חפש בבלוג זה

יום שישי, 21 בספטמבר 2012

שלווה מרפאה

"....יש לכם חופש בחירה מלא בין לא לעשות מאומה שמלווה באשמה מעיקה, ובין לעשות כלום שעטוף בשלווה נעימה. בחירה נעימה..."

המשפט הנפלא הזה בא אלי בקלפים מקסימים שנקראים חיוכיאלים, והוא מתאים למצבי בימים חגיגיים אלה. מצד אחד הראש עמוס בתכניות, במידע שנאסף כל הקיץ ומבקש לצאת דרך האתר, בבלוג, במפגשים, בקליניקה. מצד שני , אני מתכווצת מהמחשבה על פעילות יזומה. מרגע שחזרתי אני עוברת בין מצבי צבירה שונים. קודם באה ההכחשה (לא יכול להיות שנגמר הקיץ), משם קצרה הדרך לבהלה (החום...החום..), התסמינים הפיסיים לא אחרו אחריהם (קרסול ימין, פריחה על הזרועות, כאב ראש עמום שלושה ימים). בין לבין חזרתי לטפל, קיימתי פגישות עם חברים, התחלתי לרקום חוטים ראשונים למימוש רעיונות חדשים. ואז הגיע ראש השנה המבורך וסימן חודש על הספה.

כיף לי המצב הזה שכל המדינה בחופש. נראה לי שכולנו צריכים את זה, אלה שיצאו מותשים מהקיץ ואלה שחזרו עייפים מנדודים. מאחר ואין לי את הלגיטימציה לפרגן לעצמי עוד קצת חופש, אני שמחה שמדינת ישראל והדת היהודית חברו כאן ביחד כדי לתת לי עוד חודש של השתבללות. המאבק התמידי בין הצורך להיות יצרנית ופעילה לבין הידיעה הברורה שצריך להתכנס פנימה ולתת לדברים לקרות מעצמם, ממשיך כרגיל. כאשר אני עובדת עם אנשים על תהליך של יצירת מציאות חדשה, הכי קשה לי להסביר ולהטמיע את הערך הזה של לא לעשות כלום עטוף בשלווה נעימה. זה קשור לצורה בה חונכנו. זה קשור לחשש שלנו שלא נדע את ההבדל בין השתבללות ברוכה לבין מצב של סטגנציה שלא נדע איך לצאת ממנה. לעתים אנחנו מתייגים צורך ל"כלום" כדיכאון, ומיד מתחילה המלחמה, מלווה באשמה מעיקה, לשנות את המצב.

הדילמה הקבועה....20 השנים האחרונות כבר הוכיחו לי שלעשות כלום פירושו להניח לתהליכים להתארגן רחוק ועמוק במעמקי התודעה. יש לי תמונה פנימית של מערבולת שמתארגנת על עצמה אי שם עמוק. יש לי אפילו קטע של מנגינה בראש שמתאר את זה. הניסיון העשיר שלי הוכיח שהתקופות האלה קצובות ואז יום אחד הן מסתיימות מעצמן. יום אחד אני פשוט קמה ומתחילה ללכת...ועדיין אני חשה צורך לכתוב את הפוסט הזה. כמו מיסיונר מצוי אני כותבת לכם כדי לשכנע את עצמי. 

כל זמן שהתמונה הפנימית שלי היא של משפך כפול - רחב מלמעלה, צר בגוף, מתרחב שוב למטה - לא יקרה כלום. הפתח העליון הרחב יכול להכיל את עוצמת המידע, הרעיונות, המחשבות, ומה שעדיין בגדר חלקיקים אנרגטיים שמתי שהוא יהפכו למחשבות ותמונות. המשפך התחתון הרחב מסמן לי שהתשתית הפיסית מוכנה לקלוט את המידע - זה מסתמן לי בפגישות עם אנשים, בתגובות של מטופלים, בתשתית פיסית של מבנה (קליניקה, אינטרנט). הגוף הצר הוא הגוף הרגשי שלי והוא עדיין לא מוכן להעביר דרכו אנרגיה שתהפוך למידע ותצא לעולם. זה המפתח לכל תהליך של יצירה מודעת, לדעתי. תמונת המשפך היא אינדיקטור טוב לכל מי שרוצה לבדוק נושא ומימושו, בכל תחום. זו התמונה שמתארת את הפער בין פוטנציאל למימושו. 

יצירת מציאות מתחילה באותם חלקיקים אנרגטיים שהופכים למחשבה, תובנה, תמונה. אלה מתבטאות בשתי הצ'קרות העליונות. אחר כך מתחיל המסע הארוך למטה, ליצירה בפיסי. האנרגיה הזו יורדת לצ'קרת הגרון ולדרך בה אנו מתקשרים את הרעיון לעולם. זה ממשיך דרך צ'קרת הלב - הפחדים שלנו, האמונה בעצמנו, הקול האמיתי שלנו. הלאה לצ'קרת מקלעת השמש, בין תפקידיה האנרגטיים: היא מסמנת לנו איפה אנחנו מול החברה. זה האזור של האולקוס, כיב קיבה שבא מסטרס, מלחץ חיצוני, חברתי. אם היינו חיים כל אחד על אי בודד, לא היה אולקוס. משם ממשיך הזרם לצ'קרת המין - פוריות ויצירתיות בפיסי, מערכות יחסים אישיות, עסקיות, כסף. סוף התהליך - צ'קרת הבסיס, שורה תחתונה, מוצר, כסף, ספר שיצא לאור, משהו ממשי פיסי. 

אני מחברת את התמונות: המשפך העליון הרחב הוא שתי הצ'קרות העליונות. הגוף הצר הוא כל השאר. המשפך התחתון הרחב הוא צ'קרת הבסיס והעולם הפיסי. המפה עוזרת לנו למפות אזור חסום. שתי דרכים יעילות לעשות זאת:

1. מיפוי כללי: כאב, מחלה או פגיעה באיבר, מצביעה על בעיה/חסימה  רגשית במרחב האנרגטי של אותה צ'קרה. הצ'קרה הרלוונטית איננה מתפקדת במיטבה, איננה מזרימה אנרגיה למטה בצורה אופטימלית.

