חפש בבלוג זה

יום ראשון, 20 ביולי 2014

כיסי ריפוי בעזה

השקט המופלא והיופי שעוטפים אותי כאן, בפינדהורן,  לא מצליחים לנתק אותי ממה שקורה בארץ. לא שאני רוצה להתנתק. אני חיה על שתי מציאויות ומנסה לנווט בין שתיהן בצורה מאוזנת. לפעמים יותר קל להיות עם ה"שבט" בבית מאשר ישראלית יחידה בקהילה רוחנית. אני מרשה לעצמי להגיד את זה כי גם אני עברתי את מנת הסקאדים/טילים שכולנו עוברים תקופתית ושרדתי לספר....

דאגה ברורה למשפחה ולחברים, "חור" בבטן שאני מקבלת עם כל תמונה ואיזכור של פצוע/הרוג, אצלנו או אצלם, ותחושה של בדידות כי כאן אף אחד לא באמת מבין. החברים כאן מעודדים, מתעניינים במשפחה, אבל מתקשים לאהוד. התמונות בעמוד הראשון בעיתונים, מדברות יותר מכל הסבר. תמונה של ילד מת מוחשית פי כמה מהסברים מילוליים.

בימים האחרונים אני עם עצמי, מאזנת בין הבית בצד השני של הים והבית כאן, בחירה בכל רגע להיות בשלווה, בהתמסרות ולשלוח הרבה אנרגיה של אור לכל האזור המדמם שלנו. בפינדהורן עובדים הרבה עם כוונות - intentions . מזקקים רצון למשפט אחד ברור ועובדים איתו, במנטרה, במדיטציה, בוחנים את המציאות שנוצרת דרך הפריזמה של הכוונה הספציפית. התהליך הזה מייצר שינוי בפיסי, ברוח האמונה שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו דרך מחשבה. בסוף זה נהיה, לפעמים מיידית, במקרים אחרים בגלגול הבא.

אני מתחברת למטרה שהביאה אותי לכאן, לפתח את השלב הבא של יכולת הריפוי והתיקשור שלי, לעבור מעבודה אישית בקליניקה, לעבודה עם  קבוצות, מריפוי הגינה הפרטית שלי לריפוי גינות נוספות, יצירת גינות חדשות. כתבתי בעבר פוסט על כיסי ריפוי ובפוסט על אבלון, על החלום שלי להחזיר את האנרגיה הזו לאדמה שלנו. 

אני יושבת הרבה בגן המדהים של קלוני (המקום בו אני גרה), מתחברת לאנרגיה המרפאה מהאדמה ושולחת אותה לארץ. מתחברת למדיטציות של אור ושלום שמתקיימות בארץ ובעולם ושולחת אור, מתוך אמונה עמוקה באפקט הפרפר (הפרפר שמנפנף בכנפיו וחומת סין נופלת....). אני לא מצפה לתוצאה מיידית, סביר יותר שמה שנשתול אנרגטית היום יפרח אחרי שכבר לא נהיה כאן, אבל יהיו דורות אחרינו שיקטפו את הפירות. בינתיים זה עושה לי טוב ומקרקע אותי.

אבל זה לא מספיק. עזה היא חור שחור אנרגטי שבולע כל אנרגיה של אור שהוא יכול לקבל, ולעולם לא ישבע. יש מקומות שהם כיסי ריפוי, מזינים את היושב בהם. במקום שיש בולענים אנרגטיים, יש בדרך כלל הרבה אלימות וחוסר יכולת ליצור, לפרוח. כשאין הזנה מהאדמה, יש צורך להתמלא אחד מהשני, מאבק על האנרגיה, כמו מאבק על אוויר לנשימה.

החלטתי לעבוד עם עזה, כמו שאני עובדת עם גינות. פירטתי בעבר את התהליך האנרגטי שאני עושה עם גינה כדי "לפתוח" את האנרגיה של האדמה. אני מכינה את עצמי אנרגטית, מתכווננת, משתחררת מכל מה שאינו קשור לרגע זה, פותחת "קונוס" אנרגטי ומזמינה את השותפים הבלתי נראים שלנו, העוזרים הקוסמיים שלי, ואת הדווה (ישות העל) של עזה., לעזור במשימה. 


שרטטתי סכימה קטנה של עזה ואני סורקת אותה בעיני רוחי, מסמנת "בולענים"  בשישה מקומות. השלב הבא הוא "לסגור את הבולענים", ניקוי האדמה (אני מעבירה "נייר פילטר" לבן דרך האדמה כלפי מעלה, חמש פעמים חזרתי על הפעולה עד שהוא יצא נקי). השלב האחרון הוא הטבעה של תמונה חדשה. במקום הבולענים אני שותלת שש תמונות חדשות שישנו את המפה. התמונה ששתלתי היא האגם שאתם רואים בתמונה, מקום שאני הולכת אליו לעתים קרובות להיטען.

אני עומדת לפרט כאן את התהליך, שלב אחרי שלב. פירטתי אותו בעבר לגבי גינות פרטיות אבל הוא טוב באופן כללי לטיהור מתחמים, חדרים, משרדים, מדינות. לפני כן, כמה מלים על עבודה אנרגטית והרלוונטיות שלה. בעבודה כזו אנחנו לא מצפים לתוצאות מיידיות. אנחנו עובדים עם תודעה, ובשינוי תודעה, שינוי  מחשבתי, שינוי אנרגטי, אנחנו עובדים עם אדוות. ככל שיותר אנשים משנים את תודעתם, תשתנה המציאות הפיסית מהר יותר. אם ההיגיון הזה מקובל עליכם, שחררו כל שיפוט והתמסרו לתרגיל כיד הדמיון. אין נכון/לא נכון, אין אמת מוחלטת. המציאות שלנו היא סך ההחלטות, פעולות, תחושות של 7 מיליארד אנשים, בכל רגע נתון. אין דרך לתפוס את זה מנטאלית. לכן אנחנו משחררים כל שיפוט ועושים קפיצת אמון. לי זה מרגיש נכון, עושה לי טוב, ובגינה שלי ובפינדהורן כן ראיתי תוצאות מהירות.

