יום חמישי בערב, ירח מלא, יער הפיות ליד קיבוץ בית אורן, כינוס האביב של האוהל האדום. אני שלווה, רפויה, וכרגיל אצלי כשאני מוקפת בהרבה אנרגיה נשית, פאסיבית, שוקעת. אבל הפעם אני לא נלחמת.
המקום נפלא, היער קסום ומרפא, יער של אלונים וקיסוסים, פינות חבויות ומתחמי סדנאות. במרכז נמצא האוהל האדום, מקום למנוחה, קריאה, פתיחת קלפים. על קירותיו בגדים ובדים אדומים, אהובה עלי במיוחד חזייה סקסית אדומה ושמלה קטנה שמזכירה את השיר (בשמלה אדומה ושתי צמות...).
אני מתמסרת, מרגישה שאני צריכה לעבור דרך החוויה, להתמזג ללא שיפוט. זה לא קל. אני לא ממש אוהבת מעגלי שיתוף וטכסים. יש לי את הדרך שלי לחיות בחיבור לטבע ולאדמה, בשקט מדיטטיבי, והיא לא כוללת שותפות קולניות. אבל הפעם אני מרגישה שאני צריכה לצאת מגבולותי ולפחות להיות קשובה למעגל רחב יותר. ברגע שאני נותנת למילים לעבור מעלי ומתמסרת לתחושה, קורה הקסם.
כ- 100 נשים, מגיל חודש ועד סבתות, התכנסו כאן ביער כדי לחגוג את האביב בדרכן שלהן. צבעוניות, צחוק, שפע, זרימה, כולן עם כולן. זו החוויה החושית שלי. התינוקות עוברים מיד ליד כדי לאפשר לאמהות להשתתף בסדנאות, הילדות עוזרות לילדה נכה להשתלב, אמהות ובנות עוברות חוויה משותפת שמגדירה נשיות כל כך בריאה, שפויה, חופשית, מה שגורם לי להצטער על כך שאין לי בת.
איזו חוויה מתקנת לעומת החוויה שלי בכנס הנשים לתקשורת מקרבת לפני שנה. הלכתי שם לאיבוד, הרגשתי שאני שוקעת לנירפות, לחולשה. החוויה כאן הפוכה ב- 180 מעלות, מעצימה אותי, מקרבת אותי לאדמה. צורך ענק, שאני מתמסרת לו, להיבלע בתוך היער בפינה חבויה, להיות ערומה, לנשום עמוק. אני רואה שאני לא היחידה שמממשת את הצורך הזה...בפינות שונות ביער מתבודדות נשים עם עצמן, נטמעות בירוק ללא שכבת ביגוד מבודדת.
הירח המלא מוציא מאיתנו קולות של זאבות, בספונטניות, ושירה מהבטן. קבלת שבת מוציאה מאיתנו ריקוד מדיטטיבי ושירה קולית. השכל הולך לישון, החוויה היא לגמרי חושית למי שמתמסרת, אבל זה התנאי, להתמסר, לא לשפוט, להרגיש לעומק. רק אז מתרחש הקסם, התחושה של ערבות הדדית, של מטפלת ומטופלת בו זמנית.
אני מרגישה שאני לומדת שפה חדשה, שאין לה קשר למילוליות, אני "מבינה" אבל לא יכולה לשים במלים, מתמזגת בקדירת האנרגיה בשקט ואין בי צורך לבלוט, לדבר, להוביל. רק להיות, לספוג, להתמלא ולהתחזק.
ריברסינג ביער זו חוויה עוד יותר חזקה מבדרך כלל. נשימות עמוקות, התמקדות פנימה, אני מוצפת, משתעלת, יורקת. התומכת שלי מגישה לי טישו אחר טישו, מלטפת ותומכת. הקלה מופלאה, פלטתי גוש שישב לי בגרון כבר כמה זמן, רגשית וכנראה גם פיסית. אחרי זה עייפות וריפיון וצורך להתבודד ביער.
משהו בי השתנה. מצאתי בארץ את האנרגיה שאני מחפשת כל כך הרבה זמן, אותה אנרגיה של רוחניות רגשית מחוברת לאדמה. נפל לי האסימון לגבי חשיבות הטכסים, גם אם אני לא מתחברת אליהם אישית. אנחנו מייצרות מסורת, קנון חדש - ישן, מביאות אותה מהתת מודע הקולקטיבי, כדי להחליף את המסורת והקנון שמככבים בחיינו היום. האנרגיה הנשית הזו, חופשית, שמחה, ספונטנית, מתאגדת למסורת מובנית. מישהו חייב לפרש את האנרגיה הזו, לאגד אותה למילים, טכסים, כדי שאפשר יהיה ללמד אותה לאחרות, לסלול לה את הדרך למיינסטרים. אני מסתכלת על הנשים היפות האלה שעומדות מול הירח המלא ועולה בי הד של מאות שנים, הכוהנות של אבלון, גלסטונברי של היום, מכבדות את מחזור הירח ולומדות את האדמה. מאות שנים ניתקו אותנו מהנשיות השמחה הזו, עכשיו אנחנו חוזרות לשם ובגדול.
.JPG)
זה לא קל. הצורך לשמור על גבולות, להתחבא מאחורי "מכובדות", לא לעשות בושות, להיות הגיוניות ולא היסטריות, כל אלה טבועים בנו עמוק. הפחד מהשחרור הטוטאלי ואיבוד השליטה שבא בעקבותיו יבריח רבות מאיתנו למחוזות הציניות והביקורתיות. לקח לי שנים ללמוד להשתחרר, לצרוח בים, לנקות את הריאות ולצחוק בלי סיבה, כי בא לי. תדמיינו את החופש הזה מוכפל פי 100, פי אלף.