2. בדיקה של רעיון דרך מדיטציה בדמיון מודרך: מתכווננים לרעיון והופכים אותו לאנרגיה זורמת. הוא אמור לזרום מלמעלה למטה, דרך עמוד הצ'קרות, כמו נהר, או מפל. לא קשה לראות, ולהרגיש פיסית, את המקום שאיננו זורם. 

3. פוקוס על האזור שחסום, בירור פנימי וכן לגבי מה שחוסם אותו, מאיט את הזרימה. המיפוי השטחי שנתתי פה הוא קצה המזלג לעבודה עם מפת הצ'קרות, אבל זו התחלה.

פרנקו  (שיככב כאן עוד הרבה בשנה הקרובה עקב היותו מורה נפלא), לימד אותנו תרגיל נהדר לשחרור חסימות, בראייה שמאנית. אצל השמאנים, אין הבדל בין המציאות הפיסית למימדים האחרים. אנרגיה זו אנרגיה, והעולם ה"דמיוני" מתערבב במציאות הפיסית בלי סדר מוכר. לפעמים קשה לקבל את זה, מהר מאד מתברר שאי אפשר לעקוב אחרי ההיגיון של זה (כי פשוט אין...), ואז נשאר להתמסר לילד שבנו ופשוט לשחק עם "זה" ולקוות לטוב. 

ככה שחררנו חסימות בפינדהורן: אני מזהה את הפחד שחונק את גרוני, העלבון שמכווץ לי את הלב, הכעס שמרקד לי בבטן. אני לוקחת אותו במעין בועה דמיונית למקום בטבע שמעצים אותי. שם זה ליד המפל שנופל לבריכה קטנה. כאן זה על צוק בשמורת הבונים. אני מגישה אותו לטבע ומקבלת מהטבע משהו קטן, אבן, עלה, ענף שנשטף לחוף, מחליפה אנרגיה באנרגיה. אני מודה לטבע על הדיאלוג, נותנת לו להתמודד ולהמיר את האנרגיה השלילית ששחררתי למשהו אחר. זה שלו, של הטבע. אני את שלי שחררתי והמתנה הקטנה שקיבלתי יכולה להישאר בטבע, היא סיימה את תפקידה במשחק ההמרה האנרגטי.

תאמינו או לא, זה ממש עובד. אני מרגישה קלילה. 


  



          



   



יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

מדריכים רוחניים

לפני כמה חודשים הייתי בקונצרט של מוסיקה ווקאלית ותיקשור לפני קהל. החברה שאתי הכירה אישה שישבה לפנינו והתפתחה שיחה קצרה. היא שאלה במה אני עוסקת, סיפרתי לה שאני מתקשרת, מסתבר שגם היא. היא שאלה איזו ישות אני מתקשרת, עניתי שאני פשוט מדברת ומה שיוצא יוצא. היא הרימה גבה מעט מזלזת ואמרה לי בפליאה "לא מתקשרת ישות, כי אני מתקשרת ישות מאד גבוהה". עמד לי על קצה הלשון לשאול אותה מאיפה היא יודעת אבל העדפתי לא להיכנס למלחמת אגו. המקבילה הרוחניקית לסוגיה למי יש יותר גדול מקבלת זווית מעניינת. בינתיים על הבמה סיימו לשיר בקולות שמימיים והחל שלב התיקשור. המתקשרת הביאה את הכוהן הגדול אדמה מלמוריה, לא פחות, אותה יבשת מיתולוגית, שהייתה או לא הייתה. המסרים שלו היו, כמובן, מסרים של אור ואהבה וקריאה לנו להיות איתו בקשר רציף. 

אני לא מזלזלת במדריכים רוחניים, אני זוכה לתמיכה קבועה מדמויות שונות, שיכולות להיות ישויות ממימד אחר, או רסיסים חבויים שלי. הן יכולות להיות אנרגיות של ידע שבוחרות להיראות בפני כדמויות, לרוב ארכיטיפיות. ייתכן שאני "מלבישה" אותן בדמות אנוש כי זו הדרך שלי להיכנס לתת מודע, שלי או האנושי - קולקטיבי, כדי לקבל מידע רענן שאיננו בתודעה הגלויה. דמיון הוא סטארטר לתת מודע ודרך להפעיל את הגוף הפיסי. קודם באה התמונה ואז באה הפעולה. כשאני מדמיינת תמונה עצובה, נחנק לי הגרון. כשאני מדמיינת אגם בסקוטלנד, נרגעת לי הנשימה.

בשבועיים של מסעות שמאניים בפינדהורן עבדנו הרבה עם מדריכים . כבר ביום הראשון התחברנו למדריך שיוביל אותנו במהלך השבוע הראשון. המדריך שלי הופיע בדמות נסיך רומאי צעיר, מאד גברי, מאד עוצמתי וסמכותי, ועורר קינאה אצל שאר הנשים. האמת, גם אני שמחתי לראות אותו, שינוי מרגש מהקוסם הזקן שהופיע בעבר....כל ניסיון שלי להתחבר למדריכים הרגילים דרכם אני מקבלת מידע, נחסם על ידו. כל פעם שקראתי להם ראיתי אותו חוסם אותם בתנועת יד. התמסרתי למידע שעבר דרכו, התמסרתי למקומות שהוא הוביל אותי במסעות למימדים אחרים. ביום השלישי התחברנו לחית עוצמה, הופיעה פנתרה שחורה, ושניהם הובילו אותי במהלך השבוע הראשון לתוך החושך, לתוך האינסוף. דחפתי את הגבולות שלי וזה לא היה פשוט. מסעות כאלה צריך לערוך עם הרבה תמיכה.

