אני מודה, די צחקתי על מחבקי עצים למיניהם. כן, גם אני יודעת שעצים זה החמצן של כדור הארץ, אני מזדהה עם המאבק להציל את יערות הגשם, חותמת על עצומות, מתכווצת בכאב מהשריפות שפוקדות את היערות שלנו. אבל כל זה היה במישור החיצוני, המנטאלי. אנשים מתחלקים אצלי לשלוש קטגוריות: אלו שמתמלאים בים, אלו שביער ואלו שבמדבר, ואני בהחלט שייכת לסוג הראשון. כשדבי ואני מטיילות את טיולינו הכמעט שבועיים, תמיד מתעורר הויכוח לאיזה כיוון. אני כמעט תמיד דוחפת לים והיא דוחפת ליער. לכל איזור האנרגיה שלו ואולי פעם אעשה מחקר על הקשר בין האישיות לסוג האנרגיה שממלאה אותה.
סקוטלנד שינתה את גישתי ופתחה לי פתח לתדר חדש. בסדנה הראשונה שלי שם לקחו אותנו לאחד הנחלים (בשבילנו הישראלים זה נהר...), התבקשנו להתפזר בדממה ולהתמזג עם הטבע. היערות בסקוטלנד די מיסטיים, רוויים בעצי אלון וקיסוסים, גזעים שוכבים מכוסים איזוב, שרכים, פטריות, ממש מתבקש לחפש פיות וגמדי יער. הניתוק המוחלט מהיום יום, היציאה הטוטאלית מהחיים ה"רגילים", הביאו לתחושת אושר אדירה, פרץ אהבה שבדרך כלל תחום היטב בגבולות ברורים. מצאתי את עצמי ליד עץ ענק, לא זוכרת איזה, ונצמדתי אליו בהתפרצות של אהבה ורגש עמוק של שמחה. אחרי שנרגעתי מעט התחלתי להרגיש מעין פעימה עולה מתוך הגזע והתאמתי את פעימת הלב שלי אליה. ככה עמדנו לנו, העץ ואני, באחדות נדירה, פועמים ביחד. אי אפשר לתאר במלים את האושר, אושר שבא מחוויה רגשית שאין לה גבולות.
בסדנה אחרת בפינדהורן, התפזרנו בפארק העצים המגוון של טירת ברודי. מיפינו אנרגיה של עצים שונים ואת התכונות שלהם. אני זוכרת שהעצים האמריקאים (סקויה) הרגישו לי תוקפניים, זכריים על גבול האלימות, נרתעתי מהם. אהבתי את האלון "הסבא החכם" ואת הערבה האימהית שהרגישה לי כמו רחם. שנה אחר כך, אחרי הרבה עבודה רגשית שעשיתי עם עצמי, חזרתי לשם והפעם אהבתי את האנרגיה הזכרית של הסקויה, היה בה משהו מחבק, משרה ביטחון.
עצים שונים, אישיות שונה, אנרגיית ריפוי שונה, גשר בין עליונים ותחתונים. ענפים הם מראה לשורשים ולהיפך. הגזע מחבר בין אנרגיית השמיים לאנרגיית האדמה, איזון בין האנרגיות הנשיות והזכריות שנמצאות בתוכנו, מעוגנים באדמה אך מכוונים לשמיים, גשר בין העולם המוחשי והערטילאי. כוח החיים עולה בספיראלה מהשורשים, דרך הגזע, לראשי הענפים, ויורד חזרה לשורשים, יוצר מעגל אנרגטי.
מספר הטאו: החזק בגבריות אך שמור גם על הנשיות וייפתחו בפניך אפיקי עולם.
אני לגמרי מסכימה. האנרגיות האלה מתקיימות בהרמוניה בתוכנו. כתבתי על אבלון ועל האנרגיה הנשית המרפאה שעולה מהגבעה. כתבתי גם על הכנסיה שהוקמה על הגבעה והמנזר הזכרי העוצמתי שהוקם מתחתיה. השיפוט המיידי שלי הוא שהמנזר הזכרי כבש והשתלט על האנרגיה הנשית. תקשור שקיבלתי מבקש להתבונן בסיטואציה בסלחנות: "....האנרגיה הנשית החזקה שעולה מהגבעה, לא יכלה להתקיים בעידן של התפתחות טכנולוגית מואצת, את מרגישה כמה היא חזקה וגורמת לאדם להיות פסיבי. האנרגיה הזו תמיד התקיימה לצד האנרגיה הזכרית של המנזר. האנשים הם אלו שמפעילים שיפוט על הסוגים השונים של האנרגיה. האנרגייות עצמן מתקיימות בהרמוניה זו עם זו. אם רק יכולתם להתקיים כבני זוג בהרמוניה זו. האנרגיה שעולה מהגבעה - מרפאה, אנרגיה של טרנספורמציה. זו מהמנזר - מנחמת, עוטפת. המנזר נמצא למרגלות הגבעה, מוכן לשרתה, לתמוך באנרגיית הריפוי של הגבעה....."
זה נכון, האנרגיה הזכרית של המנזר באמת משרה ביטחון ושלווה, כלי פיסי שנועד להכיל את האנרגיה הנשית שעולה מהגבעה, למתן אותה. למרבה הצער, אלו שחיו בו לא הבינו את זה. במקום להתעצם מתוך הרמוניה הם בזבזו הרבה כוחות כדי להכחיד את התרבות שבאה מהגבעה. האנושות משולה לציפור בעלת כנף זכרית וכנף נשית. אם שתי הכנפיים לא פועלות בהרמוניה, מתקבלת ציפור נכה. אנחנו יכולים לרפא אותה, קודם על ידי ריפוי ההרמוניה בתוכנו ואחר כך סביבנו.
מדיטציה לריפוי רגשי:
לבחור עץ לפי נטיית הלב, להיצמד, להתאים פעימות ולהתמזג, הגוף שלנו הופך לגזע, מיכל של אנרגיה זכרית עוטפת, לתוכו פורצת מהאדמה אנרגיה נשית, עולה למעלה דרך הענפים, ויורדת חזרה לבטן האדמה להתחדש. תנועה מעגלית. כשמצליחים להתחבר למעגל הזה, לב אדם ללב של עץ, פורצת שמחה עצומה, נרפאים.
אני אוהבת את הכתיבה שלך איריס,
השבמחקהיא קולחת ומחברת.
את מעבירה דרכה המון ידע ואנרגיה.
חיבוק ותודוה.
ענבל רווח