התקשורת מלאה בסיפורי עמנואל רוזן ודומיו, עיתונאיות חזקות ודעתניות ששתקו כל השנים, שפחדו לדבר, מכות על חטא, מה שמעלה את השאלה האם הן באמת כל כך חזקות או שזו קליפה דקה. כי ברגע האמת כולן התנהגו כמו דורות נשים לפניהן. הן התכופפו, השתופפו, פחדו ושתקו. אבל הבנות הצעירות שמכבדות את עצמן מהגרעין של ישותן כבר לא יחיו בדואליות של תוקפנות דעתנית כלפי חוץ והשתופפות פנימית. וזו הסיבה שחשוב לבנות את המסורת הזו, את הקנון המתחדש, לחבר מחדש את החוטים.
 |
| בוראז' וקלנדולה |
חזרתי לגינה אחרי חורף על הספה וחזרתי לכתוב. הגינה כרגיל הסתדרה נהדר בלעדי, לפעמים נדמה לי שאני מפריעה לה עם הדרישות שלי לסדר וניקיון. עם השנים שחררתי את הצורך בסדר כמעט צבאי. אני מפויסת בנושא עשבים "שוטים". הגעתי להבנה שגם להם יש תפקיד בסדר הכללי. הם מחפים את האדמה החשופה, הם מושכים דרך השורשים שלהם הרבה טוב מבטן האדמה והם טובים במיוחד בקומפוסט. אני מעשבת בנחת, בלי מטרה רצחנית, ורק במידה שתשאיר את העסק בשליטה. לא מרגישה צורך לעקור עד האחרון שבהם.
הצמחים שהבאתי מפינדהורן, הקומפרי שזכה לאזכורים רבים פה, הקלנדולה, סט. ג'ון וורט (פרע בעברית), בוראז' - כולם פורחים ומאושרים, מחדשים את עצמם וחיים בהרמוניה עם הצמחים האחרים. אני מייבשת אורגנו, זעטר ומיורם בכמויות ובקרוב אתחיל ליצא לחברים. אין להשוות בין תבלינים מיובשים מהגינה לאלו ששכבו על המדף בסופר.
המוטיב המוביל בחיי כרגע הוא התרחבות, יציאה מהקונכיה לעולם. קודם כל היה צריך להתעורר אחרי החורף. מזל שאלכס יודע לתרגם את הקלישאות שאני מביאה לו (תוציא את הפרפר מהגולם, גבעול מהזרע, אותי מתוך עצמי...) למחטים סיניות ותובנות מעמיקות (האש שבמים, או המים שבאש, משהו סיני כזה...). וכמובן שבתקופה הזו אני מתחילה לחלום על הקיץ שאבלה בפינדהורן, כשידי שקועות באדמה לחה כל יום לכמה שעות, ומישהו אחר מבשל, מנקה ומשלם חשבונות....גן עדן!
 |
| קומפרי |
עברו יותר משנתיים מאז שהתחלתי לעבוד בגינה בצורה "רוחנית", בשיתוף פעולה עם ישויות הטבע. בהתחלה בחשדנות, בתחושה קצת טפשית, אבל עם החלטה ברורה שאני הולכת עם התחושות גם אם זה נשמע הזוי. דיברתי עם החלזונות שאכלו לי את הקומפרי, הכנתי משקאות מוזרים מקומפוסט ועלי קומפרי, שפכתי טיפות של תמציות צמחים על עלים אכולים. החיות של הגינה השתנתה. זה לא שגינות לא חיות גם בלי כל ה"כישופים" האלה, ויש גינות מדהימות ביופין ומאד קונבנציונאליות, אבל פה יש משהו "אחר". בדרך כלל כדי שגינה תהיה מדהימה צריך גנן שבועי, הרבה עישוב והחלפה תכופה של צמחים. משהו השתנה בגינה שלי. יש לי תחושה ברורה של הרבה פחות מאמץ בגינה, היא כאילו מתנהלת מעצמה ואני רק חלק קטן מהפעילות הכללית, לא המנצחת על התזמורת. יש פחות עבודת עישוב, יותר איזון בין המרחבים של כל צמח, אין השתלטות מצד אחד או אחר, הצמחים בריאים וחזקים. הקומפרי שהיה כבר אכול לגמרי חיזק את עצמו והפך לסמל של בריאות. אני נמשכת לאנרגיה של המקום בצורה שלא נמשכתי בעבר וההגדרה שלי ליופי נהייתה שונה. משהו השתנה ואני עדיין מבררת לעצמי מה זה אומר.
כשאני עובדת בנינוחות ואחר כך אוכלת כמויות שסק מהעץ עם השכן שלי, עולות לי תובנות שמתרחבות מעבר למקום הפיסי, לכיוון של קהילה. הגינה שלי היא קהילה בודהיסטית שבה יש מקום לכולם ולגיטימציה להיות "אתה", אך יש בה חוקים מסוימים ששומרים על הסדר לטובת הכלל. כמה רמות של אנרגיה שקיימות פה ביחד: אנרגיה שעולה מהאדמה (צריך רק לעמוד ברגליים יחפות בפינות שונות, התחושה שונה), אנרגיה של כל צמח (לשבת מול צמח, לסגור איתו מעגל אנרגטי ולהרגיש...), אנרגיה במתחמים בין הצמחים (יחסי גומלין, רק לשבת להרגיש אינטואיטיבית..), ועוד משהו חמקמק שאחרים קראו לו ישויות הטבע, מן תחושה של מסיבה גדולה ועמלנית. אצל וולט דיסני מדמיינים אותם כפיות וגמדים. הקלטים ראו אותם כ"אנשים קטנים". אני מרגישה תנודות, לפעמים בזווית העין יש לי תחושה של תנועה ומשהו שחולף במהירות. אם נורא בא לי אני מדמיינת פיות ולפרקונים אבל זה ממש לא הכרחי. ככל שאני מודעת לנוכחות הזו, ככה יותר בא לי להיות חלק ממנה. ככל שאני מנסה להתקרב, אני מבינה שצריך לפענח קוד התנהגותי כדי להפוך לחלק מממלכה שלרוב סגורה בפנינו.
 |
| בוראז' |
הכללים שפענחתי מאד פשוטים: להירדם בשמירה, להתמסר, לשחרר היגיון, לבהות בחלל, ולהאמין. כשמתאמצים זה פשוט לא קורה. ה"הירדמות" הזו של חלק מהמוח פותחת חלק אחר במוח וראייה אחרת, תקשורת אחרת ואז משהו קורה. זה ממש לא קל ולקח לי כמה שנים להגיע לפיתחה של ממלכה זו, רק כדי לגלות שזה רק השער....