איך אפשר לתאר חוויה של מסע שמאני? לכל אחד יש חוויה ייחודית, זו החוויה שלי. התוף מלווה אותנו בשקיעה לתוך מדיטציה. אני צוללת לתוך חושך, כמו במנהרה חשוכה. תחושה של נסיעה ברכבת מאד מהירה. פרנקו מבקש שנעצור בגבול הנוחיות. אני מרגישה כאילו נעצרתי על קצה של צוק, כאילו אני בגבול החלקה שלי. התחושה מאד אינטואיטיבית, אין שם גבול "ממשי", רק ידיעה שמכאן והלאה זו טריטוריה לא מוכרת. אני לוקחת נשימה עמוקה, בודקת ששתי הדמויות, הפנתרה והנסיך הרומאי, נמצאות שם. ברגע הזה לא אכפת לי אם הם אמיתיים או יצירי דמיוני, הכל פה דמיוני ויחד עם זה מאד אמיתי. אי אפשר להתכחש לתחושת הפחד שעוברת בגוף, הפחד לאבד שליטה, הפחד ליפול, הפחד מהלא ידוע. אני נושמת עמוק ודוחפת את הגבול, עוברת לשטח שמעבר ל"גדר". חושך, שום תמונה, שום דבר מוחשי, התוף נשמע רחוק מאד, אם אלך יותר מידי לא אוכל לחזור. מספיק. פרנקו מחזיר אותנו בעזרת התוף. אני מרגישה סחוטה, מסביבי הקבוצה באפיסת כוחות. שניים מהגברים בוכים. להסדיר את הנשימה, להירגע.  

מסע כזה ניתן לקיים רק במקום מגן ותומך, עם אנשים מאד מנוסים. פרנקו עובד עם שלושה אסיסטנטים שלא מפסיקים להסתובב סביבינו, לחבק כשצריך, להגיש כוס מים, להחזיק יד. על כל שעה של מסע יש בוקר שלם של התקרקעות בשתיקה בטבע, בחוף ים או ליד נהר, עבודה בגינה, והרבה מאד הסברים שמספקים שלווה לשכל הישר. 

יש דרכים שונות ליצור מציאות וכולן דורשות סוג מסוים של אומץ. בעצם, ההיפך מפחד הוא לא אומץ, אלא אמונה. יש כאלה שקופצים קפיצת ראש במציאות הפיסית, רצים קדימה ומתעלמים מהקשיים הפחדים. לפעמים זה מצליח. לפעמים זה מלווה בנפילה כואבת, רגשית, כלכלית. אני קופצת את קפיצות האמונה שלי במסעות לתוכי. קודם אני דוחפת את גבולות התודעה, עוברת דרך כל הפחדים שבדרך. אחר כך מקרקעים דרך הגוף הפיסי (כאבי קרסוליים, צוואר תפוס, כאב בזרוע ימין ששינה מקום אבל לא נעלם עדיין), בסוף נוצרת לי מציאות חדשה. אנשים חדשים, הצעות עבודה, רעיונות מגובשים לתמונה שאני מקרקעת והופכת לחלק מהחיים. אחרי העבודה בתוכי, זה מגיע אלי בלי מאמץ. זו התשובה לשאלה למה אני צריכה את זה.

איפה נכנסים המדריכים הרוחניים לתמונה? הם קיימים או לא?

התשובה היא שזה ממש לא חשוב. העיסוק המופרז במדריך, שלא לדבר על ההירארכיה שמדביקים להם, מסיט את תשומת הלב מהעיקר. כדי לדחוף את הגבולות הייתי צריכה לרכב על גל חדש, גל של אנרגיה זכרית, גברית, כזו שאוכל לסמוך עליה ולהתמסר לה. זה יכול היה להיות סבא טוב. משום מה זה היה גבר צעיר ברוח "אחרי לצנחנים". זה מה שהייתי צריכה באותו רגע. הוא עצר, או אני עצרתי, או מישהו עצר את הדמויות אליהן אני רגילה. נראה לי שהייתי צריכה להתמסר לגמרי לפרנקו ולידע שלו, להיות 100% תלמידה, בלי לתקשר עם הידע אליו אני רגילה. הפנתרה השחורה משדרת לי אינסטינקטים ואינטואיציה, עוצמה נשית של אם שתגן על הגורים שלה, יכולת הישרדות בכל מצב. פרנקו המליץ לי להתחבר קודם למה שהיא משדרת לי ורק אחר כך לקרוא מה היא מסמלת בתרבויות השונות. הקונטקסט התרבותי מישני כאן. האנרגיה שהיא מביאה לי עוזרת לי לצלול יותר עמוק. זה כל מה שחשוב כרגע.

אנחנו לא יודעים אם הם קיימים, אם הם דמויות מהעבר שלנו, מהעתיד, מהמימד החמישי, שישי או גלקסיה אחרת. נכתבו תילי תילים של מלים על הנושא, חלקם ביוהרה וביטחון עצמי שמכווצים אותי כשאני נתקלת בהם. אנחנו לא יודעים, וזה לא חשוב. בעולם שרוצה כל כך להבין ממציאים סיפורים על גבי סיפורים. תמציאו את הסיפור שלכם, תדמיינו אותו עד שתתחילו להרגיש את הנוכחות. באנגלית אומרים:
You fake it till you make it 

מאמצת בחום. רוב הסיכויים שהדמות שעולה לפניכם היא בדיוק מה שאתם צריכים באותו רגע. להתמסר, לשאול אותה שאלות, לבחון את התשובות שעולות, ולא להתעסק עם זה יותר מידי. אם התשובה טובה, זה ממש לא חשוב מאיפה היא באה.      


