. דמיינו שורשים שיורדים מכפות הרגליים ללב האדמה,
התמלאו באנרגיה מלמטה למעלה, תוך יצירת ארובה של אור. אפשר לעמוד כך
כמה דקות, ידיים נשלחות למעלה, ליהנות מתחושת הקרקוע וההתמלאות.

אחרי שתי הפעולות האלה, אתם מוכנים לעבודה. שתי נקודות חשובות:

1. כל אנרגיה שנשלחת לעולם חוזרת מועצמת פי שלוש. אין שום היגיון להתכווננות שלילית אם זה המצב.
2. כבוד לעצמך ולאחרים, קסם נטול מניפולציה, בשום מצב לא מתערבים ברצון חופשי של אדם אחר.


אני חושבת על המסע הארוך שלי לתוך עולם הקסם, הוויתור על הציניות והזלזול (בזכות מורה רוחנית שסתמה לי את הפה בלי סנטימנטים ולימדה אותי להקשיב), הניסיונות הראשונים בטיפולים אנרגטיים, הכנת תמציות ושקיות עשבים, שפני הניסיונות שלי הן החברות הקרובות שמתמסרות ומעודדות גם כשאני מרגישה חסרת ביטחון. מידע שנאסף מאנשים, מספרים, מתיקשור מלמד אותי שוב ושוב כמה מורכב ורציני המשחק באנרגיה. הייתי שמחה להניף מטה קסמים כמו הארי פוטר, בינתיים אני עושה ניסיונות במטבח, עם הרבה כוונה ונפנופי ידיים. 

יש הרבה אלמנטים שנכנסים לתרכובת הכי מדויקת, כדי לא לאבד טיפה של אנרגיה. כל יום בשבוע משוייך לגוף  שמימי מסוים, צבע, תכונה, עשבים מסוימים. מסורתית עשבים ואסטרולוגיה תמיד הלכו ביחד אבל כניסה לעומקי הקשר הזה קצת גדולה עלי. אמרתי שאני עדיין לומדת, בינתיים אני מסתפקת בחומר בסיסי. כתבתי בעבר על הירח ושלביו השונים, האנרגיה שלו משמעותית יותר מכל גרם שמיים אחר. האלמנטים, שגם עליהם כבר כתבתי, נכנסים גם הם לחגיגה:

אלמנט אדמה מסמל שפע, קרקוע, ביטחון ויציבות.
אוויר מסמל ידע, חוכמה, שינוי ואינטואיציה.
אש מסמלת תשוקה, אנרגיה, הגנה והתמרה.
מים מסמלים אהבה, רגש, ריפוי וכוחות רוחניים.

אני מסמנת כוונה: הכנת שקית עשבים לחלומות שמחים ואוהבים, ושינה רגועה. 

יום ההכנה: יום שישי שמושפע מוונוס ומקושר לתדר של אהבה, הנאה, שלווה.
מצב הירח: מתמלא עד מלא, אנרגיה של התחדשות, התמלאות, הזנה.
צבע שקית האורגנזה: ירוק או ורוד, צבע של צ'קרת הלב.  
המרכיבים הצמחיים: לבנדר לאיזון והרגעה, עלי ורדים או מליסה או בזיליקום (ואפשר גם שילוב) לאהבה, מנטה להילינג. אלמנט המים משתלב כאן - עלה כרוב או פרחי קמומיל מקושרים אליו. איריס וטימין מקושרים לוונוס.

אני מכינה את הרשימה, קוטפת את הצמחים ומכניסה לשקית, סוגרת אותה תוך התכווננות למטרה, תוך שהיא מוחזקת בכפות ידיים חמות. המהדרין ממלמלים ברכה, תפילה, אני מדמיינת את האנרגיה של כל המרכיבים מתערבלת ומסתלסלת אל מחוץ לשקית. את השקית שמים מתחת לכר ומקווים ללילה רגוע.

כל אלמנט והתדר שלו, הקסם נוצר מהשילובים, שקיות להגנה, לאהבה, לשמחה, לשינוי, לאומץ, שילוב של נרות וריחות. דמיון, יצירתיות, והרבה אמונה, כרטיס הכניסה לעולם מופלא.


יום שבת, 11 בפברואר 2012

תמציות פרחים

מימד חדש, אנרגטי של הגינה, הצטרף לאחרונה לאיסוף ירקות, עשבים ופרחים לאכילה, לריח וליופי - ריפוי בעזרת תמציות פרחים. 

יצא לי במשך השנים לקחת טיפות באך, החל ברסקיו וכלה בתמציות שהוכנו במיוחד בשבילי. אני אוהבת את העדינות שבטיפול כזה, כמו בכל טיפול אנרגטי, התחושה שקליפות מתקלפות ממני וחוטים נפרמים, דרך חלומות מוגברים, רגשות מועצמים. הגוף שלנו בנוי ומוקף ברשת חשמלית. כאשר הרשת מאוזנת, ללא קרעים, אנו בריאים. חוסר איזון ועומס יתר מביאים לקצרים ברשת, משפיעים על מערכת העצבים ומקרבים מחלה. הדימוי האישי שלי הוא פחות של רשת חשמלית ויותר של רשת שיצרה עכבישה, דרכה עובר הידע לעולם. בקלפי סגולה מסמל קלף העכבישה אריגה של חלום העולם, של קורי הגורל, של אנרגיה נשית וכוח יצירתי. היא אורגת דוגמאות חיים ואומרת לנו ליצור, ליצור , ליצור.