לעבודה....(כפי שפורטה בפוסט גינה רוחנית)

1. על נייר לבן משרטטים סכימה  של החלקה לטיהור ומניחים לפנינו.
2. מזמנים תמיכה: הישות של הטבע, זו של האדמה, מדריכים אישיים, האני העליון, מה שמרגיש נכון. 
3.  מסמנים אינטואיטיבית בולענים, כאמור סימנתי שישה ברחבי הסכימה של רצועת עזה.
4. "סגירת" הבולענים: בכל דרך שעולה לכם. בעזרת ביו אורגונומי (ערבול של 
    הבולען עם המשלים האנרגטי שלו עד סגירתו), "תפירה" של הבולען כמו חור בבד, 
    מילוי באנרגיה אדומה של צ'קרת הבסיס, וכו'. זה לוקח זמן וצריך לוודא שהאדמה "סגורה" מלמטה. 
5. מדמיינים קרן אור לבנה (הקוסמוס) וקרן אור ירוקה (הטבע) שמקיפות אותנו בקונוס של אור.
6. מצהירים כוונה: "אני מבקשת לטהר את החלקה".
7. מדמיינים מעין נייר פילטר בגודל החלקה,  עולה במאוזן מתחת לאדמה, 
    דרך האדמה לגובה. הוא סופג את החלקיקים "השחורים". העליתי חמישה ניירות כאלה עד שזה יצא לבן.  
8. "סוגרים" את הנייר לחבילה ארוזה ו"משליכים" אותה למימד אחר.
9. בודקים שהאזור נקי, שותלים במקום כל בולען תמונה מזינה, באזור שלנו רצוי תמונת מים (רגש, הזנה).
10.מודים ומשחררים את הישויות העוזרות, נושמים עמוק ונרגעים.


מה אתם אומרים, חברים? בא לכם לתרום את האנרגיה שלכם ולנסות?  








יום ראשון, 27 באפריל 2014

לשלם עבור הזכות לנקות

כמה מקומות בעולם מצליחים למשוך אליהם כל כך הרבה אנשים, שמשלמים בשביל הזכות לנקות, לבשל, לגנן או לכבס, ועוד חוזרים לעוד? אנחנו לא מאמינים על עצמנו והאורחים החדשים שמתחלפים כל שבוע, ועובדים משמרות במהלך הסדנאות, מוקסמים כמונו. העוזרת שלי לא הצליחה להבין (וכמוה עוד כמה...) למה אני נוסעת לסקוטלנד ומשלמת עבור הזכות לעשות את מה שאני משלמת לה עבורו בבית. אני עובדת ב- Home Care , מחלקת משק הבית של מרכז הסדנאות קלוני, בפינדהורן, נהנית מכל רגע ומאושרת שניתנה לי הזכות לטפל בבניין המדהים הזה. וכמו שאני חוזרת כבר שש שנים, בוחרת לפעמים עבודה בגינה ולעתים עבודה בניקיון, חוזרים רבים וטובים מכל קצווי הפלנטה. 

הפעם אני בתכנית הכשרה לצוות, ותנאי השירות משופרים (אינטרנט בחדר וחדר פרטי...). בחודש הראשון שלי כאן, לא הפנמתי את הסטטוס החדש. בדמיוני ראיתי את עצמי מטיילת בטבע, כותבת, עושה מדיטציה ליד האגם. העבודה כאן קלה, המשמרות קצרות, ויש המון זמן חופשי. מאחר ואני החברה החדשה בצוות קבוע של ארבעה, היה סיכוי טוב שהאחריות תהיה מינימלית, אבל איפה שהוא למעלה צוחקים עלי בגדול. תוך חודש נעלמו שלושת חברי הצוות הבכירים (שינוי מקום עבודה, חופשה בארה"ב, חופשת מחלה....) ולתדהמתי נהייתי מנהלת המחלקה לשלושת השבועות הקרובים. זיכרונות מודחקים מקריירת המלונאות שלי, כולל סיוטים בלילה, ומעל לכל תחושת התנגדות חזקה: " לא באתי לנהל מחלקה במלון, הייתי שם, עשיתי את זה, יש לי את הטי-שירט." 

אבל זה המצב וכדי להשלים איתו או לחזור הביתה, נסעתי להיילנדס לסוף שבוע, לחשוב ולמדוט. מול מפלים שוצפים, ים גועש, הרים פראיים ושקט (המדינה הזו כוללת 40% בני אנוש ו- 60% כבשים), "חתמתי" ביני לבין עצמי על חוזה מחודש להישאר, לשרת, ולגדול, כמו שקורה בכל קיץ שלי כאן, אבל הפעם זו גדילה ענקית, תכנון, בנייה וקרקוע של 10 השנים הבאות. 

החיים כאן מלאי ערך, עשירים ורב מימדיים. הרבה טיולים בטבע שמביא דמעות מרוב יופי, הרבה צחוק והתרגשות, מפגשים מרתקים עם אנשים מכל העולם, כולם חולקים את אותו חזון של עולם ירוק יותר, מפרגן, אוהב. כי זו החוויה החזקה ביותר של מי שבא לפה, חוויה של קבלה מוחלטת, של אהבה. מקום בטוח להסיר את ההגנות ולהיות נטו אני. איך מייצרים כזו חוויה, איך הם עושים את זה? איך אנחנו עושים את זה?