  

יום שני, 13 באוגוסט 2012

לאמאס, לונאסה ושמאניזם


ביום הראשון לחודש אוגוסט, חגגו כאן, בפינדהורן, את לאמאס, או לונאסה בקלטית מדוברת. חג זה שייך לשמונת חגי הטבע שבגלגל העונות ועיקרו הוא קציר, איסוף פירות הקיץ, התחלה של סתיו באוויר. אף פעם לא הבנתי איך אפשר לחגוג באוגוסט את תחילת הסתיו, אבל כשנמצאים כאן מבינים. יש באמת תחושה של "החגיגה נגמרת...". גלי פריחה אחרונים, איסוף ירקות הקיץ, הכנת ריבות וחמוצים, קציר אחרון של חיטה. כמויות הפטל והתותים שאפיינו את שהותי כאן ושאותם טחנתי ללא אבחנה, מתדלדלות. הימים מתקצרים משמעותית וסוף סוף אנחנו זוכים ללילות חשוכים. אישית אני לא אוהבת לחיות באור 24 שעות, זה מבלבל את המערכת הפנימית שלי.
גם בשבילי הסתיימה תקופה, תקופת שהותי כאורחת לטווח ארוך. השבוע האחרון היה שבוע של סיומים. כרגיל בפינדהורן, זה לא נגמר בנשיקה על הלחי. כל רביעי אחר הצהריים, נפגשים הגננים הקבועים למדיטציה, שיתוף וישיבת עבודה. זה מתחיל בחצי שעה מדיטציה מונחית על ידי המנודב התורן, במהלכה ביקשו ממני להיכנס לעץ של אור, שלחו לי הרבה אהבה וברכות ו"שחררו" אותי לדרכי.  זה ממשיך בשעה של שיתוף  וסיכומים, בהרבה מאד שקיפות  ויושר. כל מה שכואב, מציק, מכעיס, עולה על פני השטח. מנקים את השבוע וממשיכים הלאה. הפרידה ממני הייתה מרגשת ושלחה אותי לדכדוך קל אל תוך הלילה. ביום חמישי התרחש אותו תהליך בקבוצה שלי, קבוצת האורחים לטווח ארוך. שוב מדיטציה ששולחת אותי לדרכי (בחוסר חשק...), ברכות ואיחולים להמשך הדרך. ביום שישי הגיע תורה של המנטורית שלי. בתחילת החודש זיקקנו כוונה לעבודה רגשית במהלך החודש. נשאתי את הכוונה הזו אתי כל הזמן, בחנתי את עצמי ואת המראות ששיקפו לי אחרים. בפינדהורן כל עשב שוטה שעוקרים שולח אותך לתהליך רגשי...עכשיו הגיע תור הסיכומים. יש חשיבות עצומה לכך שאני מסכמת בקול רם את התהליך שעברתי החודש, למישהי מאד קשובה. היא משקפת לי נקודות מסוימות, מאירה משפטים שלי בצורה שונה ממה שראיתי. אני מרגישה שעשיתי צעד קדימה.
אחרי שלושה ימי סיכום ופרידה, אין פלא שאני בחצי הדרך לדיכאון. חלק ממני רוצה להישאר במקום הקסום הזה, מוקפת ביופי, מגננת  בתוך אדמה רכה כחמאה, מוזנת באהבה ופירגון. חבר אמריקאי שהיה אתי כאן בשנה שעברה וחוזר בספטמבר, כתב לי שהחוויה הראשונית שלו כאן, כשצעד פנימה, הייתה של המון אהבה. למרות זאת, חלק ממני כבר מוכן להמשיך הלאה. השלב הבא של הקיץ הוא שבועיים של עבודה שמאנית.
מהרגע הראשון, היום בעשר בבוקר, צללנו לעבודה רצינית. 23 אנשים שהגיעו מיבשות ומדינות שונות. פרנקו סנטורו, שמאן והילר, בשבילו הגענו הנה, מתופף בתוף השמאני ומכניס את כולנו לתודעה אחרת. אני מנסה להעלות את החוויה המוזרה שעברתי היום אבל היא לא נתפסת בתודעה. אני זוכרת חוויה חושית, זרמים של אנרגיה, תמונות רצות במהירות.
שעה אחרי שסקרתי את העיתונות הישראלית באינטרנט (תקיפה באירן, כן/לא, מתי/האם,) מתיישבת לידי אירנית מקסימה, דוברת אנגלית מושלמת. היא חיה בטהרן, נוסעת הרבה, משלימה תואר שני בלונדון. ה"אויב" קיבל פנים ואני מודה שלרגע הייתי במבוכה. בעוד פרנקו מציג את נושאי הסדנה, אני מרגישה בושה מסוימת על כך שהאנשים "שלי" מתכננים לתקוף את הבית "שלה". זה נראה כל כך הזוי מכאן. שנייה אחרי אנחנו מתבקשים להחזיק ידיים, אנחנו לוחצות ידיים ולפחות אנרגטית נוצר קשר אנושי, חם.


יום ראשון, 29 ביולי 2012

לא מתחכמים עם הקוסמוס

כשפיטר ואיילין קיידי החלו לחיות פה (פינדהורן..) בקרוון, עם שלושה ילדים וחברה, דורותי מקליין, הם ראו בזה כורח, עניין זמני, עד שימצאו עבודה ויעבור לגור בבית "נורמלי". מאחר וכסף לא היה והם היו צריכים לאכול, הם שתלו גן ירק. מזה התחילה פינדהורן. השבוע עבדתי בגן הזה, בו עומד עדיין הקרוון ומשמש כמשרד. גן מדהים שגדלים בו בערבוביה ירקות, פרחים ועשבי מרפא. כבר כתבתי בעבר איך הם לקחו אדמה חולית דלה והפכו אותה לגן פורח שהביא תוך שנה לעלייה לרגל של גננים מכל בריטניה.

פיטר קיידי מספר בביוגרפיה שלו על שבועות של אבטלה שהפכו לשנים, על מאות ראיונות עבודה שנכשלו. איך תמיד קרה משהו שמנע ממנו להגיע לראיון. זמן לא היה חסר לו והוא השקיע את זמנו בגינה שסביב הקרוון. איילין ודורותי תיקשרו מידע מעולם הדוות, אותן ישויות טבע שדורותי תיקשרה (שתיהן הוציאו ספרים רבים על הנושא) ופיטר תרגם את המידע לעבודה פיסית, מאורגנת ומקורקעת. אחרי כמה שנים של אבטלה נינוחה בגן הגיעו רשויות הרווחה. הם לא יכלו להבין איך אדם עם כישורים כשלו, קצין בכיר בחיל האוויר הבריטי, מנהל מצליח של מספר מלונות, לא מוצא עבודה. החוקר שהגיע קיבל סיור מודרך עם הסבר על ההנחיה הרוחנית שאיילין מקבלת מאלוהים ודורותי מישויות הטבע. בסוף הסיור הוא שאל:" האם היית אומר שאלוהים מונע ממך לקבל עבודה?" פיטר המופתע גמגם "כנראה". "אם ככה", אמר החוקר, " אם נפסיק לשלם לך דמי אבטלה, אלהים מן הסתם ידאג לך." וזה מה שהם עשו, וזה מה שאלהים עשה.

