המבנה המרשים שבתמונה נקרא Cluny Hill College , מרכז הסדנאות של קהילת פינדהורן בצפון סקוטלנד. התמונה תולה בחדר העבודה שלי ובימים של געגועים אני בולעת אותה בעיניים ומדמיינת את עצמי שם. אם קראתם את "מרד הנפילים" של איין ראנד (העמק הסודי והקסום, למנוחה מהעולם הקשה שבחוץ), אם אתם מכירים את הסיפור על שנגרי - לה (עוד עמק סודי וקסום בהימלאיה,שלא מזדקנים בו), אתם יכולים לדמיין מה אני מרגישה כשאני מגיעה למקום הזה.
יש ל - Findhorn Foundation אתר אינטרנט מרשים ואינספור כתבות בעברית ובאנגלית. כרגיל אני שולחת אתכם לגגל (מלשון גוגל...) ומתמקדת במה שחשוב. פינדהורן היא קהילה רוחנית אקולוגית שהוקמה די במקרה ב- 1962 על ידי שלושה אנשים: פיטר ואיילין קיידי, וחברתם דורותי מקליין. השלישיה הזו ניהלה את קלוני (בתמונה למעלה) כמלון במשך כמה שנים, בסוף שנות החמישים. כשהם קבלו את הבנין על 20 הדונמים קרקע שסביבו, הוא היה מלון כושל, באדמת בור. הם הפכו אותו להצלחה והחלו לנטוע גן סביבו. אחרי כמה שנים, מסיבות שונות, הם פוטרו ומצאו עצמם בקרוון בקצה של פארק קרוונים, ליד הכפר פינדהורן, 10 דקות נסיעה מקלוני.
בריטניה של 1962 - מלקקת עדיין את פצעי מלחמת העולם השנייה, מיתון עמוק. פיטר קיידי, בן כחמישים, לא מוצא עבודה במשך שנה. האזור בו הם יושבים בצפון סקוטלנד - אדמות בור, חקלאים קטנים, הרבה כבשים. מתוך מצוקה אמיתית, וכדי להאכיל את שלושת הבנים שלהם, הם מתחילים לגדל ירקות באדמת הבור עליה הם יושבים, פרויקט חסר סיכוי מלכתחילה. איילין ודורותי מתקשרות מידע מאלהים ומישויות הטבע, ופיטר, איש חיל האוויר הבריטי בעברו ומנהל מוכשר, מיישם את כל המידע ה"הזוי" שהן מקבלות. תוך שנה הם מתחזקים גן ירק לתפארת ומכל בריטניה מגיעים אנשים ללמוד מהם עבודת אדמה "אחרת", חלקם מתיישבים במקום בקרוונים משלהם, ונוצרת קהילה. בסוף שנות השישים מגיעים אמריקאים שבונים תכניות לימוד מסודרות ונוצר מבנה שמזכיר קיבוץ. המידע על המקום הקסום הזה מתפשט ברחבי העולם. חמישים שנה אחרי, פינדהורן היא קהילה מבוססת, מובילה בפרוייקטים אקולוגיים וחברתיים, מקבלת אלפי אנשים מכל העולם לסדנאות בתחומים של אקולוגיה, נושאים חברתיים ורוחניים.
פינדהורן מושתתת וחיה על עקרונות רוחניים, אך רגליה נטועות עמוק בקרקע. היא מתנהלת בנינוחות מול ממשלות, חברות ענק, בנקים ושאר מוסדות שמניעים את העולם, בלי לאבד את היושרה שלה. האנשים שבאים עימה בקשר, כתלמידים, כאורחים שעובדים בקהילה וכתומכים ותורמים, נחשפים לטרמינולוגיה של שיחות עם מלאכים וישויות הטבע, של קבלת החלטות מתוך מודעות ומדיטציה, של שימוש בהיגיון כמתרגם חזונות למציאות, ככלי, לא כגורם מחליט. קודם רואים את החזון, אחר כך מתחילים לתרגם אותו דרך כלים אנליטיים ולוגיים עד שהוא מתממש. זה עובד. התחושה שמקרינה הקהילה היא של שפע, פיסי, רגשי ורוחני, מקום ולגיטימציה לכל אחד להיות מי שהוא ולתרום את האנרגיה שלו לקדירה.
