חפש בבלוג זה

יום ראשון, 29 ביולי 2012

לא מתחכמים עם הקוסמוס

כשפיטר ואיילין קיידי החלו לחיות פה (פינדהורן..) בקרוון, עם שלושה ילדים וחברה, דורותי מקליין, הם ראו בזה כורח, עניין זמני, עד שימצאו עבודה ויעבור לגור בבית "נורמלי". מאחר וכסף לא היה והם היו צריכים לאכול, הם שתלו גן ירק. מזה התחילה פינדהורן. השבוע עבדתי בגן הזה, בו עומד עדיין הקרוון ומשמש כמשרד. גן מדהים שגדלים בו בערבוביה ירקות, פרחים ועשבי מרפא. כבר כתבתי בעבר איך הם לקחו אדמה חולית דלה והפכו אותה לגן פורח שהביא תוך שנה לעלייה לרגל של גננים מכל בריטניה.

פיטר קיידי מספר בביוגרפיה שלו על שבועות של אבטלה שהפכו לשנים, על מאות ראיונות עבודה שנכשלו. איך תמיד קרה משהו שמנע ממנו להגיע לראיון. זמן לא היה חסר לו והוא השקיע את זמנו בגינה שסביב הקרוון. איילין ודורותי תיקשרו מידע מעולם הדוות, אותן ישויות טבע שדורותי תיקשרה (שתיהן הוציאו ספרים רבים על הנושא) ופיטר תרגם את המידע לעבודה פיסית, מאורגנת ומקורקעת. אחרי כמה שנים של אבטלה נינוחה בגן הגיעו רשויות הרווחה. הם לא יכלו להבין איך אדם עם כישורים כשלו, קצין בכיר בחיל האוויר הבריטי, מנהל מצליח של מספר מלונות, לא מוצא עבודה. החוקר שהגיע קיבל סיור מודרך עם הסבר על ההנחיה הרוחנית שאיילין מקבלת מאלוהים ודורותי מישויות הטבע. בסוף הסיור הוא שאל:" האם היית אומר שאלוהים מונע ממך לקבל עבודה?" פיטר המופתע גמגם "כנראה". "אם ככה", אמר החוקר, " אם נפסיק לשלם לך דמי אבטלה, אלהים מן הסתם ידאג לך." וזה מה שהם עשו, וזה מה שאלהים עשה.

הסימנים היו שם כל הזמן אבל רק אקט ברוטאלי מהרשויות הכריח את פיטר קיידי לשנות את נקודת המבט. מרגע שהפסיקו לשלם לו את דמי האבטלה, התחילו להגיע תרומות, הספר הראשון של איילין פורסם והתחיל להכניס כסף, החלה להתהוות קהילה ואנשים התחילו להגיע ללמוד. השאר היסטוריה...ממשיכים פה בקו שהתוו המייסדים: קודם חולמים, אחר כך קופצים למים ומבצעים, בסוף מגיע הכסף ותומך בחזון.

התחלתי לאמץ את המסלול הזה לפני שנים. בהתחלה בהרבה פחד, אף פעם לא קל לקפוץ לחושך רק כי זה מרגיש נכון. איכשהו זה תמיד מסתדר. כשמשהו מרגיש נכון, אבל באמת נכון, אחרי שאני מפרקת עד כמה שאני יכולה את החשיבה והאגו, איכשהו זה מסתדר. אפילו הקיץ הזה, שאיננו זול, הסתדר במפתיע ובשפע (ותודה לביטוח לאומי שנזכרו להחזיר לי הרבה כסף....).

כשהתחלתי את תהליך המודעות שלי לפני 18 שנים, חוויתי תחושה משכרת של חופש, של יכולת אינסופית ליצור מציאות. סימה, המורה הרוחנית שלי אז, הזהירה אותי מפני היתקעות באשליה. לא הבנתי אז למה היא מכוונת כשאמרה לי שככל שמקלפים את הקליפות ומגיעים לליבה, הדרך נהיית יותר מדויקת וחופש הבחירה קטן. היום זה כל כך ברור. לא מתחכמים עם הקוסמוס.....היעוד שלי נהיה מזוכך וברור, אם אני סוטה מעט אני מקבלת מכה קלה בכנף שמחזירה אותי לליבה שלי. אני כבר כל כך מתורגלת לשים לב לסימנים שתודה לאל הפסקתי להביא את זה בכאבים פיסיים חזקים או במכות לכיס. יש חופש עצום בלהגיע למקום הזה של קבלה, התמסרות, של להיות. השפע מגיע בהמון צורות, בפיסי, ברגשי, בגדילה רוחנית. 

הקיץ הזה הוא קיץ של קרקוע. החזון שעלה לי, התמונות שרצות לי מול העיניים כבר כמה שנים, הופכות למציאות. בלי מאמץ, להיות, לזהות את האנשים שבאים מולי ואמורים להיכנס לחיי, את השערים שנפתחים כדי שאכנס דרכם. מבחינה זו פינדהורן היא המקום להיות בו. אני לא אומרת שהם המציאו את זה אבל הם בהחלט מממשים בהצלחה את ההתוויה:

לחלום, לקפוץ קפיצת אמון, להתחיל פעולה, התמיכה הפיסית תגיע.