הריפוי האנרגטי מקסים ומסקרן בעיני, ותמציות פרחים הן רק צורה אחת לריפוי כזה. הן עובדות על הרשת ועל מערכת העצבים, מאזנות את האנרגיה שעוברת בהן, ותומכות בגוף הפיסי. אני תוהה למה לקח לי שנים להגיע למצב שאני עושה תמציות בעצמי. 

החוט המוליך בחיי הוא שבירת חוקים, מוסכמות וקבעונות. אני לא דרמטית בעניין ואין לי צורך לעבור על החוק או לעשות "דווקא", ועכשיו, עם מצלמות המהירות החדשות, אני אפילו מתכוונת לחזור לנסיעה במהירות מותרת. לא, השבירה שלי נעשית ביני לבין עצמי ולעתים אני מתגלה כאויב הכי גרוע של עצמי. בעיקר אני בוחנת את האמונה שלי לגבי היכולות של עצמי. בנושא שלפנינו, לקח לי שנים להאמין שאני יכולה לייצר תמציות איכותיות מהגינה שלי, מצמחים ששתלתי בכוונה גדולה, הזנתי באנרגיה של הילינג, והוזנתי באנרגיה מרפאת תוך ישיבה מולם במדיטציה. האם צמחים כאלה, על טריותם והאנרגיה שלהם, שמדויקת לתדר שלי, אינם יעילים בתמיכה רגשית לפחות כמו תמציות שנרקחו באירופה וישבו חודשים במחסנים, אוניות וחנויות, עד שהגיעו לידיי? 

למדתי להכין תמציות פרחים בפינדהורן לפני כמה שנים אבל לא חיברתי בין הידע למעשה. הייתי צריכה שעדנה תיקח אותי לאלוטמנט בלונדון ותכין אתי תמצית של קומפרי כדי לעבור את הגשר הבלתי נראה של היצירה, מרעיון למימוש בפיסי. אבל זה בעצם כל הסיפור, תמצית החיים: המעבר מרעיון למימוש, מחלום ליצירה, דרך גשר של אמונה, לעתים קפיצת אמון עיוורת. 

 הכנת תמצית אם היא תהליך פשוט:
  
עלי כותרת נאספים בשעה מסוימת ביום, צפים בקערה של מים מינרלים בשמש מלאה כדי לשחרר את האנרגיה שלהם לתוך המים. רצוי לגזור את הכותרות עם מספריים ששמורים למטרה זו, ישר לקערת זכוכית, ללא מגע יד. משך השהייה בשמש - כשלוש שעות. אחר כך מסננים את המים לבקבוק חום וחותמים בברנדי כדי לשמר את הטינקטורה. בערך 40% ברנדי ל-60% מים. אני קוטפת סביב הירח המלא, תקופה בה הצמחים בשיא האנרגיה שלהם ומשאירה את הבקבוק מתחת לירח המלא לכמה דקות, כדי שיספוג אנרגיה "ירחית". כל התהליך נעשה בריכוז מדיטטיבי, התחברות לאנרגיה של הצמח (אני מדמיינת אותה בצבע), לאנרגיה של אמא אדמה, לאנרגיה שלי.

המבנה בתמונה, מעל לקערה, נקרא "קריסטל ג'נסה". זהו מבנה שמושך וממרכז אנרגיה, מנקה ומאזן אותה, 
ושולח אותה חזרה לעולם. קל להכין מבנה כזה, אבל אפשר גם בלעדיו.

הכנתי בחודשיים האחרונים מספר תמציות אם מפרחים שנקטפו בגינה. אספתי מידע לגבי הפרחים ואיכויות התמציות מספרים, מאתרים שונים ומתחושות שלי. גם פה יש ענין של אמונה בתחושה, באינטואיציה, ואמונה בכך שזה עובד, שיש לזה ערך. הקושי פה הוא לא לקחת מים ופרחים ולהשאיר אותם בשמש. הקושי הוא "לשתול" כוונה אמיתית ואמונה באיכות של מה שרקחתי בעצמי. לפעמים יותר קל להאמין במה שבא באריזה מסופרפארם מאשר במעשה ידיי. 

השבוע הכנתי לעצמי בקבוקון עם מספר תמציות אם כדי לקרקע, לאזן, להביא לשינה טובה יותר. 2-3 טיפות בבקבוק 10cc מהתמציות הבאות: לבנדר לטיהור, הירגעות, איזון והגנה. רוז לאנרגיה נשית ואהבה. יסמין לאנרגיה נשית , לעבודה על צ'קרת הלב, לרגיעה של מערכת העצבים. נרקיס לניקוי ביקורת עצמית, לטיפול בתיסכול ומצבי רוח, לפוריות ומזל. מוסיפים מים וחותמים בברנדי. 4 טיפות על הלשון 3-4 פעמים ביום, לפי תחושה שלי. אופטימיות זהירה, יש שינוי. אני מרגישה מקורקעת יותר, ישנה טוב יותר. מתחילה להאמין.