בביוגרפיות שכתבו שלושת המייסדים, מצאתי התייחסות ל"שתילת" אנרגיה באדמה. שלושתם עסקו במדיטציה ובתורות רוחניות כבר בשנות הארבעים. בחודשי החורף בקלוני, כששיפצו את המלון לקראת פתיחה מחודשת, הם נהגו לשבת שעות בגן במדיטציה, למפות נקודות וקווי אנרגיה, להתחבר לישויות הטבע. גם דורותי וגם איילין תקשרו וכתבו כמה ספרים בנושא. דורותי מעניינת אותי במיוחד בגלל היכולת שלה לתקשר עם הטבע בצורה ייחודית. פגשתי אותה, אישה מוארת בת 91, לחצי שעה בדצמבר שנה שעברה. היא אמרה דבר שנחרט בי. היא אמרה שכשהם התחילו הם לא דמיינו לאן יגיעו, לא רצו לשנות את העולם, הם רצו רק לחיות, והם התמידו בכלל הזה כל חייהם. הם חיו כל יום במודעות ובמליאות, ואיכשהו זה "קרה". אני מדמיינת את הסיפוק שהיא חשה, את העוצמה בידיעה שהיא חיה חיים מלאים, טבעה את טביעת היד הייחודית שלה על הפלנטה. הייתי רוצה להיות במקום הזה בגיל 91. אני רוצה להגיע לשם בלי מאמץ, מתוך חיים של מודעות לדברים הקטנים, היומיים, ואז לעצור בנקודות בזמן, להתבונן אחורה ולהתמלא סיפוק ממה שהיה ושמחה לקראת מה שצפוי.
עבדתי חודש וחצי בגן של קלוני, בקיץ האחרון. הגננים שחיים שם לא עובדים עם ישויות הטבע כמו שדורותי ואיילין עבדו. הם אינם מתקשרים, למרות שיש כבוד עצום, הקשבה והבנה אינטואיטיבית לטבע ולצרכים של הגן. אני נוסעת לשם לעשות עבודה רוחנית שמחברת אותי לתקשור ברוח העבודה של דורותי. העבודה היא בקבוצות קטנות, בגן או ביער, בסדנאות שונות או בהנחיה יחידנית. אני נוגעת שם בשמיים, בדברים שלפעמים נראים לי כמו כישוף. מתוך האנרגיה העצומה שמרגישים במקום (זוכרים את כיסי הריפוי מפוסט קודם? פינדהורן היא כיס ריפוי עוצמתי, לא סתם מגיעים לשם מכל קצוות הפלנטה), ובעבודה קבוצתית, קל יותר לעשות עבודה שמשנה מציאות מול העיניים. איך מיישמים את העוצמה הזו בבית? זו השאלה הגדולה שמלווה אותי בימים אלה. אני צופה שהיא תעסיק אותי בארבעים השנים הקרובות....
אני מתכוונת לחזור אל פינדהורן עוד הרבה פעמים בפוסטים הבאים. אני מקווה שאז יתבררו יותר המושגים שאני שותלת כאן - כיסי ריפוי, לשתול אנרגיה באדמה, לתקשר עם ישויות הטבע, ועוד. בינתיים הישגתי מטרה אחת חשובה בכתיבת הבלוג הזה. כשאני קוראת את מה שכתבתי תמונות מתבהרות גם לי.
ומילה לסיום, כל אדם צריך את ה"עמק הסודי והקסום" שלו, בארץ או בעולם. מקום אליו חוזרים הביתה, לבית הקפה בפינה, לסלע שנמצא על שפת האגם, לעץ האלון העתיק על שפת הנחל. יש לי כמה מקומות כאלה, בטח אחשוף אותם בעתיד. מאחלת לכולכם למצוא את העמק שלכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה