אבלון

כשאני חושבת על אבלון, זו התמונה שאני רואה מול העיניים. פנטסיה, קסם וכישוף בקדירה רוחנית ופיסית, והמון נשים מרפאות שמקיימות טכסים ומכבדות את חילופי העונות. נתקלתי באבלון לפני כעשר שנים בספר "ערפילי אבלון" של מריון צימר ברדלי, רומן היסטורי דמיוני שמתקיים בבריטניה, בתקופת המלך ארתור, על התפר בין הכיבוש הרומאי והמקומיים הקלטים. אז חשבתי שהמקום דמיוני, אבל משהו בסיפור נשאר אתי הרבה זמן אחרי הקריאה. אבלון שבספר הוא אי מקודש, מרכז הכוהנות של דת האלה, הדת שקדמה לנצרות וקידשה את הטבע ומחזוריו. הכוהנים נקראו דרואידים והכוהנות היו מרפאות, מתקשרות, ומרכזן היה באי אבלון. בספר, במהלך הכיבוש הרומאי , נסוג האי אל תוך מימד אחר, בין הערפילים, ורק קסם יכול לפתוח את השער אליו ולהעביר את האדם מהמימד הפיסי שלנו אל המימד הפיסי של אבלון.

עכשיו אתם מבינים למה נתפסתי לעניין? הרעיון של מקום שמקודש לאנרגיה נשית, מחוץ לעולם שנשלט על ידי אנרגיה זכרית, עד שיהיה מוכן לצאת שוב לעולם, להביא את הטוב שלו, כאשר העולם יהיה מוכן לקבל. תיאורים רוויים יופי, רכות, אהבה גדולה לטבע, לעומת עולם פיסי אלים של מלחמות בין הקלטים לרומאים, בין הקלטים לבין עצמם.

לקחתי את הרעיון לעבודה בקליניקה. בניתי מדיטציה בדמיון מודרך שבה אני מובלת לאבלון, נכנסת להישטף במפל קסום הגולש לתוך בריכה, ומשם הדמיון ממריא. כל מטופלת מובלת למקום שתואם את הטיפול. במדיטציות שלי אני מובלת להרים, לבריכות ביער אלונים עתיקים, פוגשת כוהנות שמדברות אלי, וכשיוצאים ממדיטציה כזו התחושה היא של שלווה נפלאה ותחושת קרקוע.

לפני כמה שנים הסתבר לי שאבלון היא מקום אמיתי, מוקד לעלייה לרגל. הוא נקרא הטור של אבלון (טור = גבעה בקלטית) וידוע כמרכז קלטי עוד מלפני הספירה. יש המון מיתולוגיה סביב זה, אמונה שהניצולים מאטלנטיס היו הראשונים שזיהו את האיכות המרפאה של הגבעה והמעיין הנובע ממנה, אמונה שזה היה מקום אליו הגיעו נערות מכל אירופה כדי ללמוד להיות כוהנות של האלה. בעבר, כאשר האזור היה כולו אגמים וביצות, הטור היה באמת אי. במאה החמישית הוקם למרגלות הטור מנזר גלסטונברי שהיה המנזר העשיר בבריטניה במשך כאלף שנה. הנצרות כבשה את בריטניה, הכוהנות נעלמו יחד עם הדרואידים, או לפחות ירדו למחתרת, על הטור ניסו פעמיים לבנות כנסייה, פעמיים היא נהרסה, נשאר מגדל, שריד של הכנסיה שנבנתה בימי הביניים. ככה נראה הטור של אבלון היום:

  
פעולות ניקוז מסיביות שנעשו שם במאה העשרים ייבשו את הביצות והאגמונים הקטנים וכך נעלם האי ונשארה הגבעה. מהמנזר נשארו שרידים מרשימים, העיירה גלסטונברי שהתפתחה סביבו הפכה לעיירת ניו אייג' טיפוסית עם המון חנויות ומרפאים אלטרנטיביים, ואינספור מרכזים שמחדשים את התרבות הקלטית ודת האלה. 

הטור של אבלון נשאר מקום עלייה לרגל שאנשים נמשכים אליו מכל העולם. עשרות ספרים נכתבו על הקסם של הגבעה הזו, על האנרגיה החזקה שבה, החל בספרים מדעיים - גיאולוגיים, דרך ספריים מיסטיים וחוויות רגשית של אנשים. משהו קורה שם, והוא לא תמיד קל לאנשים רגישים. 

באוגוסט 2007 הייתי שם ל- 24 שעות, העוצמה שקורנת מהטור גרמה לי למיגרנות ולחץ על הגולגולת. היו לי חלומות מטורפים וישנתי רע, אבל כשישבתי על הגבעה (160 מטר, נוף נפלא) הרגשתי שאני עוד רגע עפה. אתם יכולים להגיד שאני לוקה ברגישות יתר אבל העניין הוא שאנשים סביבי, שלא תחשדו בהם ברוחניות יתר, הרגישו
"משהו", ושמעתי משתי נשים שאני מכירה שהאנרגיה שם הייתה כל כך חזקה שהן הרגישו רע. בקושי החזקתי מעמד יום ולמחרת בבוקר עזבתי עוד לפני ארוחת בוקר. 