הסימנים היו שם כל הזמן אבל רק אקט ברוטאלי מהרשויות הכריח את פיטר קיידי לשנות את נקודת המבט. מרגע שהפסיקו לשלם לו את דמי האבטלה, התחילו להגיע תרומות, הספר הראשון של איילין פורסם והתחיל להכניס כסף, החלה להתהוות קהילה ואנשים התחילו להגיע ללמוד. השאר היסטוריה...ממשיכים פה בקו שהתוו המייסדים: קודם חולמים, אחר כך קופצים למים ומבצעים, בסוף מגיע הכסף ותומך בחזון.

התחלתי לאמץ את המסלול הזה לפני שנים. בהתחלה בהרבה פחד, אף פעם לא קל לקפוץ לחושך רק כי זה מרגיש נכון. איכשהו זה תמיד מסתדר. כשמשהו מרגיש נכון, אבל באמת נכון, אחרי שאני מפרקת עד כמה שאני יכולה את החשיבה והאגו, איכשהו זה מסתדר. אפילו הקיץ הזה, שאיננו זול, הסתדר במפתיע ובשפע (ותודה לביטוח לאומי שנזכרו להחזיר לי הרבה כסף....).

כשהתחלתי את תהליך המודעות שלי לפני 18 שנים, חוויתי תחושה משכרת של חופש, של יכולת אינסופית ליצור מציאות. סימה, המורה הרוחנית שלי אז, הזהירה אותי מפני היתקעות באשליה. לא הבנתי אז למה היא מכוונת כשאמרה לי שככל שמקלפים את הקליפות ומגיעים לליבה, הדרך נהיית יותר מדויקת וחופש הבחירה קטן. היום זה כל כך ברור. לא מתחכמים עם הקוסמוס.....היעוד שלי נהיה מזוכך וברור, אם אני סוטה מעט אני מקבלת מכה קלה בכנף שמחזירה אותי לליבה שלי. אני כבר כל כך מתורגלת לשים לב לסימנים שתודה לאל הפסקתי להביא את זה בכאבים פיסיים חזקים או במכות לכיס. יש חופש עצום בלהגיע למקום הזה של קבלה, התמסרות, של להיות. השפע מגיע בהמון צורות, בפיסי, ברגשי, בגדילה רוחנית. 

הקיץ הזה הוא קיץ של קרקוע. החזון שעלה לי, התמונות שרצות לי מול העיניים כבר כמה שנים, הופכות למציאות. בלי מאמץ, להיות, לזהות את האנשים שבאים מולי ואמורים להיכנס לחיי, את השערים שנפתחים כדי שאכנס דרכם. מבחינה זו פינדהורן היא המקום להיות בו. אני לא אומרת שהם המציאו את זה אבל הם בהחלט מממשים בהצלחה את ההתוויה:

לחלום, לקפוץ קפיצת אמון, להתחיל פעולה, התמיכה הפיסית תגיע.

הפחד מהתרסקות קיים תמיד. אני מודה שלא כל קפיצות האמון שלי מוצלחות ב- 100% . במקרה כזה צריך לדייק, להיכנס לתוך עצמי ולבדוק חלקים מהתכנית. בשום אופן לא מוותרת על הדרך הזו. ההיפך מפחד זה לא אומץ, ההיפך מפחד זו אמונה.


אני נמצאת כאן ברחם, בסביבה מחבקת ומפרגנת. המימוש מתחיל תמיד בבית אבל אני מקווה שאני מכינה את עצמי היטב. כבר רואה את השינויים שאני עומדת לבצע בחיי, בהחלט מאתגרים. אני כל הזמן שומעת לא להתעסק ב"איך", להתמקד רק ב"מה". בינינו, עם 6 שעות עבודה בגינה ביום ועוד הרבה פעילות מעבר, אין לי כוח להתעסק עם כלום, עד ספטמבר אני בחופש מהעולם החיצון.





יום חמישי, 19 ביולי 2012

ד"ש מפינדהורן

חודש לא כתבתי. נבלתי ככל שהתגבר החום והשתבללתי לתוך עצמי. המעיין שזרם דרכי כל החודשים האחרונים, התייבש. ניצלתי את חודש יוני לאסקפיזם מוחלט, סרטים וסדרות טלביזיה עם הרבה גשם ודשא (דנטון אבי, חובה לחובבי טירות וגנים אנגליים...). כמובן שסקוטלנד לא מאכזבת, יש לי פה שפע של גשם, לצערם הרב של הגננים שעובדים איתי. אם ישראל משויכת אצלי ליסודות האוויר והאש, סקוטלנד היא בבירור יסוד המים והאדמה, וכרגע אני צריכה את השקיעה הנעימה לתוך האדמה והחיות של המים.

החיים בקהילה רוחנית מרגיעים במיוחד. יש משהו בסדר יום קבוע, נטול דאגות קיום. כשאני משוחררת מכל מטלה הקשורה בארגון חיי, החל בקניות בסופר, דרך תשלום חשבונות וכלה בדאגה למכונית, מתפנה המון אנרגיה שמתועלת לגדילה מבפנים. אי אפשר להאשים אותי שחיי היום יום שלי קשים, אבל גם המעט הזה גוזל אנרגיה שיכולה להתממש בצורה הרבה יותר יצירתית. זו הסיבה שאנשים הולכים לרטריט, אלא שבשבילי רטריט שכולל עבודה פיסית בגינה, ידיים שקועות באדמה רכה כמו חמאה (המים...המים...) והרבה ירוק, אלו המרכיבים לתבשיל משובח.

כאן, יותר מכל מקום אחר, צריך להיות בהרמוניה עם הטבע, מזג האוויר הוא המלך. כשיש שלושה ימים יבשים הגננים רצים לקצור דשא ולשרוף גזם. את המדורה משאירים ללא השגחה, מה שמעלה בי התנגדות עזה. הם די מופתעים כשאני מעלה דאגה לגבי שריפה. יהיה נס אם יצליחו לשרוף את הערימה מאחר והכל כל כך לח, אין חשש להתפשטות האש. הגשם חזר וזה הזמן לעבודות סביב החממה. חבל לבזבז ימי שמש בעבודה בפנים. מצד שני, כשעובדים עם חליפות אטומות הגשם הרך דווקא די נעים.

זו קהילה שחיה על יסודות רוחניים. אתה לא חייב להשתתף במדיטציות המונחות שמתקיימות ב - sanctuary אבל זו דרך נעימה להתחיל את היום. יש מספר מעגלים שבהם אני מתפקדת ובתוכם מספקים לי ולאחרים את ההזנה לעבודת מודעות. המעגל הראשון הוא העבודה. בין אם בגנים השונים, במטבח, באחזקה או במשק הבית, כל מחלקה מייעדת את יום רביעי  לעבודת מודעות מחלקתית. מדיטציה מונחית קושרת את החדשים לרוח הקבוצה ומשחררת בברכה את העוזבים. אני מוזמנת לקחת קלף מלאך, מזמינים אותי לאמץ את התכונה הכתובה עליו לחודש הקרוב: Trust , אמון. זה מתאים למה שעלה במדיטציה שלי, למה שעלה לאחרים לגבי, תואם  את התחושות שלי לגבי החודש הקרוב, את החלומות העמוקים והמשמעותיים שאני חולמת כל השבוע. 4 ימים כאן והעולם הפנימי שלי מתהפך...

המעגל השני הוא קבוצת ה - Living in Community Guests - הקבוצה אליה אני משתייכת. זו איננה סדנה. זו אפשרות להיות כאן חודש או יותר, להיות חלק מהקהילה. הקבוצה מקבלת ליווי והנחיה והבוקר עבדתי עם אליזבת, אחת המנטוריות שלי,  על התכווננות לחודש הקרוב. מפגש של שעתיים שהחל במדיטציה מונחית, תמונות פנימיות ותרגומן למלים, מוליד כוונה, Intention , שתלווה אותי בחודש הקרוב. כדי לתמוך בכוונה מציעים לי להוציא 4 קלפים: קלף תובנה שמראה לי היכן אני בתהליך, קלף תובנה שמראה לי מה יכול לחבל בהגשמת התמונה, קלף תובנה נוסף שמראה לי מה יכול לנטרל את ההתנהלות החוסמת, קלף מלאך עם תכונה מלווה. כרגיל הכל יוצא מדויק. הכוונה הזו היא משהו חי, תוסס, נוכח. מניסיון אני יודעת שהיא תלווה אותי כל החודש ו"תפיל אסימונים" שישנו מציאות כשאחזור הביתה, אולי אפילו קודם. 

התחלתי לאמץ את השיטה הזו גם בחיי היום יום. החוזה ביני ובין העולם השתנה בשנים האחרונות ובמקום לחפש תשובות מסביב, אני מוצאת אותן דרך כוונה ככל שאני הופכת מדוייקת יותר. דיוק, זה שם המשחק.

אבל מעבר לעבודה הרוחנית, יש כאן הרבה מאד פיסיות. יש פה קהילה משגשגת שלא מפסיקה לגדול ולעורר הדים בעולם, אלפי אנשים שבאים לתקופות קצרות כל שנה, כמה מאות שחיים פה קבוע. הרבה שאלות לגבי הדרך, שינויים הכרחיים ויזומים. אני אוהבת את השילוב של ארציות מעשית עם כלים רוחניים, מודעים. כל מה שהקיבוץ יכול היה להיות ולא נהיה. אולי היום, עם הטרנספורמציה שרבים מהקיבוצים עוברים, יהיה מקום למימד רגשי  - רוחני מפותח יותר.

הגשם חזר ותכניותי לצאת לטייל נידחות לטובת הפוך....





יום חמישי, 14 ביוני 2012

חשיבה מעורפלת

ראש צמר גפן ורגליים ג'לי. זה התיאור הכי נאמן למציאות שאני חווה בשבוע האחרון. כשדני רופ דיווח אתמול על שבוע של שמש אדומה (תמונה של שמש עליזה ולוהטת), ראיתי בדמיוני איך אני מתאיידת לחלקיקים צפים. הגינה לעומתי חוגגת ופורחת וטוב שכך. ארגנתי אותה אנרגטית, כיסיתי אדמה חשופה, דאגתי למים. אני יכולה להתמקד בעצמי....התמונות הפעם לא קשורות לטקסט. צילמתי אותן בשקיעה בחוף דור ואני מחפשת כל הזדמנות לפרסם אותן ברבים כי הן עושות לי טוב על הלב.

תופעת "ראש צמר גפן", או כמו שהיא נקראת בספרות, "חשיבה מעורפלת", אופיינית מסתבר לנשים. היא מתוארת כאי יכולת לחשוב באופן ישיר, חוסר יכולת לנצל את השכל למשימות שונות כמו בדיקת חשבון הבנק או התארגנות, חוסר יכולת להתמקד במטלות "קוויות". נתקלתי בנשים שלפני הלידה היו מנהלות על ואחרי לידה מרגישות שהן רק רוצות להיות, בלי להידרש לחשוב. נשים בתקופת הפסקת המחזור החודשי מדווחות גם הן על שינוי בתהליכי החשיבה שלהן. ד"ר כריסטיאן נורת'רופ מגדירה מצב של "ראש צמר גפן" כמצב שמנתק אותנו זמנית מהאונות הקדמיות שלנו, אותו חלק של המוח שעוסק בחשיבה הגיונית, קווית מכוונת לעתיד. 