אנשים שמכירים אותי טוב יודעים שאני מסתדרת נפלא עם אנשים אבל מעדיפה להיות עם צמחים, אבל אני בתהליך שמשנה את זה קצת ומרחיב את היציאה שלי לעולם. אם אני רוצה להעביר את התובנות שלי הלאה אצטרך לצאת מגבולות הקליניקה ולמצוא את הדרך לעבוד עם קבוצות. חברה טובה אמרה לי שכדי לייצר מקום לאנשים להיכנס למרחב שלי, שדי מלא בי, אצטרך "להירדם" קצת ומיד עלתה לי תמונה שלי בגינה. בעצם כבר עשיתי את זה, ניסוי על רטוב בקהילה לא אנושית, אבל קהילה זה קהילה. עכשיו צריך להעתיק את ההתמסרות הזו לקהילה האנושית. היא אמנם פחות עדינה ומנומסת מקהילת הגינה אבל יש לה יתרון, היא מדברת חזק וברור וקלה יותר להבנה....
את ההשראה ללוח חזון קיבלתי מענבל רווח, שמלמדת סדנאות לוח חזון כבר כמה שנים. לאחרונה העלתה סרטון חדש ביוטיוב, בנוסף לסרטונים שעלו בעבר, הסתכלתי וקיבלתי חשק. הרעיון מקסים, קולאז' של תמונות, ציורים, מילים, מודבק על לוח קרטון, מיצג חי של חלומות, תשוקות וחזיונות. בדיוק קיבלתי אוסף של עיתוני עיצוב ישנים להעברה לגן הילדים הקרוב.
ישבתי אתמול בים וחלמתי חלומות בהקיץ מול גלים אדירים שמתנפצים אל הצוק בחוף דור, גאות של ירח מלא. בדרך הביתה עצרתי בספונטניות בקרביץ, קניתי קרטון ביצוע ודבק, והתחלתי לייצר במימד הפיסי את החזון שלי לשנים הבאות.
הרעיון של ייצוג פיסי לחלומות וכוונות אינו חדש לי. בפינדהורן עובדים חזק מאד בכל המימדים. כל סדנה, כל חודש בו אני מתארחת כאורחת בקהילה, נפתח במדיטציה והתכווננות. בעזרת מנטור מייצרים כוונה - Intention - שתושג במהלך פרק זמן קצוב. הכוונה מזוקקת תוך שיחה למשפט אחד, כעין מנטרה. בסוף התהליך אנחנו מוזמנים לצייר את הכוונה כרוח הדמיון השורה עלינו. בקיץ האחרון נעתי בין אורחת לחודש ושתי סדנאות, ובכל אחד מהם ציירתי ציור אחר. שרפתי אותם לפני שעזבתי, יש לי תחושה שמה שמצויר שם צריך להישאר שם, אבל הציור האחרון נשאר אתי בחודשים האחרונים. הכוונה שעלתה הייתה הגברת השפע בחיי, ועל הדף צוירו אלמנטים רבים, מהחומרי לרוחני, שמייצגים את תפיסת השפע שלי.
את הבוקר הגשום שנחת עלינו היום, ביליתי בחיתוך והדבקה, כמו לפני שנות אלף בגן. מה זה נהניתי! נכנסתי למצב רוח מדיטטיבי ובשקט שבבית גזרתי תמונות מקסימות מעיתונים יפים וטוויתי חלומות לעתיד. התוצאה מאד מאד משמחת אותי, ככה יראו חיי בשנים הבאות.
מעבר להנאה שביצירה, מה בעצם החשיבות של ייצוג פיסי לחזון? אחרי כל כך הרבה שנים בהן אני לומדת ומצליחה לברוא מציאות, אני משוכנעת שלא מספיק להשאיר דברים במימד הרוחני, במדיטציה, בחלום. כל ארבעת הגופים צריכים להשתתף בבריאת מציאות חדשה. הרוחני מספק את התמונה, המנטלי מתווה תכנית אנליטית להגיע אליה. הרגשי והפיסי צריכים להתרגל לכוונה החדשה שנוצרת כאן ולהכין עצמם לשינוי, דרך ריקוד, תנועה, ציור, רקמה, שירה, נגינה, למעשה כל ערוץ שירגיע את הרגשי המבוהל ואת הפיסי המפחד ויעזור להם לקבל את השינוי שיבוא עם המציאות החדשה. רק אז נפתחת הדרך למימוש ויום אחד זה פשוט נהיה.
פעולה פיסית, מנקה את המוח, עושה סדר בראש. עבודה בידיים מביאה לבהירות. יש כאלה שמתארים את החיים באמצעות טבלאות וגרפים, אני מתארת בתמונות. אני מתבוננת בלוח שלי ומרגישה שקט. יש בו ייצוג לכל רסיס של רצון שנמצא בי. כבר לא צריך להתאמץ לזכור ולהתכוונן, הכל פה, וברגע שיצא מתוכי, אפשר להניח לו. שלחתי את החזון שלי לעולם וכמו אימא שמשחררת ילד, הוא ימצא את דרכו הביתה.