חזרתי באוגוסט האחרון, הפעם ל- 4 ימים. כאבי ראש, חלומות מטורפים, קימה 5 פעמים בלילה, אבל עליתי כל יום לגבעה, כתבתי וישבתי במדיטציה ועשיתי שם עבודה עם עצמי שקבעה לי את הדרך לשנים הקרובות. אני מסתכלת במה שכתבתי ביומן שלי כשהייתי שם: "....כמו שירדתי מהאוטובוס, כאב גרון  חזק, תחושה של חיות באזור הרחם. אני לא מטפסת היום על הטור, האנרגיה חזקה לי מידי.....עליתי על הטור, זה מלא אותי ועייף מאד...החוויה בגלסטונברי מעורפלת, תחושה של הליכה במסדרון צר ושחור, כאבים פיסיים, לחץ על הראש, לקח לי יומיים להסתגל לתדר ולהתאים עצמי אליו.....התעוררתי עם כאבים באגן....אנרגיה מדהימה של הטור.

אני לא מזוכיסטית אבל גם בתוך התחושה הלא נעימה והכאב הפיסי, הרגשתי שמשהו חזק וטוב קורה ברמה לא מילולית,  והחלטתי הפעם לא לברוח כמו בפעם הקודמת. מתוך היומן בזמן אמת: ..." חוויה חשובה, מתישה, בלתי ניתנת לעקיפה, אבל בהחלט לא מהנה. יוצא שאני חוזרת אל הטור כבר פעם שלישית, לחשוב שסימנתי עוד יעדים לטיול. אבל זה מה שבאתי לעשות, להתיידד עם המקום, להבין ולקבל את האנרגיה שלו, ללמוד להתחבר אליה ולהתמלא על ידה ואז להעביר אותה הלאה. הגוף שלי משתנה, מתעוות, מתאים עצמו לתדרים חדשים, וזה לא קל אבל הכרחי. אני מודעת לזה..."

השהייה באבלון ובכלל השהייה בסקוטלנד ואנגליה, מחברת אותי למקומות בעלי אנרגיה רוחנית חזקה, כזו שגם אנשים שאינם בעניין מרגישים אותה. אצלנו יש אנרגיה כזו על הר הבית ולא סתם שלוש דתות רבות עליה כבר 2000 שנה. אבל האנרגיה של הר הבית מרגישה לי מאד זכרית ובוטה. האנרגיה במקומות כמו טור אבלון מרגישה אחרת, כמו כיס של אנרגיית ריפוי. המעיין שמקבל זרם של מים לבנים וזרם של מים אדומים (ממינרלים) נחשב למעיין מרפא ואנשים ממלאים בקבוקים. מי שמתנגד (כמוני...) סובל כאבים. ברגע שמתמסרים יש תחושה של הילינג, של העצמה מתוך שלווה.

העולם מלא ב"כיסי ריפוי"  כאלה שצריך רק להתחבר אליהם ולהתמלא. חלקם ידועים כמקומות עלייה לרגל, חלקם ידועים פחות. במסע שמאני שעשיתי בקיץ, הראו לי את מפת העולם וכיסי הריפוי שבה. לא התעכבתי על המקומות אבל הזדעזעתי לראות שאצלנו אין כיסי ריפוי (בדקתי פעמיים). יש אנרגיה רוחנית חזקה שעולה למעלה אבל אין אנרגיית אדמה מרפאה ברוח מה שתיארתי בפוסטים הקודמים. מתוך תקשור שקיבלתי:

"....הארץ שלכם עולה מצד אחד לשמיים ומצד שני מאבדת את הקשר לאדמה, לכן היא נלחמת עליה כל כך קשה. כיסי אנרגיית הריפוי שהיו באזור אבדו מזמן, התרוקנו מתוכנם. היום צריך ליבא אנרגיה כזו ו"לשתול" אותה באדמה. תיעשה עבודה רבה בעתיד לייצר שוב כיסי אנרגיה כאלה ברחבי הארץ, שיזינו את עצמם....."

אנרגיה בעיני היא כמו מים. כשאין תחושת קרקוע, שלווה ועוצמה שעולה מהאדמה, בדיוק כמו שקורה כשאין מים, נוצרים מאבקי כוחות כדי להשיג את המשאב. בספר "הנבואה השמימית" יש פרק יפה שמתאר את המאבק על האנרגיה כמאבקי כוחות בין אנשים. כשאנחנו לא מתמלאים מעצמנו, אנחנו חייבים למצוא מקור חיצוני להתמלא ממנו. כשאתה כועס, מאיים, אלים, אתה מכווץ את האדם שמולך ולמעשה "שותה לו את האנרגיה". זו התמלאות ממכרת כמו סם וזה מתרוקן מהר מאד, מה שדורש מאיתנו לחפש מקור חדש ל"שתייה". 

עבודה של ריפוי האדמה כבר נעשית בארץ, טיהור בטבע לפי שיטתו של מרקו פוגצ'ניק (חפשו בגוגל), עבודה של שמואל שאול, בטח יש עוד רבים שעובדים על זה. אני רוצה להביא זווית קצת אחרת, אני רואה בדמיוני מאות גינות, אדניות, עציצים שמתוכם עולה אנרגיית ריפוי, בכל מיני צורות. אני רוצה לאזרח שוב צמחי מרפא (קומפרי למשל) שכמעט נעלמו קליל ובעיני יש קשר הדוק בין היעלמות האנרגיה המרפאה להיעלמות צמחים מסוימים.

אבלון המיסטית של מריון צימר ברדלי היא כנראה יותר מסתם סיפור דמיוני, היא קיימת בתת המודע הקולקטיבי שלנו כמקום של אנרגיה נשית, והיא אכן נראית לפעמים כנעלמת בין הערפילים. האנרגיה הזו שירדה למחתרת עד שהעולם יוכל לקבלה שוב, חוזרת. הזמן הוא עכשיו. 

יש לי תמונה ברורה של מה שאני רוצה לעשות בשנים הבאות. התמונה קיימת, האיך יתברר, אני שלווה ומוכנה.   

   

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.