האורחים שבאים לסדנאות בנות שבוע עובדים 4 משמרות. אורחים שבאים לתקופות ארוכות ואנשי צוות קבועים, עובדים 2 משמרות ליום, 5 ימים בשבוע. כל משמרת 3 שעות ברוטו, הנטו קצר בהרבה....מי שמנהל את השבוע נקרא Holder of the week . לא מנהל, Holder, "מחזיק השבוע". רק עכשיו אני מבינה מה זה אומר וכמה זה מורכב.

נכון שיש לי המון ניסיון בניהול פרויקטים עסקיים מצד אחד וטיפול באנשים מהצד השני, אבל בבית אלה שני עולמות נפרדים. פה הם מתערבבים לדייסה של רגשות. מצד אחד צריך לבצע את העבודה. מצד שני העובדים הם אורחים, לא מקצועיים, באו לכאן כדי לעבור סדנה. גם הצוות הקבוע, שבא לחודש עד שנים, לא בא כדי להיות עובדי ניקיון. כל אחד והתהליך שלו. ערב רב של תרבויות, שפות, רמות שונות של הבנת אנגלית, מצבי צבירה שונים, החל מרצון עז לעבוד, דרך חוסר יכולת, פיסית או רגשית, צחוק וחזרה לימי הקולג' (זה קצת מזכיר לאנשים את צעירותם) לעומת בכי ועייפות בגלל מטענים רגשיים שמתנקים. ההנחיה למנהל השבוע היא לכבד את התהליכים של הצוות, אבל העבודה צריכה להיעשות. כל שבוע צוות אחר. איך מוצאים את האיזון?

כי זה בעצם הקושי הגדול וזה גם מה שכל  כך מרתק אותי. כל משמרת מתחילה בדקה של שקט, מביאים את כולם ממצבי האופוריה השונים, מהפטפטת, לרגע אחד של התקרקעות. שתיקה נופלת על החדר וכולם מרגישים את השינוי באנרגיה. אחר כך יש "צ'ק אין", דקה שתיים בה כל אחד מהנוכחים משתף לגבי עצמו, תחושות, מה שעולה. השלב הזה של פריקת מטענים רגשיים מרגיע ומנקה את המחשבה. אני יכולה לחוש את האנרגיה בצוות. בשלב הזה כבר אפשר לדעת מי יעבוד, מי יתמרח ואת מי כדאי לשלוח לטייל...השלב הבא הוא שלב ה- attunment , שלב ההתכווננות לעבודות השונות. אני מפרטת את העבודות שעל הפרק, מבקשת מכולם לעצום עיניים ולראות מה קורא להם, מי רוצה לעבוד לבד, מי בזוג, מי עם מים, מי עם רעש, ורק אחרי זה שולחת את כולם לעבוד. הולכים לעבוד כשעה ויוצאים להפסקת תה של 20 דקות (אנחנו בסקוטלנד, יש דברים קדושים....). חוזרים לעוד כשעה עבודה ונאספים לרגע של שקט, דיווח על העבודה ומצב הרוח, כיבוי הנר, שליחת האור למי שזקוק לו, ושחרור המשמרת. 

המעבר הזה בין חולין למשמרת, כמו מחול לקודש, הקבלה המוחלטת של המצב האנרגטי של כל אחד מהצוות (עובדים עם מה שיש, אין בשום אופן שעות נוספות ואין דרישה לעמוד בקצב. להיפך, ההנחיה היא להאט, לכבד את עצמך), התחושה שכולנו אורחים וכולנו אחראים לכך שהמקום הקסום הזה יתפקד כמו שעון ויהיה שם בשבילנו, זה הקסם שעובד כבר יותר מחמישים שנה. 

אני מתבקשת כאן לשחרר את השיפוט שלי (מפונק, חלשלושה, עצלנית, נצלן...), את הצורך שלי לעמוד בלוחות זמנים, לדחוף את עצמי מעבר לגבול היכולת. אני מתבקשת כאן לכבד ולדאוג לעצמי ולתהליך האישי שלי, העבודה נעשית ונעשית טוב גם בלי שאקח את כל האחריות ואהרוג את עצמי מרוב מתח. המקום הזה מרוויח ויציב כלכלית. אם הייתי יכולה לחזור בזמן לעכברה המסוממת שהייתי לפני 20 שנה כשהרגתי את עצמי בתפקיד מנופח בשביל, בשביל מה בעצם? יש לי הרבה מה להגיד לה, לאני של אז, ולמנהלים הדורסניים שלא הפסיקו לדרוש ולדרוש ולדרוש עוד, אבל לא ידעו לתת. סידרו לי כאן חוויה מתקנת. אנחנו באלף חדש ואני בעד לאמץ מודל עבודה חדש, להירגע ולהאט, ולצחוק לאורך כל הדרך.



יום שלישי, 4 במרץ 2014

חיים חדשים

אז גינת הקוסמת, כלומר אני, עברה/עברתי לסקוטלנד. בראייה לאחור, המהלך הזה מתבשל כבר שנים. כל ביקור בפינדהורן מחבר אותי לטבע, לאדמה, לגינה, ברבדים שלא נגישים לי בארץ. כל פעם שאני חוזרת אני מיישמת עוד קצת, בחיי האישיים ובעבודה, וכל פעם אני מוקסמת מחדש מהיכולת לשפר את בריאת המציאות, דרך תובנות פשוטות שעוברות דרך הטבע. 