אם ענבל רווח לא הייתה מתעופפת לארצות הברית בדיוק כשלי בא לעשות לוח חזון, הייתי מצטרפת לסדנה שלה ועובדת יותר ביסודיות. יש ערך מוסף בעבודה עם מישהי שראתה כל כך הרבה חזונות וזיקקה את הטכניקה לזרימה בוטחת, אבל לצערי היא לא כאן ואני לא טובה בלדחות סיפוקים. לאלו שאין להם זמן, חשק או רמז איך לגשת לעניין, חפשו את ענבל באינטרנט, מאד ממליצה. יש משהו מרגיע ומרתק בלפרוש תכנית לעתיד דרך תמונות. לפעמים יוצאים הקשרים שלא צופים מראש.
כבר חודש אני מתברברת עם אתר בעברית לפינדהורן. אני חולמת על זה כבר כמה זמן, מתוך רצון לקרב את המקום המופלא הזה אלינו ואפילו הפתעתי את עצמי (ותודה לענת ברודה אחותי) במיומנות שגיליתי בבנייה מאפס. אמנם החלק הארי כלל העתקה של אתר "גינת הקוסמת" אבל גם להעתיק צריך לדעת. אבל אז נתקעתי. חודש שוכב האתר עם בעיה טכנית קטנה שנפתרה השבוע בדקה וחצי (לא על ידי, יבורכו כל הצעירים שנולדו עם מחשב בדי.אן.אי), ואני לא מוצאת כוחות להתמודד איתו.
התחלתי לרוץ בקבוצה לפני חודש וחצי, שלוש פעמים בשבוע. יש קשר למה שאני מנסה להעביר כאן, תיכף תבינו. הפעם האחרונה שרצתי הייתה לפני יותר משלושים שנה בבית הספר, וגם אז נטיתי להתחבא מאחורי הקיר הקטן בקצה מגרש הספורט (הריאלי, בית בירם, הכניסה לפנימיה הצבאית, למי שמכיר), נקודת מקלט שהייתה חבויה מהמורה להתעמלות. תוסיפו לזה את העובדה שהייתי אסטמתית ותבינו שריצה ואני לא נועדנו. כל זה שייך לעבר. מסתבר שבעקבות הרבה מאד עבודת נשימה, התחברות ליעוד שלי, לגיטימציה "לצעוק" את עצמי לעולם, הריאות שלי גדלו משמעותית. הריצה מביאה לאופוריה והתרחבות נוספת. קבוצה של אנשים באמצע החיים שנפגשים שלושה ערבים בשבוע באדיקות (אנחנו המומים מעצמנו) ומשלבים הליכה וריצה. מידי שבועיים עולה זמן הריצה ויורד זמן ההליכה. אופוריה.
הריצה התניעה משהו בתוכי, העלתה מצבורים ישנים של קבעונות וחסימות, פחדים ורגשות, שאין להם כבר מקום. בהתחלה רצתי בכוח הרצון בלבד ועם הרבה כבדות. הלילות היו עמוסים בחלומות מסויטים, ניקוי רגשי עמוק מהתת מודע, שיכול להתרחש רק בלילה. עם הזמן אני נהיית קלילה, מתחברת למימד מדיטטיבי ומעופפת את הקילומטרים שאנחנו גומאים. גם החלומות התמתנו. אבל בחודש וחצי האלה הייתי כל כך מרוכזת בעצמי שכל תנועה החוצה כמעט ופסקה. יש לנו יכולת לנוע במישור אחד כל פעם: פנימה או החוצה, למטה או למעלה. כשהתנועה שלי היא פנימה, המציאות החיצונית נכנסת למצב "הפסק".
עם השנים גדלה היכולת לברוא מציאות. הפער בין מה שאני מרגישה למציאות החיצונית שלי מצטמצם. כשהתחלתי את החזרה לאני האמיתי, לפני הרבה שנים, אמרו לי ש"תוכו כברו" משמעו צמצום הפער בין הרצון למימוש שלו ומינימום זיוף. מה שיש בפנים מיד מוקרן ומשתקף בחוץ, כל רצון מתממש כמעט מיד. ראיתי בדמיוני ציר שבצידו האחד הרצון ובצידו השני המימוש. כל שחרור מחסימה, כל ניקוי פנימי, צמצמו את הקו הזה וקרבו את הרצון למימוש. ניסים התחילו לקרות, מחשבות החלו להתממש, רצונות החלו לקרות. בהתחלה בדברים הקטנים, מציאת מקום חניה בתל אביב, אדם שחשבתי עליו התקשר. עם הזמן יש הרחבה שדוחפת את גבולות התודעה, ומה שבעבר נקלט כנס, נחווה היום כשגרה, אני לא מצפה לפחות מזה.

אתמול בערב, תוך כדי ריצה על שפת הים עם ירח מתמלא שנראה כמו חיוך רחב, ראיתי לראשונה תמונה שונה ליצירת מציאות. כבר לא הקו המצטמצם בין המילה רצון למילה מימוש. הקו הזה כבר לא קיים, הן עומדות אחת ליד השניה מחובקות. התמונה החדשה היא: הרחבת מנעד הרצונות והמימושים. הרחבת היכולת הזו לברוא מציאות. יש רצון, הוא מתנגש במימוש, ונוצר גונג שולח ויבראציות למעלה ולמטה. התרחבות. ככל שאני מודעת ליכולת הזו, אני זקוקה ליותר הכנה נפשית, יותר דיוק לגבי מה שאני רוצה, לפני שאני עושה את הצעד הבא.