בפריסות קלפי הסגולה האחרונות שפרסתי, יצא לי הרבה פעמים העורב האפור, שמייצג את החוק. הוא מעודד לעצור ולבדוק איך אנו רואים את חוקי הרוח הגדולה לעומת החוק האנושי. הוא מייצג חוק ששונה ממסגרת החוקים שנוצרו מתוך התרבות האנושית. פריצת המסגרת דורשת לסגור את הרדיו הקטן של הפטפטת שסביבנו (עשה/אל תעשה, נכון/לא נכון) ולהתחבר לרדיו הגדול של היקום - משפט של נסים אמון. זה מתחיל בקטן, באמונה, בניסיונות, בשבירת מוסכמות, כיפוף חוקי הפיסיקה כדי לתמוך בשינוי צורה. זה מתחיל בללכת בעקבות העורב האפור. 


           

יום חמישי, 2 בפברואר 2012

מתכונים מכושפים

כרטסת המתכונים שלי מכילה את כל סוגי המתכונים: פשטידות ומרקים, שיקויים ומשחות, עוגות לימי הולדת וחליטות לריפוי צינון. בעבר הייתי יותר מחולקת וכל נושא היה מתויק במקום אחר בבית. עם השנים אני נהיית "אחד" וכל המתכונים מצאו את דרכם למטבח לכרטסת משרדית צהובה. אני מודה שלפעמים אני מזדעזעת כשאני מחפשת בפ' מתכון לפשטידת פטריות ונופלת על משחה לפטריות ברגליים...אחרי כמה פעמים כאלה התחלתי לשים את מתכוני הבישול בחזית האות. 

אני שמה לב לתופעה שמתרחשת באופן טבעי. החלוקה הבינתחומית בחיי נעלמת. הבית, הגינה, הספרים, המתכונים, הופכים לאחד. הקליניקה היא חדר בבית וגם האנרגיה שלה נתרמת לטובת הקדירה שקוראים לה חיי, הפיסיים והרוחניים. עדי חברתי הצביעה על העובדה שנשים רבות מטפלות מתוך ביתן. לעומת זאת, אנחנו לא מכירות אף גבר שהקליניקה שלו היא חדר בבית. בטוח יש, אבל לא נראה לי שהרבה, נקודה למחשבה....   

מתכונים מכושפים הוא שם של ספר שאני מאד אוהבת (של שרה אדיסון אלן, מתי כבר תתרגמו את שאר הספרים שלה??), והוא עוסק במשפחת וויוורלי שמכינה מאכלים מהצמחים המכושפים שלה. יש שם אבחנות שמעוררות אצלי את בלוטות הטעם והרגש, כמו למשל: .."מליסה - עם הבליעה, למשך פרק זמן קצר הסועד חושב ומרגיש כמו בנעוריו. התחשבו בכך אם בין הסועדים יריבים לשעבר. פרח של מסע בזמן." או: .."לבנדר - מרומם את הרוח. מונע קבלת החלטות גרועות שנובעות מתשישות או מדיכאון."

הייתי מתה לקבל ספר בישול עם אבחנות כאלה. אני מבשלת באהבה ובתשומת לב, בדרך כלל בלי מתכון כתוב, אבל עם הרבה מחשבה לעשבים שנכנסים לתבשיל, אבל אף פעם לא חשבתי על הערך המוסף הרגשי והרוחני שלהם. את הצד הזה אני משאירה לקליניקה. אבל היום, בעידן ההוליסטיות, הגיע הזמן להתרחב.

הדרך שעברה האנושות, כמו תנועה של גיאות ושפל, פנימה והחוצה, התחילה בהוליסטיות, ברפואת צמחים, כשאותם צמחים שימשו לבישול, לריפוי, לקמיעות ולהגנה, המרחב הרגשי היה המשפחה, הקהילה, הרופא  הכפרי המשפחתי שימש יועץ ופסיכולוג. אחר כך באו שנים של התמקצעות וירידה לפרטים, המשפחה הגדולה הצטמצמה. את הרופא הכללי החליפו מומחים שלא דברו ביניהם. התמונה הגדולה אבדה, ואיתה אבדו איכויות לא מוחשיות ועדינות, קוטלגו כ"ממבו ג'מבו" ונזרקו לשולי התודעה. לא לאורך זמן, אחרי שהתפצל השלם לחלקים וכל חלק התמקצע בתחומו, נוצר הצורך לחזור ולתקשר שוב. רופאי משפחה שוב תופשים מקום כבוד, מרפאות קהילתיות, שיתופי פעולה בין סוגי הרפואה השונים, קבוצות ייעוץ שמורכבות מרופאים מערביים ונזירים בודהיסטים, רופאים סיניים ומתקשרים. זה לא מדע בדיוני, זה כבר כאן. 

באיטיות, מחלחלות האמיתות שנזרקו לבוידם ליום יום שלנו. תרופות סבתא נשלפות מהמגירה, עשבים מקבלים מקום של כבוד, אמהות לומדות רייקי ומלמדות ילדים להיכנס למדיטציה כדי להחזיר לעצמם את האיזון. הוליסטיות שנשענת על ידע קדום, והוא סוף סוף זוכה שוב לכבוד.