הפחד מהתרסקות קיים תמיד. אני מודה שלא כל קפיצות האמון שלי מוצלחות ב- 100% . במקרה כזה צריך לדייק, להיכנס לתוך עצמי ולבדוק חלקים מהתכנית. בשום אופן לא מוותרת על הדרך הזו. ההיפך מפחד זה לא אומץ, ההיפך מפחד זו אמונה.


אני נמצאת כאן ברחם, בסביבה מחבקת ומפרגנת. המימוש מתחיל תמיד בבית אבל אני מקווה שאני מכינה את עצמי היטב. כבר רואה את השינויים שאני עומדת לבצע בחיי, בהחלט מאתגרים. אני כל הזמן שומעת לא להתעסק ב"איך", להתמקד רק ב"מה". בינינו, עם 6 שעות עבודה בגינה ביום ועוד הרבה פעילות מעבר, אין לי כוח להתעסק עם כלום, עד ספטמבר אני בחופש מהעולם החיצון.





יום חמישי, 19 ביולי 2012

ד"ש מפינדהורן

חודש לא כתבתי. נבלתי ככל שהתגבר החום והשתבללתי לתוך עצמי. המעיין שזרם דרכי כל החודשים האחרונים, התייבש. ניצלתי את חודש יוני לאסקפיזם מוחלט, סרטים וסדרות טלביזיה עם הרבה גשם ודשא (דנטון אבי, חובה לחובבי טירות וגנים אנגליים...). כמובן שסקוטלנד לא מאכזבת, יש לי פה שפע של גשם, לצערם הרב של הגננים שעובדים איתי. אם ישראל משויכת אצלי ליסודות האוויר והאש, סקוטלנד היא בבירור יסוד המים והאדמה, וכרגע אני צריכה את השקיעה הנעימה לתוך האדמה והחיות של המים.

החיים בקהילה רוחנית מרגיעים במיוחד. יש משהו בסדר יום קבוע, נטול דאגות קיום. כשאני משוחררת מכל מטלה הקשורה בארגון חיי, החל בקניות בסופר, דרך תשלום חשבונות וכלה בדאגה למכונית, מתפנה המון אנרגיה שמתועלת לגדילה מבפנים. אי אפשר להאשים אותי שחיי היום יום שלי קשים, אבל גם המעט הזה גוזל אנרגיה שיכולה להתממש בצורה הרבה יותר יצירתית. זו הסיבה שאנשים הולכים לרטריט, אלא שבשבילי רטריט שכולל עבודה פיסית בגינה, ידיים שקועות באדמה רכה כמו חמאה (המים...המים...) והרבה ירוק, אלו המרכיבים לתבשיל משובח.

כאן, יותר מכל מקום אחר, צריך להיות בהרמוניה עם הטבע, מזג האוויר הוא המלך. כשיש שלושה ימים יבשים הגננים רצים לקצור דשא ולשרוף גזם. את המדורה משאירים ללא השגחה, מה שמעלה בי התנגדות עזה. הם די מופתעים כשאני מעלה דאגה לגבי שריפה. יהיה נס אם יצליחו לשרוף את הערימה מאחר והכל כל כך לח, אין חשש להתפשטות האש. הגשם חזר וזה הזמן לעבודות סביב החממה. חבל לבזבז ימי שמש בעבודה בפנים. מצד שני, כשעובדים עם חליפות אטומות הגשם הרך דווקא די נעים.

זו קהילה שחיה על יסודות רוחניים. אתה לא חייב להשתתף במדיטציות המונחות שמתקיימות ב - sanctuary אבל זו דרך נעימה להתחיל את היום. יש מספר מעגלים שבהם אני מתפקדת ובתוכם מספקים לי ולאחרים את ההזנה לעבודת מודעות. המעגל הראשון הוא העבודה. בין אם בגנים השונים, במטבח, באחזקה או במשק הבית, כל מחלקה מייעדת את יום רביעי  לעבודת מודעות מחלקתית. מדיטציה מונחית קושרת את החדשים לרוח הקבוצה ומשחררת בברכה את העוזבים. אני מוזמנת לקחת קלף מלאך, מזמינים אותי לאמץ את התכונה הכתובה עליו לחודש הקרוב: Trust , אמון. זה מתאים למה שעלה במדיטציה שלי, למה שעלה לאחרים לגבי, תואם  את התחושות שלי לגבי החודש הקרוב, את החלומות העמוקים והמשמעותיים שאני חולמת כל השבוע. 4 ימים כאן והעולם הפנימי שלי מתהפך...