ניסיתי להבין למה לקח לי כל כך הרבה זמן להוציא את האתר של פינדהורן לעולם והבנתי שמדובר פה בעוד הרחבה שלי, עוד חלק ממני שנחשף לעולם ומביא תגובות וקשרים חדשים. כל חלק ממני שיוצא לעולם מביא אותי לעוד שלב בחיים, תנועה קדימה למקום לא מוכר. לפני שאני מוכנה להתמודד עם זה אני צריכה להיות מאד מאד מוכנה ונקייה בפנים. אתמול בים התחברו כל המימדים בתוכי לנקודת איזון חדשה. הריצה הרחיבה את הכלי הפיסי, את היכולת שלי לנשום עמוק יותר, לשאוג חזק יותר, להדהד רחוק יותר. הגוף הרגשי שלי ניקה את שארית פחדיו מחשיפה. תאמינו לי, אני אדם מאד פרטי, למרות שאני משתפכת כאן חופשי. הבוקר באו לי התמונות והמלים שאפשרו לי לסיים את האתר, לפחות את הבסיס שלו, ולהתחיל לשלוח אותו לרחבי הרשת. עכשיו נותר לחכות לתגובות, למה שיחזור חזרה וייצור לי עוד פעם מציאות חדשה.
ולחשוב שהתחלתי את הפוסט הזה בכוונה לדווח על אתר חדש....כרגיל ביצירת מציאות, כל מציאות, אתה מתחיל לכתוב, לצייר, לתכנן, ואין לך מושג לאן תוביל הדרך....
אז בניתי אתר בשם החיים לפי פינדהורן מתוך אהבה ותודה למקום הקסום שהפך לי לבית שני. מקום שאני כותבת עליו די הרבה. אני רוצה שעוד אנשים ישתתפו בכתיבתו כדי ליצור תמונה רחבה יותר למי שרוצה להכיר, תמונה שהיא מעבר למילים. לא חסרים בארץ שלנו אנשים ומקומות שעוסקים באקולוגיה, בקיימות, ברוחניות על כל סוגיה, אבל בפינדהורן חוויתי משהו שלא חוויתי בשום מקום אחר, מעין ריפוי אוהב שעולה מהאדמה, ואני מאתגרת את עצמי, ואת אלה שהיו שם, להעביר את תמצית החוויה הזו הלאה. שיהיה לנו בהצלחה.
אנחנו לוקחים נר כבוי בכניסה ומתחילים ללכת על השביל המעגלי שמוביל פנימה, בהליכה איטית. מתבוננים בשנה שעברה, מציינים את השיעורים שלה, את הטוב ואת הרע, הקל והקשה, ומשחררים. בלב המבוך יש נר דולק. אנחנו מדליקים את הנר שלנו וממשיכים בשביל שמוליך אותנו ליציאה. נשימות עמוקות, הליכה איטית, תמונות פנימיות שמכוונות לשנה הבאה. ביציאה מהמבוך, על השולחן, מסודרים קלפי מלאכים, כל קלף מסמן איכות: אהבה, התרגשות, רצינות, שמחה, שקט, ועוד ועוד. לשבת במדיטציה, "לאסוף" את התחושות, למשוך קלף שינחה אותנו במהלך השנה, להצמיד את הקלף ללב, לספוג את האנרגיה שלו, ורק אז להתבונן במילה הכתובה עליו.
הבאנו את רוח פינדהורן הביתה, הלכנו את הספיראלה. כתבתי כבר בשנה שעברה על חגיגת ה-21 בדצמבר בעולם ועל החגיגה הפרטית שלי בגינה שלי. אני נמשכת ליום הזה יותר מאשר לראש השנה ב- 31 בדצמבר. זהו יום ההיפוך, השמש מתחילה לחזור, האלה האדמה מתעברת ובעוד כמה חודשי אינקובציה, יפרוץ האביב ואיתו חגיגת שכרון החושים של הקיץ. את החלטות השנה החדשה שלי אני עושה ביום הזה.
הספיראלה איננה המצאה של פינדהורן, אני יודעת שגם בתי הספר האנטרופוסופים יוצרים אותה והולכים אל ליבה. בפינדהורן מכינים ספיראלה גדולה באולם וכל הקהילה הולכת אותה במיתווה שתיארתי למעלה. מוציאים קלף אישי, מחלקות העבודה השונות מוציאות קלף למחלקה, ובסוף מוצאים קלף שילווה את הקהילה כעמוד ענן לפני המחנה, במהלך השנה.
ריה גינזר (מרכז פנימהחוצה בזכרון יעקב), שחיה שנים בפינדהורן, אמרה לי יום אחד "אני רוצה ללכת את הספיראלה" ומיד התחלתי להתרגש. קטפנו, איתן, ריה ואני, ענפים, לבנדר ורוזמרין, ובערב ההיפוך, 21.12, בנינו את הספיראלה שלנו. קודם פתחתי את המעגל האנרגטי. נהוג לפתוח אותו כשפונים לארבעת הכיוונים אבל פרנקו לימד אותי לפתוח גם את הציר מעלה - מטה וזה אכן מייצר רטט אחר. חוט צמר ירוק סימן את הספיראלה שמוליכה פנימה, ואת זו שמוליכה החוצה. במרכז - נר דולק. על החוט - הרבה ענפים ועלים, ושתי בנות קטנות ומקסימות הטמינו ביניהם קריסטלים, נרות דולקים ויצורי יער.

מילה על קלפי המלאכים, שמקורם בפינדהורן אך התפשטו בעולם וקבלו הרבה וריאציות. על כל קלף מצויר מלאך שנושא עימו איכות מסוימת. לא נדרשת מצד מקבל הקלף איזו שהיא אקטיביות, רק פתיחות לאיכות שזומנה לחייו. הקוסמוס יעשה את השאר. עוד כיוונון קטן במבוך החיים, עוד הנחיה שמאירה פינה בדרך שלנו. בשנה שעברה משכתי את קלף ה - Surrender , התמסרות, והוא ליווה אותי בשנה של הרבה התחלות חדשות ואתגרים לא פשוטים. בנקודות בזמן, בהן חשתי שאני טוחנת מים, מנסה לשלוט במה שאינו בר שליטה, צפה לי המילה הזו והביאה אותי להתמסרות, ל- Let go מודע ובעקבותיו להרבה שלווה.