הגיע הזמן לקפיצת מדרגה. אני מרגישה שמילאתי את הגביע בכל מה שקשור לחיי עד עכשיו. הדרך להרחבה עוברת דרך "כאן", דרך סקוטלנד ופינדהורן, דרך חיים (זמניים) בקהילה של אנשים מכל העולם, שבאו לכאן לשבוע עד שנים, להתכנס בתוך עצמם וליצור מציאות חדשה, אמיתית ופיסית, עם דגש על שפע חומרי, רגשי ורוחני. 


את חיי החדשים בחרתי לפתוח בטיפוס הרים בהיילנדס המערביים, והצטרפתי ליום טיפוס לפסגות לקבוצת מטיילים מנוסים, יותר מתוך בורות מאשר גבורה. שום דבר לא מכין אותך למזג האוויר הסקוטי, למרות שהייתי מצוידת כמו שצריך. זאת אומרת, כן נתתי כבוד לאזהרות ודאגתי לציוד מתאים כולל כמה דברים שלא שמעתי עליהם מעולם. אנחנו מתחילים בשמש ו- 9 מעלות, דרך נוף יפהפה, בטיפוס לא קשה של כשעתיים והאופטימיות שלי מתגברת. עם מעיל חוסם רוח ונעליים חוסמות מים החיים נראים טוב. אבל אחרי שעתיים וחצי מגיעים לפסגות ולשלג עמוק וזו כבר חוויה אחרת וחדשה לי לגמרי. שלג...לא מה שנראה בטלוויזיה...כל צעד שלישי אני שוקעת עד הירכיים, מושכת את עצמי על ארבע מהבור רק כדי לשקוע שוב...זה יכול היה להיות משעשע אם לא היה לוח זמנים לירידה מההר והמנוסים בקבוצה מתחילים להילחץ מהחושך המתקרב וסופת שלגים שאמורה להגיע בערב (מי ידע??) קצת לפני הפסגה המושלגת שסופת שלג קלה מתחוללת עליה, חלק מאיתנו מחליטים לחזור וכמה גיבורים ממשיכים הלאה, כדי לרדת מצידו השני של ההר. זה ייקח להם עוד שלוש שעות.


החזרה לוקחת שעתיים וחצי בשלג ובביצות שנוצרו כשהשלג נמס. השמש נעלמה מזמן, החזית הקרה הקדימה, גשם קל, 3 מעלות, והפינאלה מגיע רק בזכות כוח הרצון, כי בעצם אין ברירה.

אבל! איזו חוויה מדהימה!! נופי בראשית, אוויר צלול כמו שאין בשום מקום, מים זכים לשתייה בנחלים, אנרגטיים כמו ששום מי ברז או בקבוק יכולים להיות. בסרטים דוקומנטריים מראים אנשים מטפסים בנופים מדהימים. הצילום נעשה מהליקופטר ואני תמיד מקנאה במטיילים ומדמיינת את ההתרגשות. עכשיו אני יודעת. אין חיבור טהור כל כך לעולם ולטבע כמו החיבור בפסגת הר מבודד, לשתות תה (אנחנו בסקוטלנד...) עם אלוהים...

החוויה הזו לא תחזור על עצמה למעט במדיטציות. אני יכולה להמשיך ולהעלות את התחושה, ההתעלות, הכרת התודה לעולם, תחושת הניקיון הפנימי, ההתרגשות, דרך חלומות בהקיץ. יומיים אחרי, עם מעט כאבי שרירים (נס, חשבתי שאגמור בבית חולים), אני מרגישה שלווה ומקורקעת כמו שלא הרגשתי הרבה זמן, מרגישה שפתחתי ערוץ חדש לעולם ועוד יתברר מהו. אחרי חודשים שלא כתבתי, חזר לי החשק.


העונות כאן מובחנות מאד והטבע מתחיל להתעורר אחרי תרדמת חורף. זהו שלב הניצנים והפרחים הקטנים שצצים מהאדמה, ואני מסונכרנת עם ההתעוררות הזו וההתחלה החדשה. שלווה מופלאה ירדה עלי, ולו רק בגלל העובדה שכשמשחררים חיים מתפנה המון אנרגיה. אחותי כותבת לי שביטוח לאומי רוצה ממני כסף. זה נראה לי כל כך רחוק ולא מעניין, קחו מה שאתם רוצים, לא יכולה להתפנות אליכם, אני עסוקה בשיחה עם היער.





יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

אישה -אדמה: סדנה של גינת הקוסמת

ענבל רוצה להעיר את הגינה שלה, לחזק את האנרגיה ולחדש את השתילה. מעבר לתכנון הפיסי של מה ואיפה, יש פה בסיס רגשי. הגינה עוברת טרנספורמציה כדי שתתאים לטרנספורמציה שעברו לאחרונה בעלי הבית. בכל רגע בזמן משתנה האנרגיה שלנו וסביבנו. החיים הם רצף של נקודות איזון שמשתנות מרגע לרגע. לפעמים קורים אירועים, במקרה הזה אירוע נפלא, בעקבותיהם עולה התחושה שצריך לשנות, לחדש, להתאים את הקיים למה שהשתנה.

זו הזדמנות נהדרת לחבר את כל מה שאני כותבת עליו עם פעולה פיסית. אני כותבת הרבה על עוצמתן של נשים והחיבור שלהן לאדמה. הגוף שלנו מושפע ממחזורי גיאות ושפל. הוסת שלנו מושפעת ממחזור הירח. הקשר שלנו לטבע ולעולם הסמוי מהעין הוא קשר מעגלי, נתינה וקבלה. כמו שהעולם הזה משפיע עלינו, יש לנו אפשרות להזין אותו, לרפא קרעים במרחב האנרגטי, לחדש.