המעגל השני הוא קבוצת ה - Living in Community Guests - הקבוצה אליה אני משתייכת. זו איננה סדנה. זו אפשרות להיות כאן חודש או יותר, להיות חלק מהקהילה. הקבוצה מקבלת ליווי והנחיה והבוקר עבדתי עם אליזבת, אחת המנטוריות שלי,  על התכווננות לחודש הקרוב. מפגש של שעתיים שהחל במדיטציה מונחית, תמונות פנימיות ותרגומן למלים, מוליד כוונה, Intention , שתלווה אותי בחודש הקרוב. כדי לתמוך בכוונה מציעים לי להוציא 4 קלפים: קלף תובנה שמראה לי היכן אני בתהליך, קלף תובנה שמראה לי מה יכול לחבל בהגשמת התמונה, קלף תובנה נוסף שמראה לי מה יכול לנטרל את ההתנהלות החוסמת, קלף מלאך עם תכונה מלווה. כרגיל הכל יוצא מדויק. הכוונה הזו היא משהו חי, תוסס, נוכח. מניסיון אני יודעת שהיא תלווה אותי כל החודש ו"תפיל אסימונים" שישנו מציאות כשאחזור הביתה, אולי אפילו קודם. 

התחלתי לאמץ את השיטה הזו גם בחיי היום יום. החוזה ביני ובין העולם השתנה בשנים האחרונות ובמקום לחפש תשובות מסביב, אני מוצאת אותן דרך כוונה ככל שאני הופכת מדוייקת יותר. דיוק, זה שם המשחק.

אבל מעבר לעבודה הרוחנית, יש כאן הרבה מאד פיסיות. יש פה קהילה משגשגת שלא מפסיקה לגדול ולעורר הדים בעולם, אלפי אנשים שבאים לתקופות קצרות כל שנה, כמה מאות שחיים פה קבוע. הרבה שאלות לגבי הדרך, שינויים הכרחיים ויזומים. אני אוהבת את השילוב של ארציות מעשית עם כלים רוחניים, מודעים. כל מה שהקיבוץ יכול היה להיות ולא נהיה. אולי היום, עם הטרנספורמציה שרבים מהקיבוצים עוברים, יהיה מקום למימד רגשי  - רוחני מפותח יותר.

הגשם חזר ותכניותי לצאת לטייל נידחות לטובת הפוך....





יום חמישי, 14 ביוני 2012

חשיבה מעורפלת

ראש צמר גפן ורגליים ג'לי. זה התיאור הכי נאמן למציאות שאני חווה בשבוע האחרון. כשדני רופ דיווח אתמול על שבוע של שמש אדומה (תמונה של שמש עליזה ולוהטת), ראיתי בדמיוני איך אני מתאיידת לחלקיקים צפים. הגינה לעומתי חוגגת ופורחת וטוב שכך. ארגנתי אותה אנרגטית, כיסיתי אדמה חשופה, דאגתי למים. אני יכולה להתמקד בעצמי....התמונות הפעם לא קשורות לטקסט. צילמתי אותן בשקיעה בחוף דור ואני מחפשת כל הזדמנות לפרסם אותן ברבים כי הן עושות לי טוב על הלב.

תופעת "ראש צמר גפן", או כמו שהיא נקראת בספרות, "חשיבה מעורפלת", אופיינית מסתבר לנשים. היא מתוארת כאי יכולת לחשוב באופן ישיר, חוסר יכולת לנצל את השכל למשימות שונות כמו בדיקת חשבון הבנק או התארגנות, חוסר יכולת להתמקד במטלות "קוויות". נתקלתי בנשים שלפני הלידה היו מנהלות על ואחרי לידה מרגישות שהן רק רוצות להיות, בלי להידרש לחשוב. נשים בתקופת הפסקת המחזור החודשי מדווחות גם הן על שינוי בתהליכי החשיבה שלהן. ד"ר כריסטיאן נורת'רופ מגדירה מצב של "ראש צמר גפן" כמצב שמנתק אותנו זמנית מהאונות הקדמיות שלנו, אותו חלק של המוח שעוסק בחשיבה הגיונית, קווית מכוונת לעתיד. 

לאחרונה אני מגלה שקשה לי להיות אנליטית. חלק מזה קשור אולי לחום, אבל חלק מזה קשור לתהליכים פיסיולוגיים ורגשיים שעוברים עלי (הגיל וההורמונים הם רק חלק מזה....). אני רגילה להיות מנהלת מתקתקת, עם רשימות מסודרות של מטלות שצריכות להיעשות, טלפונים, ניירת, פגישות. אני מתקשה להתרכז, אני מתקשה להכריח את עצמי לעבוד "מסודר". עיון ברשימות מגלה שבהרבה מקרים הדברים מסתדרים גם בלי שאצטרך להתקשר, לפקח, לנדנד, לשלוט בתהליכים. חלק מהדברים יכול להידחות, בניגוד גמור לחינוך המוטבע בי "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות היום". המשפט הזה עזר לי בתקופות והכניס אותי לסטרס מיותר בתקופות אחרות.

אני יכולה לבכות את יכולותי האנליטיות הקורסות ואני יכולה לסגור את פרק המנהלת ולפתוח תדר חדש. כשהחלק ההגיוני - קווי משחרר מרחב, נפתחת האפשרות לחשוב באמצעות הלב. אם ניתן להליך הזה להתפתח במקום לדכא אותו ולהיכנס לסטרס ומוסר כליות על מטלות לא מבוצעות, תיפתח דרך חדשה של ראיית עולם, אינטואיטיבית יותר, זורמת. נשים בגילאי חמישים + מוצאות הרבה פעמים יצירתיות שהתחבאה מתחת לעולם שלם מאורגן ומתוקתק. הן מתחילות לכתוב, לצייר, לתפור. הן הניחו ל"ראש צמר הגפן" שלהן לסייע להן לפרוש מהעולם הנשלט תחת השכל המאורגן והנוקשה.