הקוראת הנאמנה מרים שוב מתאכזבת בשלב זה....שוב אין מתכונים.... המקסימום שאני מוכנה כרגע זה להפנות לאתר של החווה האורגנית במרחביה. את התמונה (פרחים אכילים) לקחתי משם, מקווה שזה בסדר אם אני נותנת להם אזכור. יש שם מתכונים של ירקות אבל במיוחד אהבתי את הפוסט שנותן הנחיות לפרחים אכילים, מתכונים מכושפים תוצרת כחול לבן...

חזרה להוליסטיות, בית - גינה, בישול - ריפוי, אווירה - צבע - אנרגיה: כל אלה הם חלקים של השלם האנרגטי. איברי הגוף צריכים להימצא באיזון ובהרמוניה לשם תפקוד בריא, איברי הבית הם הרחבה של השלם הזה. 

המטבח הוא מקום טוב להתחיל בהזנה אנרגטית הוליסטית. עציצים קטנים על אדן החלון למי שאין לה גינה. אני לא יכולה לבשל בלי מרווה, טימין, פטרוזיליה, נענע, אוטרה ולבנדר. אני מבשלת עם הרבה יותר אבל אלה הבסיס. את המרווה אני מטגנת עם בצל וגזר, ועם הרבה טימין, כבסיס לכל מרק כמעט, ולהרבה תבשילים. נענע ואוטרה נכנסות כבסיס לכל חליטות התה, חליטה שלהם נכנסת לריבות (חצי כוס תה חזק לקראת סוף הבישול). פרחי לבנדר נכנסים לארונות בתוך בד שקוף קשור בסרט. אפשר גם לבשל איתם אבל עוד לא ניסיתי. פטרוזיליה נגזמת מעל כל תבשיל כמעט, לעתים עם נענע ויוגורט. 

הלבנדר מרגיע ומאזן, המרווה מטהרת, מאזנת את הבטן, מרוממת אנרגיות נשיות, הירוק של העלים, הסגול של פרחי הלבנדר והאוטרה - צבעי צ'קרת הלב והעין השלישית. על הדרך זורמת אנרגיה מסוגים שונים לתוך התבשיל, לתוך הארון. אין טעם לנסות לזכור את כל הפרטים הקטנים האלה שמרכיבים שלם. אני ממליצה לפתוח כרטסת, ספר מתכונים מכושפים: איסוף של עובדות, תיעוד של תחושות, היזכרות ממאגרים שחבויים בתת מודע, וחלוקת הידע עם העולם. בניית מאגר ידע שיקפיץ את כולנו מדרגה נוספת באבולוציה מודעת. 

המשך יבוא....      

           

יום ראשון, 22 בינואר 2012

מסעות נשיים - איונה

משולש הקסם שלי נמצא בבריטניה, שלושה מקומות צליינות פרטית: פינדהורן בצפון סקוטלנד, אבלון בדרום אנגליה והאי איונה בחוף המערבי של סקוטלנד. על פינדהורן ואבלון כבר כתבתי אבל אני חותמת לכם שאכתוב שוב....איונה היא קסם אחר....

באבלון מצאתי ספר בשם "Crossing to Avalon" שכתבה הפסיכולוגית היונגיאנית ג'ין שינודה בולן, ספרים אחרים שלה תורגמו לעברית. ספר של צליינות נשית, ריפוי ומודעות, של העלאת מיתוסים ובחינתם דרך רגשות. שמחתי למצוא את משולש הצליינות שלי מככב במסע שלה, אפרופו תת מודע קולקטיבי, והזדהיתי עם התהליך שהיא עברה תוך כדי דילוג ממקום למקום.    

אני מתה על ספרי מסעות, ויצא לי כמה פעמים לנסוע בעקבות ספר דמיוני למקום אמיתי, אבל לקרוא בספר על מקום שהייתי בו זו חוויה אחרת. בעיקר אני אוהבת ספרים של ועל נשים שפירקו חיים ובנו חיים חדשים. אולי זה בגלל שעשיתי את זה בעצמי ואני בתהליך של שדרוג מחודש. זה מתחיל בשוליים של החיים, באי נוחות, אי שקט, תחושות שמתרחבות ומחלחלות ליום יום, חלומות בהקיץ על "מה אם" ו"אם היה לי מספיק כסף/ מקום ללכת אליו/מישהו שימשוך אותי". בהדרגה מחלחלת ההבנה שאני המישהו שימשוך, כסף לעולם לא יהיה "מספיק", וכדי לברר את ה"מה אם" צריך ללכת ל"שם", ואז בא הרגע בו אין ברירה וצריך לעשות קפיצת אמון לתוך התהום ולהתפלל שיפתחו הכנפיים. אני מודה שקפיצות האמון שלי היו די מרופדות כלכלית ורגשית אבל כמה מחברותי הקרובות באמת קפצו בלי רשת, פירקו משפחה, שינו חיים, בנו מחדש ויצאו עם כנפיים של פרפר, בכל צבעי הקשת.