חיים של מודעות יכולים לקבל צורות שונות. מודעות כשהגינה משמשת לנו מראה, עוברת דרך שקט, התמסרות, הקשבה, התבוננות, תמונות ותחושות. כבר כתבתי בעבר שגננים וחקלאים הם בעיני אנשים מאד מודעים, גם אם הם לא ממש יודעים את זה. עבודה עם הטבע מעלה שוב ושוב את הצורך בגמישות וקבלה של מה שבא. פחות לדבר, יותר להקשיב,להתבונן בעיניים עצומות.

מתוך השקט וההקשבה עולה הידע, עולות תשובות, לגינה ולנו. שני הצדדים מתמלאים, מזינים אחד את השני, מקבלים הנחיה לשלב הבא.

קבוצת נשים שעובדת יחד במרחב כזה, מייצרת עוצמה אנרגטית אדירה, מגייסת את כל העוצמות של הטבע, ומייצרת שינוי פיסי אמיתי, גם בגינה וגם בחיים באישיים. הגינה של ענבל תספק מרחב נפלא,   להפוך אותה לכיס ריפוי, גינה של קסם שאנשים רק רוצים לשבת בה ולהתמלא. בדמיוני אני רואה אלפי גינות כאלה, אלפי כיסי ריפוי, שמרגיעים את האנרגיה המסוכסכת של האזור שלנו ומעלים את כולנו לתדר חדש.

ביום שלישי 26.11 נתכנס אצל ענבל, במושב בשרון, כדי להעיר את הגינה, במסגרת סדנה של שלוש שעות. מי שרוצה להצטרף אלינו יכולה לקבל פרטים ולהירשם אצל ענבל בכתובת המייל: inbal.re@gmail.com







יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

שיחה ידידותית עם הטבע


מול הרי הצפון, אוויר צלול וטרי של בוקר, שדה פתוח שיהפוך לגן ירק וכיס ריפוי, מרכז לחקלאות אקולוגית ברת קיימא, מקום למי שרוצה להירגע, לשחרר לחצים, להתרפא. העברתי לצוות שתי סדנאות כדי לחבר אותם לעבודה מודעת עם הטבע.

מי שעוסק בחקלאות אקולוגית ומאמין בחיים של קיימות, כבר בעצם נמצא "שם". גננים וחקלאים הם בעיני האנשים הכי מודעים, הכי רוחניים. כל כך הרבה ענווה נדרשת כשבאים לגינה, התמסרות לגחמות המשתנות של מזג האוויר, של האדמה, ושל הצמחים עצמם. כמה פעמים אנחנו עומדים מול צמח שמסרב להתפתח כמו שאנחנו רוצים. התנאים מושלמים, האדמה רכה ומזינה, לא הולך. יש לי בגינה יסמין כזה שכבר כמה שנים מעביר אותי שיעור בקבלה. כמו ילד נכה, הוא לא עומד בציפיות הגבוהות ששמתי עליו, אך בעקשנות מתמיד להישאר נוכח, גם אם לא גדל ביותר מכמה סנטימטרים מאז ששתלתי אותו. כל ניסיונותי להעביר אותו למקומות שונים, לשפוך עליו טונה של אנרגיה וכוונה, לדבר עם הישות שלו, נכשלים. המסר חוזר שוב ושוב: תניחי לו להיות מה שהוא, להיות או לחדול, קבלי אותו כמו שהוא.

מאחר וסוף סוף הסכמתי לנסות להעביר את הידע לאנשים אחרים, אני נדרשת להתכנסות בתוך עצמי כדי לספק הסברים. כבר הרבה שנים אני חיה במודעות ושיתוף פעולה עם המימדים הלא נראים. אני רואה איפה זה תרם לי, פיתח את היכולת האינטואיטיבית שלי, את התיקשור, את ההילינג, את האנרגיה הפיסית שלי וכתוצאה מכך אני בריאה יותר מאי פעם, משוחררת מפחדים ולחצים שבעבר אפיינו אותי. יש משהו מאד מרגיע בהתמסרות לעולם, בקבלה של מה שיבוא מתוך ידיעה שאתמודד עם כל דבר באותה דרך, בשלווה ובגמישות מחשבתית, בלי להיאחז. הדרך למקום המרפא הזה עברה אצלי דרך הגינה. שם אין חוכמות, אתה לומד פעם אחר פעם שאנחנו חלק מתוך מכלול. כמו שכתבתי קודם, הרבה ענווה, גמישות מחשבתית, פתיחות לניסים, קבלה והתמסרות, מעורבים כאן. ומי שחווה את זה בעבודה פיסית, מעביר את זה אחר כך למישורים אחרים בחייו.

אבל הגננים שלי מהצפון מצפים שאספק קצת יותר מתובנות כלליות. פעם ראשונה שאני נדרשת להפוך ממטפלת למורה, לייצר את החוויה הרגשית, את האווירה המתאימה כדי שכולם "יקפצו למים", יתחברו למידע שנשמע אולי הזוי אבל יתורגם לקווים מעשיים מאד.

אנחנו יושבים בקצה השדה במעגל, דקה שקט להתכווננות, לקרקוע, להשאיר את העולם בחוץ ולהתמסר למעגל שלנו. סבב קצר לבחינת רמת האנרגיה, 1 – אני קרוב למוות, 10 – אני רוקד עם אלוהים. רמת האנרגיה הממוצעת היא 6, עובדים עם מה שיש. בעזרת מדיטציה בדמיון מודרך שכוללת איזון אלמנטים בגוף שלנו, אנחנו מצליחים להעלות את רמת האנרגיה לכיוון 7 ולחבר את כולם לתדר אחד. האווירה שלווה, האנרגיה מבעבעת, ממוקדת, בזמן שאני מסבירה את הרעיון של עבודה עם ישויות הטבע. חשוב לי להדגיש שמדובר פה בשיתוף פעולה. לא יהיה מצב בו נקבל את עשרת הדיברות מהדווה של הגן. אנחנו לא מחליפים דת ישנה בחדשה. אנחנו מתחילים תהליך שעיקרו הוא הכרה של עצמנו, התבוננות בנו ובדפוסים השתלטניים שלנו. המידע שיתקבל יכול להפתיע, לעורר התנגדות, יהיה מאבק פנימי אם להאמין ולבצע, או להתעלם. לעתים יפורש המידע בצורה מוטעית, לעתים הוא יתאים למה שאנחנו יודעים. דבר אחד אני יודעת בביטחון, לאורך זמן תעלה רמת האנרגיה של הגינה, היא תמשוך אנשים ובעלי חיים, ואיש לא יוכל להצביע על הסיבה, אבל כולם יגידו שפה זה אחרת, שיש פה אנרגיה טובה, חיות, ריפוי.