אני לא מזלזלת בחשיבות הארגון האנליטי, במיוחד כשצריך לנהל במקביל מספר יקומים, בית, קריירה, הסעות של ילדים לחוגים. אני רק חוששת שהפנמנו טוב מידי את התדר האקטיבי הזה, שהוא זכרי בבסיסו, על חשבון התדר הטבעי לנו שהוא יותר אסוציאטיבי, אינטואיטיבי, פסיבי. החיים הם לא "או - או", הם תמיד תרכובת. האתגר הוא למזג את התרכובת המדויקת של אנרגייה שזורמת משתי האונות, בכל רגע נתון. הזרימה איננה פוסקת לרגע, התרכובת של אקטיביות - פסיביות, שכלתני - רגשי, איננה סטטית. לא נכון בעיני לשלוט בזרימה של מחשבות ורגשות אבל אפשר לכוון קצת, לתעל בצורה אופטימלית, בעזרת מעט מודעות. הדרך שלי היא לייצר רשימת מטלות ואז לעבור עליה ולהתחיל למחוק. כמו הסיפור שסיפר הדוד שלי עמוס אתמול על האיש שביום ראשון החליט ביום שני לצאת לטיול ביום שלישי, אבל ביום רביעי כשהוא שמע שביום חמישי יירד גשם, הוא החליט ביום שישי להישאר בשבת בבית. טוב, זו כבר הקצנה פרועה (למרות שהיא מתאימה לי בול בימים חמים אלה...) אבל הרעיון הוא להאט, לפשט. אימפריות גדולות נוהלו בלי סלולארי, בלי מחשב ולעתים עם דואר שליחים....

האתגר של אמהות צעירות הוא למצוא את הכיוונון הנכון. האתגר שלנו בגיל המעבר הוא לעבור לתדר האינטואיטיבי ולהתחיל חיים חדשים לגמרי, לזכור בתנאים שלנו ולשכוח מה שלא מעניין אותנו לזכור. מקסימום לרשום במחברת לשימוש עתידי, אבל לשחרר את הראש ולהגדיל את הלב. להבין פחות. כשמבינים , מתחילים להפיק נוסחאות. כשמבינים, מנסים להכניס את העשייה למשהו מובנה, נשלט. פחות להבין ויותר להרגיש, להתמסר, לתת לדברים לקרות במקום לגרום להם לקרות. כל אחת במינונים שלה.

ולעבור את הקיץ בשלום....עם מינימום שמש אדומה...  

     


יום שישי, 1 ביוני 2012

להכין את הגינה לקיץ

צריך רק יום אחד חם במיוחד כדי שאזכר למה אני מתאיידת מכאן בקיץ, כיוון מועדף סקוטלנד. הדבר הראשון שאני עושה שם זה לצאת לגשם ולרקוד ריקוד אינדיאני. הגשם שם רך במיוחד, מלטף, גשם שלא רואים במחוזותינו. פעם ראשונה שהבנתי למה צריך מעיל גשם מניילון הייתה כשהתחלתי לעבוד בגינה בפינדהורן. כשהבעתי תדהמה על זה שאנחנו עובדים בגשם, אמרו לי שאם לא נעבוד בגשם לא נעבוד אף פעם. אז אנחנו עובדים, בגשם רך, עטופים במעיל ניילון, לצידנו סנאים וארנבות, ואני מרגישה סטטיסטית בסרט של דיסני.

אני משחזרת את התמונה הפסטוראלית הזו בבית, בלי הארנבות והסנאים, אבל עם החתולים של השכנה, בערך עד מאי. ככל שנהייה יותר חם ככה אני הולכת ונובלת. אומרים שאנשים והכלבים שלהם נהיים דומים במהלך השנים. כנראה שזה נכון גם לגבי צמחים. ככל שאני מתמזגת עם הגינה ומדברת עם הצמחים בגובה העיניים, כך היא נוטה לשקף אותי. כל שנה לקראת הקיץ, הגינה שלי מאבדת חיות. זה לא מצב של חוסר מים או קומפוסט וכנראה לא רק הדמיון שלי. אני אמנם מכבדת מאד את התחושות שלי אבל אני מודעת לעובדה שייתכן שהן רק שלי. כשהשכנים המאד מקורקעים שלי מתחילים לדבר בטרמינולוגיה הזו, אני מבינה שכנראה יש כאן תופעה שמעבר לסיפורים שאני מספרת לעצמי. כל שנה, כשאני נוסעת לחודש או יותר, אני משאירה עגבניות מאושרות ומבקשת מהשכנים לאכול, וכל שנה הם מדווחים שהעגבניות איבדו חיות וגודל. אתמול העירה השכנה מהצד השני שהשסק השנה נפלא ואמרה שהעץ התאושש ממחלתו. אני לא זוכרת שהעץ היה חולה וגם בשנה שעברה היה הרבה שסק טעים היא התעקשה. חשבתי אחר כך שהיא מרגישה את השינוי האנרגטי בגינה אבל מתקשה למקד אותו. חברה העירה על הפיטנגו העסיסי.