מסע נשי....מסע של אישה למקום של אנרגיות נשיות, עוטפות, מחבקות, עולות מהאדמה. מסע שיכול להוביל אותי לחנות של מעצבת או לאי מרוחק בצפון סקוטלנד. אותה מהות של מרקמים, צבעים, רכות, אנרגיות עוטפות. הראשון מתרחש חמש דקות מהבית, השני דורש לצאת מאזור הנוחות, לעלות על מטוס אחד ואחר כך שני, רכבת, מעבורת, אוטובוס ושוב מעבורת. בסופו ניצבת איונה. 


כדי לקבל פרספקטיבה ולהחליט החלטות חשובות, אני מעבירה את עצמי כמעט תמיד למקום רחוק, מחוץ למסלול התיירות הרגיל. למרבה השמחה, איונה היא יעד רק לעולים לרגל ולחובבי מסעות רוחניים. האנרגיה המדהימה של האי אופפת ברגע שיורדים מהמעבורת. אין כמעט כלי רכב, מונית אחת ורק אם אין ברירה. חולקים את האי עם כבשים ועם הקהילה הקטנה שחיה שם, ופשוט נושמים. מהמקום הכי רחוק מהחיים היומיים שלי, אני יכולה לראות את עצמי כמו בסרט, מגלה פינות בתוכי שלא זמינות לי בלהט החיים. 

לקהילת פינדהורן יש שם בית עם גינה מקסימה, אליו אפשר לפרוש לשבוע או יותר לרטריט. כל שבוע מגיעים 6 אנשים זרים ממקומות שונים בעולם, חולקים ארוחת ערב משותפת ומעט מאד שיחות. פה ושם מדיטציה משותפת בחדר המדיטציה, הרבה טיולים רגליים ליד הים, אבל מנסיוני כמעט ולא מדברים. מתוך השקט, התחושה המיסטית של ים מכל הכיוונים וערפילים, מתרחש ריפוי, עולה בהירות ומתגבשת תכנית אותה אני מיישמת כשאני חוזרת הביתה.

ג'ואן אנדרסון, עוד סופרת שאני מאד מאד אוהבת, כותבת בספרה "המסע השני" על החוויה שלה מאיונה ועל צליינות נשית:..." הצליינות שאדם מקבל על עצמו היא חיפוש, כשאינך יודע מה אתה מחפש אבל אתה יודע שאתה מחפש משהו...על הצליין לוותר על דבר מה כדי לקבל משהו." ג'ואן וויתרה על קצב החיים שלה, על פרוייקטים מכבידים, על לו"ז מטורף, כדי לקבל משהו לא ידוע, אותם נכסים בלתי מוחשיים שנקראים שלוות נפש, הנאה צרופה, להט, שביעות רצון פנימית, יכולת להרגיש.

היא מצטטת את הסופרת - משוררת מאי סארטון: עתה אני נהיית עצמי. לזה נדרש זמן, שנים ומקומות רבים. הייתי מפורקת ומזועזעת, עטיתי פנים של אנשים אחרים, רצתי בטירוף, כאילו הזמן היה שם, זקן עד מאד, זועק ומזהיר...

אני רק יכולה להמליץ, לכל אלו שעומדות רגע לפני קפיצת אמון, כשעדיין רואים את החיים דרך החור של המנעול והכל נראה גדול ומאיים, כשאת מרגישה קטנה כמו ילדה. ממסע נשי את חוזרת אישה, ואיכשהו נהיה קל יותר לקפוץ ולהתחיל לעוף.   




           

יום שישי, 13 בינואר 2012

עצים מרפאים


אני מודה, די צחקתי על מחבקי עצים למיניהם. כן, גם אני יודעת שעצים זה החמצן של כדור הארץ, אני מזדהה עם המאבק להציל את יערות הגשם, חותמת על עצומות, מתכווצת בכאב מהשריפות שפוקדות את היערות שלנו. אבל כל זה היה במישור החיצוני, המנטאלי. אנשים מתחלקים אצלי לשלוש קטגוריות: אלו שמתמלאים בים, אלו שביער ואלו שבמדבר, ואני בהחלט שייכת לסוג הראשון. כשדבי ואני מטיילות את טיולינו הכמעט שבועיים, תמיד מתעורר הויכוח לאיזה כיוון. אני כמעט תמיד דוחפת לים והיא דוחפת ליער. לכל איזור האנרגיה שלו ואולי פעם אעשה מחקר על הקשר בין האישיות לסוג האנרגיה שממלאה אותה.

סקוטלנד שינתה את גישתי ופתחה לי פתח לתדר חדש. בסדנה הראשונה שלי שם לקחו אותנו לאחד הנחלים (בשבילנו הישראלים זה נהר...), התבקשנו להתפזר בדממה ולהתמזג עם הטבע. היערות בסקוטלנד די מיסטיים, רוויים בעצי אלון וקיסוסים, גזעים שוכבים מכוסים איזוב, שרכים, פטריות, ממש מתבקש לחפש פיות וגמדי יער. הניתוק המוחלט מהיום יום, היציאה הטוטאלית מהחיים ה"רגילים", הביאו לתחושת אושר אדירה, פרץ אהבה שבדרך כלל תחום היטב בגבולות ברורים. מצאתי את עצמי ליד עץ ענק, לא זוכרת איזה, ונצמדתי אליו בהתפרצות של אהבה ורגש עמוק של שמחה. אחרי שנרגעתי מעט התחלתי להרגיש מעין פעימה עולה מתוך הגזע והתאמתי את פעימת הלב שלי אליה. ככה עמדנו לנו, העץ ואני, באחדות נדירה, פועמים ביחד. אי אפשר לתאר במלים את האושר, אושר שבא מחוויה רגשית שאין לה גבולות. 