לאחרונה אני מגלה שקשה לי להיות אנליטית. חלק מזה קשור אולי לחום, אבל חלק מזה קשור לתהליכים פיסיולוגיים ורגשיים שעוברים עלי (הגיל וההורמונים הם רק חלק מזה....). אני רגילה להיות מנהלת מתקתקת, עם רשימות מסודרות של מטלות שצריכות להיעשות, טלפונים, ניירת, פגישות. אני מתקשה להתרכז, אני מתקשה להכריח את עצמי לעבוד "מסודר". עיון ברשימות מגלה שבהרבה מקרים הדברים מסתדרים גם בלי שאצטרך להתקשר, לפקח, לנדנד, לשלוט בתהליכים. חלק מהדברים יכול להידחות, בניגוד גמור לחינוך המוטבע בי "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות היום". המשפט הזה עזר לי בתקופות והכניס אותי לסטרס מיותר בתקופות אחרות.

אני יכולה לבכות את יכולותי האנליטיות הקורסות ואני יכולה לסגור את פרק המנהלת ולפתוח תדר חדש. כשהחלק ההגיוני - קווי משחרר מרחב, נפתחת האפשרות לחשוב באמצעות הלב. אם ניתן להליך הזה להתפתח במקום לדכא אותו ולהיכנס לסטרס ומוסר כליות על מטלות לא מבוצעות, תיפתח דרך חדשה של ראיית עולם, אינטואיטיבית יותר, זורמת. נשים בגילאי חמישים + מוצאות הרבה פעמים יצירתיות שהתחבאה מתחת לעולם שלם מאורגן ומתוקתק. הן מתחילות לכתוב, לצייר, לתפור. הן הניחו ל"ראש צמר הגפן" שלהן לסייע להן לפרוש מהעולם הנשלט תחת השכל המאורגן והנוקשה.

אני לא מזלזלת בחשיבות הארגון האנליטי, במיוחד כשצריך לנהל במקביל מספר יקומים, בית, קריירה, הסעות של ילדים לחוגים. אני רק חוששת שהפנמנו טוב מידי את התדר האקטיבי הזה, שהוא זכרי בבסיסו, על חשבון התדר הטבעי לנו שהוא יותר אסוציאטיבי, אינטואיטיבי, פסיבי. החיים הם לא "או - או", הם תמיד תרכובת. האתגר הוא למזג את התרכובת המדויקת של אנרגייה שזורמת משתי האונות, בכל רגע נתון. הזרימה איננה פוסקת לרגע, התרכובת של אקטיביות - פסיביות, שכלתני - רגשי, איננה סטטית. לא נכון בעיני לשלוט בזרימה של מחשבות ורגשות אבל אפשר לכוון קצת, לתעל בצורה אופטימלית, בעזרת מעט מודעות. הדרך שלי היא לייצר רשימת מטלות ואז לעבור עליה ולהתחיל למחוק. כמו הסיפור שסיפר הדוד שלי עמוס אתמול על האיש שביום ראשון החליט ביום שני לצאת לטיול ביום שלישי, אבל ביום רביעי כשהוא שמע שביום חמישי יירד גשם, הוא החליט ביום שישי להישאר בשבת בבית. טוב, זו כבר הקצנה פרועה (למרות שהיא מתאימה לי בול בימים חמים אלה...) אבל הרעיון הוא להאט, לפשט. אימפריות גדולות נוהלו בלי סלולארי, בלי מחשב ולעתים עם דואר שליחים....

האתגר של אמהות צעירות הוא למצוא את הכיוונון הנכון. האתגר שלנו בגיל המעבר הוא לעבור לתדר האינטואיטיבי ולהתחיל חיים חדשים לגמרי, לזכור בתנאים שלנו ולשכוח מה שלא מעניין אותנו לזכור. מקסימום לרשום במחברת לשימוש עתידי, אבל לשחרר את הראש ולהגדיל את הלב. להבין פחות. כשמבינים , מתחילים להפיק נוסחאות. כשמבינים, מנסים להכניס את העשייה למשהו מובנה, נשלט. פחות להבין ויותר להרגיש, להתמסר, לתת לדברים לקרות במקום לגרום להם לקרות. כל אחת במינונים שלה.

ולעבור את הקיץ בשלום....עם מינימום שמש אדומה...  

     


יום שישי, 1 ביוני 2012

להכין את הגינה לקיץ

צריך רק יום אחד חם במיוחד כדי שאזכר למה אני מתאיידת מכאן בקיץ, כיוון מועדף סקוטלנד. הדבר הראשון שאני עושה שם זה לצאת לגשם ולרקוד ריקוד אינדיאני. הגשם שם רך במיוחד, מלטף, גשם שלא רואים במחוזותינו. פעם ראשונה שהבנתי למה צריך מעיל גשם מניילון הייתה כשהתחלתי לעבוד בגינה בפינדהורן. כשהבעתי תדהמה על זה שאנחנו עובדים בגשם, אמרו לי שאם לא נעבוד בגשם לא נעבוד אף פעם. אז אנחנו עובדים, בגשם רך, עטופים במעיל ניילון, לצידנו סנאים וארנבות, ואני מרגישה סטטיסטית בסרט של דיסני.