בסקוטלנד ושאר אירופה מתכוננים בתשומת לב לחורף, מגינים על השתילים בחממות, "סוגרים" ערוגות, קושרים מה שצריך. סופות השלג לא מאפשרות לעבוד בגינה. בחורף מפנים שלג מהשבילים ומסלקים ענפים שנשברו. אצלנו צריך להתכונן בתשומת לב לקיץ. האדמה לא אוהבת להיות חשופה. היא זקוקה לחיפוי של צמחים, חציר, אבנים, כמו שאנחנו זקוקים לקרם הגנה. ההשקייה חייבת לעבוד בצורה מדוייקת, מותאמת לצמחים ולכמויות המים שהם זקוקים להם. אבל מעבר לכך הגינה שלי ואני זקוקים להכנה אנרגטית ורגשית.

אנרגיית האש של הקיץ שלנו לא תורמת בריאות לטיפוסי אש כמוני, האנרגיה שלי מתפזרת. הקיץ הלוהט מביא לעלייה באנרגיה של מלחמה. כשהיא מתבטאת במחאה חברתית זה מצוין, כשהיא הופכת לאלימות ושנאה, אנחנו בבעיה. קראתי תיקשור מעניין על היחסים בין הטבע למלחמה. כשפורצת מלחמה, אנרגיה עוברת לכל המימדים, לא רק בין אדם לאדם. לפעמים צריך אנרגיה אלימה כדי להביא לתנועה, לשינוי, אבל אצלנו האנרגיה הזו כבר עברה את גבולות ההנעה לפעולה והיא מדרדרת אותנו לחוסר איזון בין חיובי לשלילי, בין אהבה לפחד.

הטבע משמש כמתווך בינינו, בני אדם, ובין אנרגיות חזקות שמסתובבות ביקום. ללא התיווך של הטבע לא היינו עומדים בעוצמתה של השמש או בעוצמת הסערות. התפקיד הנוסף שממלא הטבע הוא לספוג את האנרגיה האינטנסיבית שאנחנו מייצרים ולתווך אותה לעולם. במקומות בהם התחוללו קרבות קשים מרגישים את האנרגייה האלימה זמן רב אחרי שהקרב נגמר. לתוך הכאוס הזה נכנסת האנרגייה המרפאה של צמחים. הטבע יכול לספוג את האנרגייה האלימה שאנחנו מייצרים אבל נדרש כאן שיתוף פעולה שלנו, אנרגטי, מחשבתי, רגשי, כדי שאותה אנרגיה תעבור שינוי ותשתחרר לעולם נקייה ומזככת. 

אם הטבע הוא התזמורת, והאנרגיה המוחזקת היא המוסיקה, אז אנחנו המנצח. תפקידנו לנצח על הטרנספורמציה, על יצירה חדשה של אנרגיה וצבע. אני הולכת לספר הקסמים שלי, שנים אני אוספת טיפים הזויים שהתגלו כפטנטים יעילים במימדים השונים של חיי. הפעם אני מכינה את עצמי ואת הגינה לקיץ, מנקה אנרגיות אלימות, מרגיעה רגשית, עוטפת באנרגייה המרפאה של האגם בתמונה למעלה. אני יודעת שהיא מרפאה כי אני יושבת על ידו לעתים קרובות ומרגישה את הצלילות שלו בעורקים. 

כרגיל, הצעד הראשון הוא הגדרת כוונה ואמונה בעצמי. כרגיל יש צורך לסלק כל שיפוט ומחשבה "הגיונית" ופשוט להתמסר. יצירתיות היא שם המשחק. ההנחיות כאן הן מסגרת ואפשר ליצוק לתוכה כל תוכן שנראה לכם. בעוד שלושה ימים ירח מלא, זמן אידיאלי לעבודה אנרגטית.

1. על נייר לבן משרטטים סכימה  של החלקה לטיהור ומניחים לפנינו.
2. מזמנים תמיכה: הישות של הטבע, זו של האדמה, מדריכים אישיים, האני העליון, מה שמרגיש נכון. 
3. מדמיינים קרן אור לבנה (הקוסמוס) וקרן אור ירוקה (הטבע) שמקיפות אותנו בקונוס של אור.
4. מצהירים כוונה: "אני מבקשת לטהר את החלקה".
5. מדמיינים מעין נייר פילטר בגודל החלקה,  עולה במאוזן מתחת לאדמה,
    דרך האדמה לגובה. הוא סופג את החלקיקים "השחורים".
6. "סוגרים" את הנייר לחבילה ארוזה ו"משליכים" אותה למימד אחר.

ההמשך הוא שחרור מאנרגיה אלימה:

7. אני מבקשת שחרור עדין וקליל מאנרגיה אלימה. רואה את האנרגיה
    הזו נאספת מעלי לענן שחור, אפשר לפעמים להרגיש את השחרור.
    שולחת את הענן למימד גבוה יותר.
8. אני בודקת שהאזור נקי, מודה ומשחררת את הישויות העוזרות, נושמת עמוק ונרגעת.

ומקווה לטוב.....