כל מסע חיים מתחיל בצעד הראשון והצעד הראשון פה הוא לתת כבוד לתחושה, לאינטואיציה. אנחנו מתפזרים בשדה, מתמסרים, חלק בשכיבה על האדמה, מבקשים להתחבר לדווה של האדמה, מבקשים מספר כדי לאמוד את רמת האנרגיה של השדה. הגננים בצד אחד מקבלים כולם את אותו מספר – 6 – בלי תיאום מוקדם. בצד השני מקבלים כולם 8 וחווים חוויה אנרגטית שמפילה אותם לאדמה, קשה להם להתעורר ולחזור למעגל. במפגש השני, אחרי שאנחנו מטהרים את האדמה, אנחנו מטיילים לשלוש נקודות שונות בשטח. הפעם כולנו יחד, חולקים את התחושה בזמן אמת, משתאים מהשוני בתחושה בכל נקודה, מהדמיון הרב במסרים שכולנו מקבלים. הדימויים שונים, המלים אחרות, אבל נוצרת מפת שטח אנרגטית שמקובלת על כולם. זו ההתחלה. אחרי מיפוי השטח אפשר להתחיל לשאול שאלות, לקבל תשובות ולתכנן את הדישון, את השתילה, את הנקודות האנרגטיות בהן יוצבו "גנרטורים" אנרגטיים – קוורץ, קריסטל, פסל, גזע עץ – מה שיעלה בזמן התכנון.

נהניתי. אהבתי את האנרגיה שנוצרה, את היכולת שלי להכיל את כולם בלי  להתאמץ, בלי להיסחט, בלי לקחת אחריות מעייפת על כל העולם. לקח לי שנים לשחרר את הצורך לסחוב את המטופלים שלי על הגב, לרצות בשבילם. דחיתי בקשות לסדנאות כי חששתי שלא אוכל לשחרר את הצורך שלי בשליטה במצב, אבל אחרי שחוויתי את עצמי ביומיים האלה, אני יודעת על איזה כפתור ללחוץ בתוכי כדי לייצר את האנרגיה הנכונה לי ואיך להעביר את הידע הלאה. והעיניים כבר ממוקדות בתמונה הפנימית הבאה: המון כיסי ריפוי כאלה, בכל הארץ, בגינות פרטיות, קטנות וגדולות, דרך נשים שהן קוסמות גינה, שמדברות עם המימדים הלא נראים ומקרקעות את המידע שמגיע מהם. על הדרך הן מייצרות מציאות חדשה, שוברות חוקים ישנים, מרפאות את המשפחה שלהן, מלמדות נשים אחרות.


לדבר פחות, להקשיב יותר, לגעת, לראות ולשמוע בעיניים עצומות.    



יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

מסע שמאני בקולרן

קולרן (Cullern), גן הירקות הגדול של פינדהורן, עובר משבר. שלושת המנהלים שלו (Focalisers, מלשון פוקוס, ה"מפקסים"), עוזבים, והתחושה של הגננים היא של רעידת אדמה. תחושה ש – 90% מהידע הגינוני עוזב, תחושה של ניתוק מישויות הטבע ומהשפע הרגשי, אנרגטי ופיסי שהגן מספק.

תומס, אחד העובדים בגן, ארגן מסע שמאני לחיבור מחודש לאנרגיה הרוחנית, של הגן ושל העובדים בו. הבקשה היא להתחבר חזרה לישויות הטבע ובעיקר לדווה של קולרן, אותה ישות גבוהה שמנהלת את הגן. כבר לפני שלושה שבועות ביקש ממני פיטר, גנן אחר בגן, לבוא להסתכל על הדלעות התלויות. המסכנות סובלות מפריחה ופיטר רצה שאתקשר עם ישות הגן ואברר איתה מה לא מאוזן להן. ברמה הפיסית הן טופלו כמו שצריך אבל זה לא עוזר. איכשהו לא יצא לי (החיים די עמוסים לי כאן), ושמחתי מאד כשתומס ארגן בוקר שבת שמאני בקולרן.

אני רוצה להבהיר, קולרן הוא גן פיסי, אקולוגי, מקורקע לחלוטין, מספק הרבה ירקות לקהילה והרבה פעמים גם לקהילה הרחבה שחיה בכפרים מסביב. אבל כמו שאנשים משלבים היום רופא עם טיפול משלים וטיפול אנרגטי רוחני, כך גם הגננים בפינדהורן. לא משאירים שום אספקט לא מטופל.

עבדתי בקולרן לפני כמה שנים, בפעם הראשונה שלי כאן, ומאז לא בחרתי לעבוד שם. אני נמשכת תמיד לגן בקלוני או בפארק. קולרן הוא גן גדול עם הרבה גננים והייתה לי תחושה שהוא תעשייתי מידי בשבילי. כשיוצא לי לעבור בתוכו אני דווקא אוהבת את האנרגיה שעולה ממנו. הוא מרגיש לי קצת כמו קהילה בתוך קהילה, עם התרנגולות והסוסים, האגם הקטן במרכזו, והיותו טיפה בצד, מחוץ לפארק.