בסדנה אחרת בפינדהורן, התפזרנו בפארק העצים המגוון של טירת ברודי. מיפינו אנרגיה של עצים שונים ואת התכונות שלהם. אני זוכרת שהעצים האמריקאים (סקויה) הרגישו לי תוקפניים, זכריים על גבול האלימות, נרתעתי מהם. אהבתי את האלון "הסבא החכם" ואת הערבה האימהית שהרגישה לי כמו רחם. שנה אחר כך, אחרי הרבה עבודה רגשית שעשיתי עם עצמי, חזרתי לשם והפעם אהבתי את האנרגיה הזכרית של הסקויה, היה בה משהו מחבק, משרה ביטחון. 

עצים שונים, אישיות שונה, אנרגיית ריפוי שונה, גשר בין עליונים ותחתונים.  ענפים הם מראה לשורשים ולהיפך. הגזע מחבר בין אנרגיית השמיים לאנרגיית האדמה, איזון בין האנרגיות הנשיות והזכריות שנמצאות בתוכנו, מעוגנים באדמה אך מכוונים לשמיים, גשר בין העולם המוחשי והערטילאי. כוח החיים עולה בספיראלה מהשורשים, דרך הגזע, לראשי הענפים, ויורד חזרה לשורשים, יוצר מעגל אנרגטי.

מספר הטאו: החזק בגבריות אך שמור גם על הנשיות וייפתחו בפניך אפיקי עולם. 

אני לגמרי מסכימה. האנרגיות האלה מתקיימות בהרמוניה בתוכנו. כתבתי על אבלון ועל האנרגיה הנשית המרפאה שעולה מהגבעה. כתבתי גם על הכנסיה שהוקמה על הגבעה והמנזר הזכרי העוצמתי שהוקם מתחתיה. השיפוט המיידי שלי הוא שהמנזר הזכרי כבש והשתלט על האנרגיה הנשית. תקשור שקיבלתי מבקש להתבונן בסיטואציה בסלחנות: "....האנרגיה הנשית החזקה שעולה מהגבעה, לא יכלה להתקיים בעידן של התפתחות טכנולוגית מואצת, את מרגישה כמה היא חזקה וגורמת לאדם להיות פסיבי. האנרגיה הזו תמיד התקיימה לצד האנרגיה הזכרית של המנזר. האנשים הם אלו שמפעילים שיפוט על הסוגים השונים של האנרגיה. האנרגייות עצמן מתקיימות בהרמוניה זו עם זו. אם רק יכולתם להתקיים כבני זוג בהרמוניה זו. האנרגיה שעולה מהגבעה - מרפאה, אנרגיה של טרנספורמציה. זו מהמנזר - מנחמת, עוטפת. המנזר נמצא למרגלות הגבעה, מוכן לשרתה, לתמוך באנרגיית הריפוי של הגבעה....."

זה נכון, האנרגיה הזכרית של המנזר באמת משרה ביטחון ושלווה, כלי פיסי שנועד להכיל את האנרגיה הנשית שעולה מהגבעה, למתן אותה. למרבה הצער, אלו שחיו בו לא הבינו את זה. במקום להתעצם מתוך הרמוניה הם בזבזו הרבה כוחות כדי להכחיד את התרבות שבאה מהגבעה. האנושות משולה לציפור בעלת כנף זכרית וכנף נשית. אם שתי הכנפיים לא פועלות בהרמוניה, מתקבלת ציפור נכה. אנחנו יכולים לרפא אותה, קודם על ידי ריפוי ההרמוניה בתוכנו ואחר כך סביבנו.  

מדיטציה לריפוי רגשי:

לבחור עץ לפי נטיית הלב, להיצמד, להתאים פעימות ולהתמזג, הגוף שלנו הופך לגזע, מיכל של אנרגיה זכרית עוטפת, לתוכו פורצת מהאדמה אנרגיה נשית, עולה למעלה דרך הענפים, ויורדת חזרה לבטן האדמה להתחדש. תנועה מעגלית. כשמצליחים להתחבר למעגל הזה, לב אדם ללב של עץ, פורצת שמחה עצומה, נרפאים.


יום רביעי, 4 בינואר 2012

גינת הקוסמת

באותו בוקר, כשנחתה עלי ההשראה והתחלתי לכתוב בלוג, הידיים הקלידו "גינת הקוסמת". הסתכלתי על השם הזה והמשכתי לכתוב. מאחורי המלים יש שובל של משמעויות ומימדים, מתמונות של גינת ירקות ועד תמונות של נשים קוסמות, של כישופים ומעגלי אבנים וסיפורים על פיות, הדמיון הפרטי שלי משתולל.....