יום חמישי, 17 במאי 2012

גינה של קסם - חלק ב'

גידלתי פעם שיבה שצמחה למימדי ענק. שום ירק לא הצליח לגדול לידה. השיבה עשתה עבודה כל כך טובה בהרחקת מזיקים שהיא פעלה קצת כמו כימותרפיה, המזיקים נעלמו אבל איתם נעלם גם כוח החיות של כל מה שרצה לגדול על ידה. גינה של קסם היא גינה שבה הצמחים מדברים אחד עם השני, חיים בהרמוניה. בעיני זה אחד המרכיבים החשובים ביותר ביצירת גינה רבת מימדים שיש בה רוח ורגש והרבה מאד אנרגיה.

לפני שנים הייתי באזכרה בבית הקברות הותיק בחיפה. אחר כך הלכנו לבקר את קברי המשפחה. אמא שלי הצביעה על המצבות וסיפרה לי את ההיסטוריה האנושית של הקבורים שם בצורה שרק חיפאים ותיקים יכולים לספר, השכנות הותיקות מהכרמל שהתחרו למי יש בית גדול יותר, קבורות בשכנות ומתחרות למי יש מצבה גדולה יותר....הבעל, אשתו והמאהב, קבורים במרחק נוח אחד מהשני....אני כבר רואה כמה ראשים מתרוממים בעיניים נוצצות, לא זוכרת היום שמות ובכל מקרה הרכילות הפיקנטית הזאת עברה למימד הבא יחד עם השחקנים. אבל אני כן זוכרת את הקסם שביצירת סיפור מאבנים. אתמול ייצרתי סיפור כזה לבחור שטייל אתי בעכו. המחשתי לו מול הים את המצור של המוסלמים על הצלבנים, החומות הקורסות, הפחד, ריחות של אבק שריפה ודם, רעש הגלים וזעקות הפצועים, האמיצים שעוצרים בגופם את הפולשים כאשר על הרציף מעלים מה שאפשר לקחת על הספינות ומסתלקים מפה לנצח, עם חלומות מנופצים ואולי גם שמחה על החזרה הביתה.

בדרך כלל סיפור על אבנים הוא סיפור אנושי ש"מולבש" על אבנים. בגינה השחקנים הראשיים הם הצמחים. השחקנים הנלווים הם בעלי החיים ואנחנו. הגן לא מפסיק לצמוח ולהשתנות והגנן צריך להעניק לו תשומת לב תמידית. אינספור סיפורים נוצרים על הדרך, מה שמאפשר לגנן לחיות בהרפתקה מתמשכת. 

כדי לייצר דרמה בגינה צריך צבע, גובה, מרקמים שונים, אביזריםנלווים כמו אבנים, שבילים וקישוטים, אבל מעל לכל צריך צמחים שמדברים אחד עם השני,מעצימים את האנרגיה ומייצרים חגיגה לחושים. אני בעד אקלקטיות, ערוגות מעורבות של תבלינים, ירקות, צמחים רב שנתיים ופרחים עונתיים. אני תורמת כמה טיפים שאספתי במשך השנים וגיליתי שהם עובדים. 

קצת מהקשרים הרגשיים בין צמחי תבלין וירקות:

  • שמיר מחזק מאד כרוב אבל מחליש את הגזר.מרווה טובה לכרוב ולגזר.
  • שום טוב לשליטה במזיקים, מחזק מאד ורדים. כך גם בצל וכל בני משפחתו, וכדאי לפזר קליפות של בצל בערוגה של ורדים.
  • טימין ומיורם ובזיליקום טובים בכל מקום בגינה, מרוממים כל צמח. בזיליקום מרומם מאד עגבניות.
  • פטרוזיליה- הכי רחוק ממנטה, השתיים האלה מתנהגות כמו שתי פולניות אחת ליד השנייה.
  • מלפפון חוגג ליד עירית ושמיר, גם בגינה וגם בסלט.
הרובד העמוק יותר הוא הקסם שיוצרים הצמחים בעזרת האנרגיה שלהם. במשך אלפי שנים השתרשו מסורות של שימוש בצמחים כדי למשוך בריאות, הגנה, שגשוג ואהבה. נהיינו קצת ציניים לגבי הידע הזה אבל אני ממליצה מאד לגשת אליו בענווה וראש פתוח. זה עובד, בעדינות ולאורך זמן, דרך תמציות פרחים, שמנים אתריים, טינקטורות ותה, שקיות בד ריחניות ועציץ שניתן במתנה לאדם אהוב.

  • לימון, ורדים והדס - משפיעים על מערכות יחסים וחברות.
  • נרקיס, גזר, גרניום, ענבים, פטל - מושכים אהבה וזוגיות.
  • לבנדר, רוזמרין - מטפלים בבריאות כללית.
  • בזיליקום, פטרוזיליה, מרווה, מנטה, תלתן ורוזמרין - עוזרים בריכוז, לימוד וקליטה של ידע.
  • יסמין, לבנדר, לילך, ורדים, ורבנה וסיגליות - מביאים שלום והרמוניה. עובדים על אנרגיה נשית ומעוררים אהבה עצמית.
  • גרניום לימוני ומרווה - מאזנים, מביאים ליציבות רגשית, מטפלים בדיכאון.
אלו רק כמה דוגמאות ואני מבטיחה להביא רשימות יותר מפורטות. עוד מימדים לשתילה, לבחירת הצמחים ומיקומם, מעצימים את ההרפתקה שבגינון, מניסיון.


גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

יום שישי, 4 במאי 2012

הריון, לידה ושפע

כן, אני עדיין בעניין שפע, בהמשך לפוסט שכתבתי על ניהול שפע. הירח המלא שוב כאן, הגינה שלי תוססת. היסמין שאיתו יש לי אישיו לא פתור (לא מצליחה לגדל יסמין!) התחיל להוציא עלים חדשים לאחר חודשים של גסיסה איטית. ההדס לצערי הלך לעולמו, ינוח על משכבו (ערימת הקומפוסט) בשלום. אבל היסמין משמח אותי במיוחד. אני רואה באנרגיה הנשית שלו השתקפות של עצמי ועצם זה שהוא מתחיל להוציא עלים רעננים מתוך גבעול דק ומיובש משקף לי רעננות חדשה ופוריה בתוכי. תחושה של שפע. עכשיו שלמדתי לצלם בטלפון, יש גם תמונה...

אני מרגישה כאב בזרוע הימנית כבר כמה זמן והשבוע נוסף לזה כאב בקרסול הימני. הטרחתי את עצמי לטבעון לטיפול אצל עדי ליאל (מטפלת ברפואה סינית, פיזיותרפיה, קינסיולוגיה ועוד סוכריות טעימות, רב תחומית ונהדרת). את החלק הפיסי יכולים לספק הרבה מטפלים. לתובנות והחיבור המיוחד ביניהן צריך הסתכלות "אחרת".

צד ימין של הגוף מתחבר לאונה השמאלית, לאקטיביות, חשיבה מנטאלית. הוא מתחבר אצלי לפעולה בעולם הפיסי. צד שמאל מתחבר לאונה הימנית, לאינטואיציה, לידע שבא ממקור "אחר", חלומות, תחושות. שנים סבלתי מכאבי ברך וקרסול שמאליים אבל עם השנים, ככל שאני מדייקת את התיקשור שלי, את ההתנהלות במרחב הפיסי, נעלמו הכאבים לחלוטין. בשנה האחרונה סבלתי קשות מכאבי קרסול וזרוע ימין וזה מתקשר אצלי לשינוי ועשייה חדשה בעולם הפיסי. זה הזמן לדייק את זרימת האנרגיה, בתוך הגוף, בעשייה, בתרגום לשפע פיסי. 

גוף האישה הוא כמו נבל בעיני. מקור העוצמה שלנו הוא בכוונון של עוצמות גופנו, והתאמה שלו למחזורים של הטבע. קצת קשה להסביר את המשפט הזה אבל אני מקווה שהוא יותר ברור אחרי כל הפוסטים שהזרמתי לכאן בחודשים האחרונים. דרך העוצמה הזו אנחנו מייצרות את המציאות שלנו. הגודש שאני מרגישה בצד ימין מצביע על זרימה לא מאוזנת של אנרגיה בתוכי והסמליות של הצדדים מספקת רמז לסיבה.

וכאן אנחנו מגיעים סוף סוף לשפע. עדי הצביעה על הקשר בין האנרגיה שעוברת בגוף לאנרגיה שמתממשת בחיים בצורה של מתנות פיסיות: כסף, שפע של עבודה, אירועים חברתיים וכו'. הנה התובנה החדשה שלי לגבי ניהול שפע:  אנחנו יכולות להשפיע על איכות המציאות שלנו דרך סוג האנרגיה שאנחנו מביאות לעולם. אנחנו יכולות לבחור. 

שפע דרך תדר זכרי מלווה בהרבה עשייה, הרבה פעילות, הרבה אנרגיה. שפע דרך תדר נשי דורש הרבה יותר סבלנות, התמסרות, פחות עשייה ויותר פתיחה לקבלה. מסקירה מרפרפת של הטיפולים בקליניקה בחודש האחרון אני מגלה שטיפלנו הרבה בנושא הזה, גם אם במלים אחרות. הנשים שסביבי מאד אקטיביות וטרודות, מנהלות על שמבזבזות הרבה אנרגיה בנתינה, בעשייה, בשליטה על האנשים שסביבן. האתגר שלנו הוא להוריד את מפלס ההתרוצצות, לפתוח את הקבלה ולייצר את אותו שפע במינימום מאמץ פיסי.

השאיפה שלנו היא לשכפל לעולם החיצוני את האנרגיה הפנימית של הביצית, של הביוץ. במליאות, בנוכחות של מלכה על כסאה, לייצר תנועה שמשנה עולם דרך תדר של מחשבה ותמונה פנימית. אנחנו נמצאות בהריון פוטנציאלי כל חודש. לפחות שבועיים מכל מחזור מוקדשים לאנרגיה של הריון, של יצירה. גם כשהמחזור נפסק זה לא אומר שצריך לוותר על התנועה הזו. אני מתכוונת ליהנות מאנרגית היצירה ההריונית הזו עוד 40 שנה, ללדת את הרעיונות שלי לפחות עד אמצע האלף ולראות אותם הופכים לשפע פיסי ממשי שמאפשר לי חיים מלאים, רגועים ומרתקים. 