האווירה בחדר, אור הנרות המנצנץ וריח העלים הירוקים שבונים את הספיראלה, מכושפת. הבנות מתרוצצות בשבילי המבוך מחופשות לחיות ומשמיעות קולות משונים. התנים מייללים בחוץ ואנחנו מצטרפים אליהם, מנקים את הריאות. כל פעם הולך אחד מאיתנו את הספיראלה וכולם שוקטים, מאפשרים לו לחוות את ההליכה המדיטטיבית הזו במלואה. אני מצלצלת בפעמון, "מודיעה" לקוסמוס שהתחלתי במסע, ומתחילה ללכת, באיטיות, מרוכזת בתוך עצמי, משחררת את השנה הקודמת ורואה הרבה תמונות של זרעים שנזרעו באדמה פוריה. דקה נשימה בלב הספיראלה, הדלקת הנר ויציאה לצד השני. הרבה תמונות של זרעים שגדלים להיות פרחים. אני יודעת מה הם מסמלים בפועל, בעולם הפיסי, הרגשי, החומרי, הרוחני. זרעתי אותם בתשומת לב במהלך השנתיים האחרונות והשנה אני מתחילה לקצור את הפירות. יש לי תחושה של אור שזורם אלי מהחושך שלפני, ואני מושיטה ידיים למדריכים שלי שעומדים שם בקצה ומוחאים לי כפיים. אני שיכורה כמו רץ שסיים ריצת מרתון (למרות שבקבוצת הריצה שלי אני מסוגלת לרוץ בקושי 2 דקות רצוף, אבל נעים לחלום...).

המלאך שאני בוחרת בעיניים עצומות הוא Acceptance , איכות של קבלה. זה איננו דבר קל. אני מגלה פעמים רבות שיותר קל לנו לתת מאשר לקבל. המשמעות כאן כפולה: קבלי את השפע, היבול, הפירות שהם תוצר של עבודה קשה. קבלי מה שיבוא בלי שיפוט, בלי רצון לשלוט, פשוט לקבל. בשיחה שמתפתחת אחר כך, כאשר אנחנו חולקים את החוויה ואת המלאכים שעלו, יוצא שהמלאך Harmony עלה שלוש פעמים, מה ההסתברות בקבוצה כל כך קטנה ועשרות קלפים?
כשאני חוזרת הביתה, "מלאה", מוזנת, נרגשת, אני מוצאת מייל מידידה בפינדהורן. הקהילה שחררה את המלאך של השנה הקודמת Acceptance ומשכה את המלאך לשנה הקרובה Healing . אני ממש שמחה שהמלאך ששוחרר הגיע אלי....
השנה במיוחד עלה יום ההיפוך לגדולה ודובר בו רבות בגלל סוף הלוח של המאיה. אני מניחה שכולם כבר מבינים שסוף העולם לא הגיע....מעולם לא היה אמור להגיע. עידן הסתיים ומה שאנחנו קוראים לו העידן החדש כבר כאן. אהבתי משפט של חוקר תרבויות מאוניברסיטת תל אביב. הוא אמר שעברנו מעידן בו היינו מאד טכנולוגים לעידן בו אנחנו מאד תקשורתיים. הטכנולוגיה תמשיך להתפתח אבל הרבה יותר בקלות. היא כבר יושבת על תשתית יציבה. עכשיו אנחנו מתפנים לפתח תשתית רוחנית תקשורתית מוצקה. או כמו שאמר הדלאי למה: העולם לא זקוק ליותר אנשים מצליחים, העולם זקוק למשכיני שלום, מרפאים, משמרים ומספרי סיפורים. זה השינוי, זה העידן החדש. הגלים הראשונים שלו הגיעו אלינו באמצע המאה העשרים והתגברו ככל שהתקרבנו למאה הנוכחית. אבל אתמול נסגרה הדלת על העידן הקודם (אני מדמיינת דלת של ממ"ד, ניסיתי לפתוח אותה קודם במדיטציה אבל זהו, היא כבר לא נפתחת). עכשיו אפשר רק להתבונן קדימה ולהתחיל ללכת.
הסתבר לי לפני שעתיים שהאתר שלי, גינת הקוסמת, נמחק מהמחשב, ואולי גם מהקוסמוס האנרגטי שנקרא אינטרנט. לא יכולה להתחייב על זה, אין לי שום כלים להבין איך העסק הזה עובד. אחרי הזעזוע וההלם, האינסטינקט הראשון שלי הוא ללכת לישון. גם כשנפלו הטילים על תל אביב (לפני 20 שנה, כשעוד גרתי בצנטרום של הפיילה), אני עברתי משינה עמוקה לשינה קלה. לא חשוב כרגע איך זה קרה, העובדה היא שהאתר החמוד שלי, אליו אני קשורה בעבותות אהבה,התאייד. הדבר היחיד שנחמד כאן הוא שמיד קיבלתי שני טלפונים שהאתר לא עולה, מה שאומר שיש לי קוראים. אחרי שארגע ואתרחק רגשית מהטראומה, נתחיל לטפל באיך משחזרים (בתקווה שהוא שמור אצל מישהו, הוורדפרס, הדומיין, באיזה זיכרון, כי אצלי הוא לא נמצא בשום מקום), או איך בונים שוב, מה שלא יהיה.
לפחות בבלוג לא פגענו ואני יכולה להתפייט ולילל כאוות נפשי. נפל לי האסימון שאולי כדאי לעשות גיבוי לפוסטים והרגע סיימתי להעתיק אותם במרוכז. לא היה לי מושג שכתבתי כל כך הרבה.