אני משחזרת את התמונה הפסטוראלית הזו בבית, בלי הארנבות והסנאים, אבל עם החתולים של השכנה, בערך עד מאי. ככל שנהייה יותר חם ככה אני הולכת ונובלת. אומרים שאנשים והכלבים שלהם נהיים דומים במהלך השנים. כנראה שזה נכון גם לגבי צמחים. ככל שאני מתמזגת עם הגינה ומדברת עם הצמחים בגובה העיניים, כך היא נוטה לשקף אותי. כל שנה לקראת הקיץ, הגינה שלי מאבדת חיות. זה לא מצב של חוסר מים או קומפוסט וכנראה לא רק הדמיון שלי. אני אמנם מכבדת מאד את התחושות שלי אבל אני מודעת לעובדה שייתכן שהן רק שלי. כשהשכנים המאד מקורקעים שלי מתחילים לדבר בטרמינולוגיה הזו, אני מבינה שכנראה יש כאן תופעה שמעבר לסיפורים שאני מספרת לעצמי. כל שנה, כשאני נוסעת לחודש או יותר, אני משאירה עגבניות מאושרות ומבקשת מהשכנים לאכול, וכל שנה הם מדווחים שהעגבניות איבדו חיות וגודל. אתמול העירה השכנה מהצד השני שהשסק השנה נפלא ואמרה שהעץ התאושש ממחלתו. אני לא זוכרת שהעץ היה חולה וגם בשנה שעברה היה הרבה שסק טעים היא התעקשה. חשבתי אחר כך שהיא מרגישה את השינוי האנרגטי בגינה אבל מתקשה למקד אותו. חברה העירה על הפיטנגו העסיסי.

בסקוטלנד ושאר אירופה מתכוננים בתשומת לב לחורף, מגינים על השתילים בחממות, "סוגרים" ערוגות, קושרים מה שצריך. סופות השלג לא מאפשרות לעבוד בגינה. בחורף מפנים שלג מהשבילים ומסלקים ענפים שנשברו. אצלנו צריך להתכונן בתשומת לב לקיץ. האדמה לא אוהבת להיות חשופה. היא זקוקה לחיפוי של צמחים, חציר, אבנים, כמו שאנחנו זקוקים לקרם הגנה. ההשקייה חייבת לעבוד בצורה מדוייקת, מותאמת לצמחים ולכמויות המים שהם זקוקים להם. אבל מעבר לכך הגינה שלי ואני זקוקים להכנה אנרגטית ורגשית.

אנרגיית האש של הקיץ שלנו לא תורמת בריאות לטיפוסי אש כמוני, האנרגיה שלי מתפזרת. הקיץ הלוהט מביא לעלייה באנרגיה של מלחמה. כשהיא מתבטאת במחאה חברתית זה מצוין, כשהיא הופכת לאלימות ושנאה, אנחנו בבעיה. קראתי תיקשור מעניין על היחסים בין הטבע למלחמה. כשפורצת מלחמה, אנרגיה עוברת לכל המימדים, לא רק בין אדם לאדם. לפעמים צריך אנרגיה אלימה כדי להביא לתנועה, לשינוי, אבל אצלנו האנרגיה הזו כבר עברה את גבולות ההנעה לפעולה והיא מדרדרת אותנו לחוסר איזון בין חיובי לשלילי, בין אהבה לפחד.

הטבע משמש כמתווך בינינו, בני אדם, ובין אנרגיות חזקות שמסתובבות ביקום. ללא התיווך של הטבע לא היינו עומדים בעוצמתה של השמש או בעוצמת הסערות. התפקיד הנוסף שממלא הטבע הוא לספוג את האנרגיה האינטנסיבית שאנחנו מייצרים ולתווך אותה לעולם. במקומות בהם התחוללו קרבות קשים מרגישים את האנרגייה האלימה זמן רב אחרי שהקרב נגמר. לתוך הכאוס הזה נכנסת האנרגייה המרפאה של צמחים. הטבע יכול לספוג את האנרגייה האלימה שאנחנו מייצרים אבל נדרש כאן שיתוף פעולה שלנו, אנרגטי, מחשבתי, רגשי, כדי שאותה אנרגיה תעבור שינוי ותשתחרר לעולם נקייה ומזככת. 

אם הטבע הוא התזמורת, והאנרגיה המוחזקת היא המוסיקה, אז אנחנו המנצח. תפקידנו לנצח על הטרנספורמציה, על יצירה חדשה של אנרגיה וצבע. אני הולכת לספר הקסמים שלי, שנים אני אוספת טיפים הזויים שהתגלו כפטנטים יעילים במימדים השונים של חיי. הפעם אני מכינה את עצמי ואת הגינה לקיץ, מנקה אנרגיות אלימות, מרגיעה רגשית, עוטפת באנרגייה המרפאה של האגם בתמונה למעלה. אני יודעת שהיא מרפאה כי אני יושבת על ידו לעתים קרובות ומרגישה את הצלילות שלו בעורקים. 

כרגיל, הצעד הראשון הוא הגדרת כוונה ואמונה בעצמי. כרגיל יש צורך לסלק כל שיפוט ומחשבה "הגיונית" ופשוט להתמסר. יצירתיות היא שם המשחק. ההנחיות כאן הן מסגרת ואפשר ליצוק לתוכה כל תוכן שנראה לכם. בעוד שלושה ימים ירח מלא, זמן אידיאלי לעבודה אנרגטית.

1. על נייר לבן משרטטים סכימה  של החלקה לטיהור ומניחים לפנינו.
2. מזמנים תמיכה: הישות של הטבע, זו של האדמה, מדריכים אישיים, האני העליון, מה שמרגיש נכון. 
3. מדמיינים קרן אור לבנה (הקוסמוס) וקרן אור ירוקה (הטבע) שמקיפות אותנו בקונוס של אור.
4. מצהירים כוונה: "אני מבקשת לטהר את החלקה".
5. מדמיינים מעין נייר פילטר בגודל החלקה,  עולה במאוזן מתחת לאדמה,
    דרך האדמה לגובה. הוא סופג את החלקיקים "השחורים".
6. "סוגרים" את הנייר לחבילה ארוזה ו"משליכים" אותה למימד אחר.

ההמשך הוא שחרור מאנרגיה אלימה:

7. אני מבקשת שחרור עדין וקליל מאנרגיה אלימה. רואה את האנרגיה
    הזו נאספת מעלי לענן שחור, אפשר לפעמים להרגיש את השחרור.
    שולחת את הענן למימד גבוה יותר.
8. אני בודקת שהאזור נקי, מודה ומשחררת את הישויות העוזרות, נושמת עמוק ונרגעת.

ומקווה לטוב.....