הקוסמת היא אני, הקוסמת היא כל אישה. הגינה היא המרחב בתוכו אנחנו חיות. הגינה היא הבית, הגינה הפיסית, הפינה שלנו בעבודה, המרחב בו מתקיימות מערכות היחסים, קליידוסקופ של אנרגיות, יהלום עם פיאות שיש ללטש לאורך שנים, כל פעם פיאה אחרת. הגינה היא בעצם מרחב אנרגטי שלעתים מקבל גם צורה פיסית. אנחנו משתקפות בה והיא משקפת לנו את עצמנו. 

פאולו קואלו ב"ברידה": "אנחנו חלק ממה שהאלכימאים קוראים "אנימה מונדי", נשמת העולם....בלילה שהופרדנו, על הגברים הוטל לטפח ולשמר ידע... לנשים ניתן דבר הרבה יותר מעודן ושביר, דבר שבלעדיו אין כל טעם בידע. הדבר הזה היה התמרה - שינוי, טרנספורמציה. הגברים עשו את האדמה פוריה, אנחנו זרענו, האדמה הותמרה והפכה להיות עצים וצמחים.....כאשר הידע הזכרי חובר ליכולת ההתמרה הנשית, נוצר האיחוד המכושף הגדול ושמו תבונה. תבונה פירושה להשתנות."


אהבתי. אני רואה פה קצה חוט למערכת יחסים חדשה, שמתחילה בהתמרה של ביצית וזרע, ודרכה יצירת המון גינות חדשות וקסומות. במשך מאות רבות נטה חוסר האיזון לצד הזכרי. במאה השנים האחרונות משיבות הנשים מלחמה, לעתים בכוחניות ואלימות. כנראה שלא הייתה ברירה, כדי לשבור מבנה נוקשה צריך לפעמים להשתמש בכוח. הקמפיינים האחרונים נגד נשים, הדרישה הגלויה אצל השכנים לחזור לחוקי האיסלאם - הגברים התעוררו. חלקם משיבים מלחמה, חלקם זורמים עם האנרגיה הנשית שהשתחררה. התחושה שלי היא של כאוס. התפקידים המסורתיים התפוררו, חוקי החיזור לא ברורים, התפקידים החדשים - בהתהוות.  

אנחנו נעות על הציר שבין עצמאות טוטאלית לבין הצורך בשותף, מתנהלות בעוצמה ולעתים כוחניות, אינטלגנטיות ובעלות ידע, מתקתקות את היום יום כמו מנהלות על, וכמהות למרחב בו אפשר להתכנס, להיות קטנה, עטופה, לתת יד למישהו חזק וגדול שייקח את ההחלטה ויוביל בבטחה. עם העצמאות באה האחריות. עם החופש המבורך באה לעתים גם בדידות.  


"כבשנו" מרחבים שהיו סגורים בפנינו, התמקצענו במיומנויות שבעבר לא היו אפשריות לנו. בדרך איבדנו את התדר האינטואיטיבי שלנו. כאשר אנחנו מנסות להתמודד עם אנרגיה זכרית מתוך אנרגיה זכרית, אנחנו מפסידות. כשאני עומדת מול כוחניות, אני נחלשת, זה לא המרחב הטבעי לי. כדי להתגבר על הנפילה באנרגיה הייתי נהיית יותר קולנית, יותר דעתנית, יותר מתוחכמת, המסר שלי לא עבר ואני הייתי נחלשת יותר. בקליניקה ביקשתי מנשים לדמיין את עצמן ואת האדם שמולן לבושים שריון. כשביקשתי מהן להוריד את השריון, כולן ראו את עצמן בשמלה בהירה כמלמלה. כשהן הורידו את השריון, אפשר היה בקלות לשכנע את האדם שמולן להוריד את שלו. ואז התחיל הדיאלוג הפורה. את הדימוי הזה למדתי לקחת לעולם ש"בחוץ". 

השמלה המתנופפת ממלמלה - זה התדר שלנו, התדר של הרכות וההכלה. במחקר שהתפרסם ביוני 2010, ב-  Psychological Science , הוכח הקשר בין מגע של אישה ונכונות לקחת סיכונים. מחקר קודם שנעשה על ילדים הראה שמגע אישה, שכנראה מזכיר מגע אימהי, גורם לילדים ותינוקות להרגיש יותר בטוחים ונינוחים, ופועל באופן דומה אצל מבוגרים. מגע אימהי נחרט לנו במוח באופן עוצמתי ומשפיע לא במודע על התנהגויות בחיינו הבוגרים. גם כאשר זרים גמורים נוגעים בנו בדומה למגע אימהי, אנו מיד מרגישים רגועים יותר.

את התדר העוצמתי הזה, שכל כך טבעי לאמהות עם ילדיהן, צריך ליצא לעולם, לא במקום הקיים, אלא כתוספת. מותר לנו להיות עצמאיות, חזקות, דעתניות, שמות גבולות, עומדות על שלנו, אבל תמיד מתוך תדר "שמלת המלמלה". זו התרומה שלנו לאותה גינה שנקראת "חיים". כשאישה מביאה את האיכות הזו לדיאלוג, נוצרת התמרה של אנרגיה בחדר, נוצרת נינוחות, ומתוכה אפשר לצמוח, להתקדם, ליצור דיאלוג.