הריון ולידה מחזוריים, תחושה של התרגשות, התפעמות, של יצירה חדשה, בלי הכאבים הפיסיים, בלי הבחילות. כמה מכן לא קונות את זה בשתי ידיים?   
        


יום ראשון, 22 באפריל 2012

כיסי ריפוי

אתמול ניהלתי שיחה עם עדי (חברה יקרה) על השיח הרוחני בארץ. מאז שכתבתי את הפוסט "ענין נשי" אני מנהלת שיחות עם נשים שמרגישות שהן לא מתחברות לתדר עליו מתקיימים החיים הרוחניים שלנו כאן. אני מבינה למה הן מתכוונות, ניסיתי לגעת בזה מספר פעמים כשכתבתי על "כיסי ריפוי". 

הבעיה בנושא הזה היא שמילים יכולות להרוג אותו. כבר כתבתי בעבר שהדרך היעילה להרוס את הגשר בין העולם הנראה לעולם הנסתר היא לנסות להסביר את הרגשות שלך. זה לא שלי, סחבתי את זה מפאולו קואלו וזה לא הציטוט האחרון שלו לפוסט זה. 

העשייה הרוחנית בארץ מרשימה ביותר. ידע גבוה, מועבר על ידי מורים מרשימים שבעומדם מול קבוצה הם סוחפים את הקהל ומעלים אותו לגבהים. נתקלתי בלא מעט מקרים, אישית ודרך סיפורים של פעילים, על הרבה אגו וקטנוניות מאחורי הקלעים. איך נוצר הפער הזה? איך מורים נפלאים יכולים לראות רחוק וגבוה אבל לא רואים את האנשים הקרובים להם? עדי דברה אתמול על התדר עליו אנו מנהלים את השיח הרוחני, כולל השיח לשלום. היא דברה על תדר גבוה מנטאלי, לא רגשי. כרגיל, הצליחה להבהיר לי את מה שאני מחפשת לשים במילים כבר כמה זמן.

אני קוראת את "אלף" של פאולו קואלו והוא כותב: ..."החיפוש אחר השלום הוא סוג של תפילה שמפיצה אור וחום. צא מעט מעצמך, ותבין שבאור שוכנת הדעת ובחום שוכנת החמלה...". זה מצלצל לי מוכר ומוביל אותי ליומן שלי. ציטוט מ- 18 לדצמבר 2010:

..." פגשתי את דורותי מקליין היום (בת 92 ממייסדות פינדהורן). אישה זוהרת, מאירה. מקורקעת, לא תופסת את עצמה כמשהו מיוחד ויחד עם זאת מכירה בערך עצמה.....לקחתי מהשיחה איתה: לא מספיק לחיות באור, צריך לחיות באהבה. Light אינו מספיק. Love זה הירידה לגוף הפיסי. לא מספיק לחיות באור התקשור, אני מרגישה חלל. המטרה השבוע היא לחיות דרך הגוף הרגשי. אני מתרגלת..."

תמונה מלפני כמה שנים....אורית ואני במקלוד גאנג' (דרמסלה, הודו). גסטהאוס קרוב למתחם של הדאלאי לאמה. 3000 ראשי מנזרים מכל העולם נמצאים במקום בכינוס מיוחד. בשבע בבוקר הם מתכנסים לתפילת בוקר ואנחנו מזנקות למרפסת לשבת מול הצליל. הצליל של הצ'נטינג מגיע אלינו בקו אווירי ועושה עיסוי לבטן התחתונה. מדהים איך צליל יכול לחדור מלמטה, להרטיט את הרחם. ב- 11 הדאלאי לאמה עובר בקהל ואנחנו שועטות למתחם כמו שתי גרופיות. רק לעמוד ליד האיש הזה, להרגיש את החום והאהבה הקורנים ממנו. אני לא מאמינה על עצמי....אף פעם לא הייתי גרופי של אף אחד, גם לא בגיל שש עשרה...האנרגיה שממלאת אותי אחרי כמה דקות במחיצתו, אנרגיה שמועצמת על ידי הקהל הרב, איננה ניתנת לתיאור.

איך נהיים "כאלה"? איך הופכים ל"קפסולת ריפוי"? איך מייצרים כיס ריפוי במקום פיסי? 

זה איננו לימוד של טכניקה, איננו לימוד מילולי. יש כאן תרגול מדיטטיבי אבל מעל לכל זו דרך שמתחילה בנסיגה מעצמך המוכר והידוע. או כמו שסימה לימדה אותי לפני 18 שנה, חיים במקביל דרך שני תדרים, האני החווה והאני המתבונן. הנחת היסוד בכל תהליך מודעות היא שאלו סביבי הם השתקפות שלי. הקושי הוא להאמין בזה, לראות את זה באמת, לקבל את זה גם כשזה ממש לא נעים, ולפרק את המבנה בתוכי שמשקף את "זה".

צחוק....הרבה צחוק, בעיקר על עצמי ועל המקומות ההזויים שאני מוצאת את עצמי. 

אנרגיה מהאדמה, מהגינה, מהטבע. 

זו לפחות התחלה....