21 אנשים התכנסו היום, חלקם צוות, חלקם מהקהילה וחלקם אורחים לסדנאות ואורחים לקיץ כמוני. מזג האוויר: קיץ סקוטי. בטווח של שלוש שעות עברנו משמש לסתיו לחורף ישראלי וחוזר חלילה. בתיאום נפלא עם הדוות של הגן, הגשם החזק מתחיל כשאנחנו מוכנים להיכנס פנימה למסע השמאני. אנחנו מתחילים בסגירת מעגל אנרגטי והתכווננות לבניית גשר לעולם שמעבר. 15 דקות של טיול עצמאי בגן, להתחבר לרוח שלו, ו –sharing , משתפים במידע שעלה אינטואיטיבית ומחברים אותו לתמונה ברורה. עולה לי שהגן בסדר גמור. מי שעובר שינוי זה בני האדם. כשמתחלפים אלו שמחזיקים את הגן פיסית ואנרגטית (והשלושה האלה מחזיקים את הגן ברמה אנרגטית גבוהה מאד, השפע בשנים האלה היה מדהים), יש שלב של ניתוק עד שיבואו החדשים ויחברו את עצמם לגן. הגינה שלי בבית עוברת את זה כל פעם שאני נוסעת לקיץ וצריך להחיות אותה מחדש כשאני חוזרת. כשהמובילים כבר לא מחוברים אנרגטית, חשים השאר את הנתק. אנחנו מוזנים מאנרגיה שיוצרת קהילה, משפחה. נתק יוצר בדידות, פחד ומחסור. מעניין שהאזורים שמטופלים על ידי בני אדם, החממות, סובלים יותר מאלו שפתוחים לטבע. גם האגמון הקטן (להבדיל מהגדול שבמרכז הגן) סובל קצת ופסל המלאך שבתמונה איבד את האף והוא פגום ופצוע.


נראה שכולם מרגישים אותו דבר: הגן שוקק מאנרגיה שלא מצליחה לפרוח. הפוטנציאל טמון באדמה אבל לא מצמיח גבעולים ופרחים. התמונה היא אנרגטית, בפועל קולרן ממשיך להאכיל את כולנו, אבל הוא יוכל לתת כל כך הרבה יותר אם נתחבר אליו אנרגטית ו"נמשוך" את האנרגיה הפוטנציאלית שטמונה באדמה. אחד מהוותיקים בקהילה מתקשר עם ישויות הטבע ומקבל מידע שאני קיבלתי בעבר וכתבתי עליו מאמרים ("עבודה עם ישויות הטבע") מה שמשמח אותי במיוחד.

מסע שמאני מלווה תמיד על ידי תוף ומוניקה היא מתופפת מאד מאד מיומנת. ההזמנה היא להיכנס להרפיה ולעבור דרך שער דמיוני "לצד האחר". לכל אחד יש את הכלים שלו אבל תומס מזמין אותנו להתחבר לעץ, מעברו השני של השער ולהתחיל לקבל מידע על הגן מהדווה שלו. הדרך הקבועה שלי ל"צד השני" עוברת דרך אגם ותחושה של צלילה מאד עמוקה פנימה. בעבר הייתי מרגישה חנק, עכשיו אני מרגישה התרחבות של הריאות. המידע על קולרן מגיע מהר וברור: הגן בסדר גמור, השינוי טוב, הגננים צריכים להתחבר רגשית באופן אישי ולא לצפות שהמובילים יחזיקו את החיבור. כל פינדהורן עוברת עכשיו שינוי, הרבה אנשים בתפקידי מפתח עוזבים, אחרים חוזרים, ויש מקום לכוחות חדשים. הגן הוא תמונה של המקום.


מהר מאד המסע הופך למסע אישי שלי ובמקום שאני אטפל בגן, הגן מטפל בי ומביא לי הרבה תובנות אישיות. כשאנחנו חוזרים מהמסע שלנו (מתאוששים באיטיות, איזה עומק!), מסתבר שכולם הגיעו פחות או יותר לאותו מקום, חיבור לאנרגיה העצומה שנמצאת בקרקע, "משיכתה" אל פני האדמה ופתיחת הערוצים בין בני האדם לאותו עולם בלתי נראה של הטבע. הרבה שמחה הייתה במסע הזה. אנשים שמעו מוסיקה וראו דמויות רוקדות. זה לא מפתיע , אנחנו בסקוטלנד והרבה אנשים פה ראו פיות או חושבים שנחטפו על ידי פיות. בחיי שאני לא ממציאה, זו מיתולוגיה מאד חיה במדינה הזו.

קולרן יהיה פה גם אחרינו, כגן מובנה או כפיסת טבע. אנחנו באמת רק פסיק בחיים של הגן הזה. כמו שאנחנו מטפלים בו הוא מטפל בנו, בגובה העיניים. קצת שכחנו את זה.


יום ראשון, 28 ביולי 2013

חזרה לאיונה


חזרתי לאיונה לשבוע רטריט. איונה, אי קטן במערב סקוטלנד, ידוע כבר מאות שנים כמקום רוחני ומפוצץ באנרגיות. הקלטים, הדרואידים, הנוצרים וסתם מתבודדים תרמו את האנרגיה שלהם ובמשך מאות שנים איונה היא מרכז לעולי רגל מכל הסוגים, לאו דווקא דתיים.