איך מתחברים לתדר הזה? שאלה טובה. אין טעם לנסות להבין בכלים השכליים.


אני מבררת לעצמי, בעודי מתנהלת מיום ליום, את המושג "אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע". זה משפט שעלה לי לאחרונה ועוד יפרנס פוסטים רבים וסדנאות עתידיות. איך פותחים את השער לחיבור המיוחד בין המחזורים הנשיים שלנו למחזורי הטבע, החיבור לעוצמה הטבעית לנו, לידע האינטואיטיבי  (אחד הדימויים הוא הזאב, המורה החכם, והירח)?

מסמנים כוונה: להתמלא מתוך עצמי ומהטבע, לא להיות תלויה באחר כדי להרגיש מוזנת ונינוחה. מתחילים לחיות דרך כל חמשת החושים הפיסיים והאחד שנקרא "השישי". ושוב פאולו קואלו:

..." אל תטרחי להבין את הרגשות שלך. חיי הכל בעוצמה גדולה.לחיות את החיים חשוב יותר מלהבין אותם. הדרך היעילה להרוס את הגשר בין העולם הנראה לעולם הנסתר היא לנסות להסביר את הרגשות שלך."  



    

יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

מתחילים.....

אני כותבת יומן מאז שהייתי ילדה קטנה. המחברות שמורות אצלי במזוודה ישנה משנות הששים, ובימי חורף קרים אני מתכרבלת במיטה וקוראת את הספר של חיי. זו חוויה, לקרוא את דברי הימים של חייך, לחייך בנוסטלגיה, לצחוק על עצמי, לדמוע, להיות עדה לגדילה, להתרחבות, לתמונת העולם המשתנה כשאני הופכת מילדה לנערה, ולאישה צעירה ולאישה מבוגרת.... אני חיה חיים שקטים, בקוטג' חמוד עם גינה לא גדולה, מטפלת ומתקשרת בקליניקה שלי,מעולם לא הרגשתי צורך לכתוב לקהל, להיחשף. 

אבל משהו השתנה. בקיץ ביליתי חודש וחצי בסקוטלנד. עבדתי חודש וחצי בגינה אקולוגית תוך כדי עבודה רוחנית עמוקה (נסעתי עד סקוטלנד כדי ללמוד עם שמאן מסוים שבטח עוד אכתוב עליו בעתיד). לבריטים יש מסורת של מאות שנים של עבודה רוחנית בטבע ויישומה בגינה, בעיקר אצל אותן נשים חכמות שריפאו בעזרת צמחי מרפא ושיקויים שרקחו. מאוחר יותר נקראו נשים אלה מכשפות ונרדפו על ידי כנסייה קנאית ומפוחדת. בחנויות הספרים מוקדשים מדפים שלמים לספרות ה - witchcraft . באחד הספרים קראתי את ההגדרה הבאה:
witchcraft is a nature based spirituality 

האסימון נפל, הבנתי אינטואיטיבית למה הכוונה. פאולו קואלו כתב: נתיב הקסם והכישוף - בדומה לנתיב החיים - היה, הווה ותמיד יהיה נתיב של מסתורין. כדי ללמוד יש לבוא במגע עם עולם שאנשים אינם יודעים עליו דבר. כדי ללמוד צריך לבוא ענווים.

יש הרבה נתיבים ללכת בהם, כולם טובים. הנתיב שלי עובר דרך הגן. אל הגן צריך לבוא בענווה, לשחרר שליטה, להעניק תשומת לב תמידית, לקבל את חילופי העונות, את רצונו של הצמח להיות או לחדול, לכבד את בעלי החיים הבאים להתארח, להיות אחת מני רבים, בגובה העיניים עם האלמנטים השונים שבחרו לחלוק אתי את המרחב.  

רק אז נפתח הקסם של צמחי המרפא, הארומה, טעם, טקסטורה וצבע, בריפוי, בבישול ובשקיות קטנות שניתנות באהבה כדי לקדם אהבה, הצלחה, שלווה. הפינות השקטות בגינה, ליד מזרקה קטנה או עץ פרי, נשימה עמוקה והרפיה. החושים מתחדדים, תשומת הלב ממוקדת ומתוך השקט מגיע ידע, תוך ניסוי וטעיה.

אני רוצה לתעד את הידע שלי כאן, אני רוצה לקבל תגובות וללמוד מכם וליצור עוד ידע ביחד. לא צריך גינה פרטית כדי להתחבר לטבע ממקום "אחר". לפעמים מספיקה אדנית תבלינים על אדן החלון או עציץ קטן בסלון, המהות היא שחשובה. החיים הם הרבה יותר מתקשורת מילולית בין אנשים, ואני רוצה תמיד להיות בקשר איתם. כשאני מבינה את השפה, העולם מקבל משמעות אחרת בשבילי.  

אני צופה לנו הרפתקה מופלאה.       

איריס טויסטר
, גינת הקוסמת, אלכימיה בין  נשיות, רוחניות וטבע.