האירוע הזה לא עומד כמובן בפני עצמו. הוא מתווסף לשבוע שכולו תקשורת בעייתית. לפני יומיים שבק המודם ונאלצתי לנסוע במיוחד לבזק חדרה להחליפו. תוך כדי חטפתי צינון רציני וגודש בסינוסים. תקשורת....כשאני מוציאה את עצמי מעצמי, מתיישבת על ענן ומחברת את כל הסימנים, עולות לי המילים "תחנת מימסר". בדמיוני אני רואה אנטנה יורקת ברקים לכל עבר. הצינון התרכז באזור העין השלישית (בין הגבות), מרכז של קליטה על חושית, אנרגטית, ושליחה של המסרים למוח, לגוף, ולעולם בצורה של תקשורת לא מילולית. המודם הוא תחנת ממסר בין בזק, נטויז'ן, הראוטר ואולי עוד כמה גורמים (אני ממש גאה בעצמי שאני יודעת את השמות של אלה שהזכרתי), וכולו אנרגיה של תקשורת. האתר שלי הוא תחנת ממסר לידע שאני מקבלת, לומדת, מעבדת ומעבירה לעולם.
ברשת הקורים האינסופית של אורות שכולנו חלק ממנה וכל אחד הוא אור מנצנץ על צומת של מספר קשרים, האור שלי היה די עמום השבוע, וגם הקול שלי לא היה משהו.
בכל זאת, האתר שלי....אני קצת נאחזת אבל אני באמת אוהבת אותו והוא עושה טוב ללב גם לאחרים. נעשתה כאן טעות, חוסר תקשורת שהביא למחיקה בטעות, בתמימות. ובכל זאת, מה המסר כאן?
החיים מבוססים על טעויות. תאים ממשיכים להתרבות בדיוק באותו אופן מיליוני שנים עד שתא אחד טועה, ואז נכנס שינוי לאותו מחזור שמשחזר את עצמו ללא הרף. קראתי פעם באיזה ספר שאלהים גרש את אדם וחוה מגן עדן כי עשו טעות. אלהים ידע מה הוא עושה, כשהפנה את תשומת ליבם לעץ. אילולא רצה שיאכלו ממנו לא היה מזכיר אותו בכלל באוזניהם. אז למה הוא עשה את זה? כדי להתחיל להניע את היקום.
אני עוד לא רואה מה צריך להשתנות, איפה צריך לדייק את "גינת הקוסמת" אבל אני אראה. מתי שהוא. כשאצא מההלם. כל שינוי בתנועה, אפילו מזערי, מביא מיד לתוצאה שונה במציאות. פרפר מניע את כנפיו באמריקה,התהודה האנרגטית שיוצרות הכנפיים, יוצרת שורה של אירועים, סיבה ותוצאה, וחומת סין נופלת.
ואולי אני לא צריכה להבין. אולי עצם הנפילה של האתר, ובנייה שלו מחדש, כבר שמה אותי על מסלול חדש שיתבהר רק בעוד זמן, בהסתכלות אחורה. הפרשנות הזו היא המועדפת עלי. בעולם בו אני חיה, שרובו בנוי על תחושות ואינטואיציה, אני כמעט לא מבינה כלום, מה שדוחף אותי כל הזמן להתמסר, לקבל, לשחרר.
ציטוט מספר שאני לא זוכרת את שמו (אבל לסופר קוראים ויליאם ברודריק, לפחות את השם שלו העתקתי יחד עם הציטוט): ..."לעולם לא תבין את העניין במלואו, במובן מסוים אסור שזה יקרה. אם תבין, תנסה להפיק נוסחאות. זה יביא אותך קרוב לאמונת שווא. זה יכול להיות מנחם, אבל זה לא יימשך זמן רב."
גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.
זמן כפול מהירות = דרך.
זמן כפול איטיות = תקשורת.
את המשוואה המקסימה הזו כתבה רינת לפידות, מגשרת משפחתית וקהילתית (חפשו בפייסבוק) , בניוזלטר מקסים, והיא ליוותה אותי בעבודה בגינה היום. כשאני עובדת בלי אג'נדה ובלי מטרות ויעדים, הקצב יורד, והתקשורת שלי עם כל צמח נהיית איכותית יותר, ויסלח לי הלבנדר שתלשתי בטעות כשהראש שלי היה בעננים.
הימים שאחרי גשם הם תמיד ימים קסומים וזכים. האור הרך של שעות אחר הצהריים המוקדמות מזכיר לי את ציורי הנוף של ההולנדים מהמאה השבע עשרה, עם היכולת שלהם ליצור רכות כזו באור, אבל כשמגיעים לצפון אירופה מבינים שהם בעצם ציירו את מה שהם ראו, האור הרך מובנה בנוף.
ירח חדש, זמן לשחרור החודש הקודם וקבלת החלטות לגבי החודש הנוכחי. כל מה שיוחלט ויכוונן בימים הקרובים, יגיע לשיאו בירח המלא בעוד שבועיים. כשאני עובדת באיטיות אני גם מתקשרת עם עצמי, מעבדת את מה שהיה השבוע וחולמת על מה שיהיה ובין לבין נהנית רק להיות. איזה פער בין השלווה שאני חווה הבוקר לבין התמונות והקולות שעולים מהדרום. כרגיל אני מזדהה עם כל הצדדים, והאלימות החיצונית שבאה אלי דרך הטלביזיה מהדהדת בפנים עם תהליכים שאני עוברת עם עצמי.
בזמן האחרון אני קצת בטטית, ועד לפני כמה ימים הייתי די מתוסכלת מזה. אני מרגישה כמו משפך עם שני פתחים, פתח עליון רחב שמכיל את התכניות שלי, פתח תחתון רחב שמכיל את סך האפשרויות שנפתחו בפני בפיסי, וגוף צר שגורם לי להיות מאד באיטיות ובעצם לא לעשות הרבה. עכשיו כשאני קוראת את מה שכתבתי זה נשמע לי מאד מוכר, אותו דימוי כבר עלה כאן לפני חודש או יותר. עדי חברתי טבעה את המושג שעון חול במקום משפך, אבל שעון מזכיר לי לוח זמנים ומלחיץ אותי יותר, חזרה לדימוי המשפך.