קהילת פינדהורן מחזיקה בית מקסים לרטריט בחלק הצפוני של האי, מבודד ופראי. הבית נמצא ממש על קו המים ולמרבה הצער צריך לעבור דרך החווה השכנה, הפרות והכבשים והסוס המעט לא שפוי. זו כבר חוויה של צליינות בפני עצמה. צועדים במדיטטיביות, עיניים על הקרקע, מחפשות מוקשים פוטנציאליים, מצד שני עירנות מוגברת לשינוי במצב הצבירה של הפרות. לרוב הן עוסקות בשלהן אבל לך תדע. אבל זה שווה את זה. מעבר לניתוק מאמצעי תקשורת (על פי בחירה), יש ערך מוסף בחיים עם עוד חמישה אנשים בבית אחד, בישול משותף של ארוחות ערב, חופש מכל מחשבה מעבר לרגע הבא. אני הולכת שעות על החוף ומזדהה עם הפרות. המוח ריק, למעט חלומות בהקיץ וסיפורים שאני מספרת לעצמי.

האי הזה לא קל לי. האנרגיות שלו מפילות אותי כל פעם מחדש. לפני ארבע שנים חלמתי שם חלומות מטורפים, דפקתי את הברך, וישבתי שלושה ימים עם רגל למעלה. בבית יש מפה של האי ומסומנים עליה קווים אנרגטיים וצ'קרות. מישהו "הלביש" את הצ'קרות על האי וזה עובד. ההר  שעליו דפקתי את הברך הוא אזור צ'קרת הכתר. אז הייתה בי התנגדות לראות שחיי צריכים להשתנות וסירבתי להיפתח למידע שבא מ"למעלה". לקח לי ארבע שנים לחזור למרות שידעתי שהשארתי שם משהו פתוח. כל שנה אני מתכננת את הקיץ בפינדהורן ונרתעת מלהזמין שם מקום. גם הפעם נרתעתי אבל התפנה שם מקום אחד והחלטתי לקפוץ למים. מסע של 7 שעות מפינדהורן, שעובר דרך נופים מדהימים ושלוש מעבורות. בכל מעבורת אנחנו מתרגשים כמו ילדים, יש משהו מקסים בלראות את היבשת מתרחקת ואי ראשון מתקרב, חזרה למיניבוס לחצות את האי ושוב מעבורת לאי הבא, עד שמגיעים לרחוק שבהם, איונה.

הפעם יצאתי בזול, 24 שעות של חום, צינון ושיעולים. הרבה שינה, הרבה מדיטציה כדי להתמסר למקום, להתמזג איתו, לא להתנגד , גם אם בצורה לא מודעת, למה שמתחולל עמוק בתוכי. אין כאן שום דבר שאני יכולה לתאר במילים. יש תמונות, תחושות, חלומות ואפס אינטלקט. אני עובדת הרבה עם אנרגיה של מקומות וכותבת על זה לא מעט. איונה מכניעה אותי כי אני לא נכנעת ואחרי יומיים אני שואלת את עצמי במי או במה אני כל כך נלחמת. לא מזהה את האויב, לא מזהה את המטרה הצודקת, אבל המציאות מוכיחה שאני לא משחררת, ואין שום דבר אקטיבי שאפשר לעשות. רק להיות, להיכנס לתוך עצמי, לדמיין את הראש ריק.

כריס שחולק את הבית אתי, לא מרגיש את האנרגיות החזקות האלה. מיד הוא מדרג את עצמו במקום נמוך "רוחנית". כמובן שזה לא נכון ואין מקום להירארכיות רוחניות. זה עניין של תדר. אני כיווננתי את עצמי לאנרגיה של מקומות במשך שנים, לא פלא שזה כל כך משפיע עלי, אני ממש מחפשת את הצרות. מי שמכוונן לתדר אחר ירגיש משהו, אבל לא בכזו עוצמה. מהשיחות בבית אני מבינה שכולם מתחברים לאנרגיות של המקום, מדווחים על חלומות חזקים ומשמעותיים, על זיכרונות שצפים משום מקום. רק מאמצע השבוע אנחנו מתחילים להבריא, כולנו, לישון עמוק, להרגיש את הקסם, להרגיש שדברים מתבררים.

בשישי בלילה, אחרי שקיעה בעשר ועוד שעה על החוף, אני מוכנה לחזור לפינדהורן לעוד חודש. אני מרגישה שהכוס שלי מלאה באיונה ואין יותר מקום. משהו נשבר , משהו השתנה, עוד אין מלים לקטלג את השינוי ואולי גם לא יהיו, אבל הוא יהפוך לנגיש יותר כשאראה את השינויים במציאות שלי. נסיעה ארוכה חזרה, שלוש מעבורות....בדרך אני מפנטזת על העולם המוכר והנוח שמחכה לי בקלוני (מרכז האירוח של פינדהורן). אני מתכננת ערב של אינטרנט, כביסה, וסיפורים מהאי לשותפה שלי לחדר.

המציאות שלי מתפרקת ברגע שאני עוברת בדלת. השותפה לחדר עזבה במפתיע, אני צריכה לעבור חדר במיידי לשותפה חדשה, האינטרנט מקולקל, מכונת הכביסה בולעת את המטבע ולא פועלת. כשזה מסודר בעזרת מטבע נוסף, מייבש הכביסה בולע את הפאונד ולא פועל. אנשים מציעים לי ללכת לישון לפני שאגרום עוד נזקים בלתי הפיכים.


אם אתה רוצה לדעת איפה אתה עומד במסע הרוחני, תתבונן במציאות הפיסית. שינוי פנימי תודעתי, גם אם לא קיבל תמונה ברורה, יביא מיד לשינויים קטנים במציאות. רק להתבונן, לזהות את הניואנסים הקטנים שמשנים את הפאזל הגדול, וללכת לישון. נראה שנעשתה באי עבודה טובה.