כשאני מגיעה לרגע בזמן בו יש תסכול ומאבק בתוכי, אני מתחילה לפרק אותו לגורמים. קודם כל להרגיע, לבדוק מאיפה הדחיפות. כרגיל יש עדיין שאריות מגלגול קודם של חיי הנוכחיים (לפני 15 שנים ומטה), של צורך לעמוד ביעדים ולהציב מטרות. כשזה מתנקה אני מתפנה לברר לעצמי מה מונע ממני לעשות את הצעד ולממש תכניות מסוימות. מאיפה באה תחושת העצלות הנינוחה הזו כאשר אני תופסת את עצמי כאדם אקטיבי, מלא מרץ וחריצות?
התשובה די מיידית. התכניות שלי לא כרוכות בפרנסה. אני לא צריכה להגשים את החזון שלי כדי לשלם ארנונה וחשמל (למרות שעם מחיר הנפט לחימום אולי כדאי שאזדרז...או אקח משכנתא...). מתברר לי לצערי שברגע שההישרדות הפיסית שלי איננה בסכנה, אני מתפתה לנירפות חזונית ולאקטיביות על הספה עם ספר או סרט.
אני הראשונה שמעודדת הרפיה והאטה, הרי פתחתי את הפוסט הזה עם משוואה שמדברת אל ליבי מאד (תודה רינת). כרגיל, הטנגו בין הפסיביות והאקטיביות.
כשעדי ליאל (מטבעון, לאלו שבסביבה - לאמץ אותה כמורה לחיים) תקעה בי מחטים לפני כמה ימים, היא נתנה לי תמונה למדיטציה, בזמן שהייתי מסונדלת על מיטת הטיפולים. תמונה שלי, מתפקדת מהמוח האחורי, מהמקום ההישרדותי. התמונה הזו לקחה אותי לסרט מרתק בתוך הראש שלי: תמונה קדומה מלפני כ- 40,000 שנה, תקופה בה חיו במקביל האדם הניאנדרטלי וההומו ספיאנס (שזה אנחנו...). ההיסטוריונים לימדו אותנו שהניאנדרטלים נכחדו. בדיקות דנ"א בעצמות ניאנדרטלים ממערה בצרפת, והשוואתם לדנ"א שלנו, הוכיחו ששני המינים התמזגו. בכל אחד מאיתנו יש גנים ניאנדרטלים ואצל חלק מאיתנו זה די ברור...
אז מה קיבלנו מהניאנדרטלים? את ההישרדות, את ההישענות על העבר, על זיכרונות. בגלל זה הם נכחדו. כל דור הצליח לשמר ולשכפל את מה שלימד הדור הקודם. התקדמות טכנולוגית, חזון ותרגומו למעשה, היו כל כך איטיים שההומו ספיאנס עקף אותם בסיבוב והם נעלמו. אני מזהה את ההישענות הזו על ניאנדרטליות ביום יום של כולנו, ברמת הפרט, ברמת המדינה. ברוב המקרים בעיות נפתרות רק כשהן קרובות לפיצוץ או מתפוצצות לנו בפרצוף. יד על הלב, מתוך 100 רעיונות נפלאים, כמה באמת מגיעים למימוש? היום יום כל כך עמוס שאין זמן לחזון ותיכנון. אנחנו עסוקים בהישרדות, לאו דווקא כלכלית. אנחנו עסוקים בפירוק המוקשים שקרובים לפיצוץ או ניקוי אחר אלו שהתפוצצו. התיאור המרגש הזה מתקבל אצלי בהבנה כשמדובר באמא עסוקה בקומה של שנות השלושים (עבודה, בית, הסעות לחוגים, לחברים, לרופאים וכו' וכו' וכו'), אבל ממש לא תופס לגבי החיים שלי. דווקא בגלל זה יש לי זמן לעצור ולנתח ולהגיע למקור.
מעגל הקסמים הזה נמשך דורות ומקורו בתכונה מובנית שסירבה להיכחד. האם נצליח לשנות את התנועה? נבחר נקודת אפס ונתחיל לפתור בעיות כשהן רק בקצה האופק, נעבוד עם המבט קדימה ולא אחורה? בתמונה הפנימית שלי (אני עדיין על מיטת הטיפולים של עדי מבחינת הנרטיב..) אני משחררת את הניאנדרטלית שבתוכי. היא נראית לי קצת קופית, אבל כבדה, נמוכה עם אגן רחב. אני מקווה שבעצם השחרור שלה אני משחררת גם כמה קילוגרמים מיותרים...נשארתי בלי "גב", תחושה שאין לי הגנה. השלב הבא הוא "לבנות" גב חדש, ישר. התמונה החדשה שלי היא של מישהי הרבה יותר קלה, עוברת מנייחות לתנועה יותר בקלות ובמהירות. בדמיוני אני רואה אותה כמו איזו אלה ויקינגית גבוהה ורזה, עם שיער בלונדיני ארוך. זו לא התמונה שנשקפת מהמראה בחדר השינה שלי, אל תתרגשו.

זה עבד. משהו בתוכי זז ואני מתחילה לפעול, לקיים פגישות, לכתוב. בסוף עוד אממש. אבל בלי לחץ. חיים טובים ושלווים הם מתנה אבל הם דורשים יותר הנעה מבפנים, יותר תשומת לב לאיזון בין תנועה להרפיה. כמו שאמר קוהלת...אני נאלצת להפסיק לכתוב, לשלוף תנ"ך מאובק ולחפש את הציטוט, איפה מוצאים את קוהלת?? הנה, אחרי איוב ואיכה, כמה סמלי, אחרי הסובלים שהכל קרה להם מגיע קוהלת עם חוכמת חיים שלווה:..." לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים, עת ללדת ועת למות...עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות...עת לשמור ועת להשליך....עת לחשות ועת לדבר....."