משהו במימד האנרגטי הזה עושה לי טוב. השקט, השליטה על איכות החשיפה, התגובה המהירה. הצורך שלי לכתוב מתגבר. המלים נוזלות לי מהאצבעות. אני מובלת, מתמסרת, מתיישבת בספונטניות ופשוט מרוקנת מחשבות, תמונות. הזמינות והמהירות גורמות לי לקרב רצון למימוש - משאת הנפש של כל אדם שעובר תהליך מודעות - יצירת מציאות מיידית. מתחשק לי לפתוח בלוג - חמש דקות והתבנית מוכנה. מתחשק לי להקים אתר - חי וקיים. עדיין בעבודת עיצוב (הרצון שלי לא תואם את יכולותי הטכנולוגיות הדלות....), כמעט מושלם.
אני מתמסרת, מייצרת דף בפייסבוק, עובדת על האתר, לומדת מושגים חדשים, מבינה סוף סוף מה זה "Like".
אני כותבת מגיל 12, כבר יותר משלושים שנה, רק ליומנים שלי. מאיפה הצורך הזה לכתוב לקהל? השאלה הזו מלווה אותי כבר חודשים ועדיין לא התבררה לי, אבל אני ממשיכה לכתוב מהבטן, ועל הדרך מאד מאד נהנית....
עד שנפל לידי היום ספרו החדש של פאולו קואלו "אלף". בעמוד 31 הוא כותב על הצורך שלו בכתיבה ופגישה עם הקהל שלו: ..." אני זקוק לזרים כאלה...השורשים שלי מוכנים, אבל אוכל להתקדם רק בעזרתם של אנשים אחרים....גם בעזרת כאלה שמעולם לא פגשתי. אני משוכנע בזה..."
חץ ללב. קיבלתי את התשובה.
אתם מוזמנים לבקר אותי בגינת הקוסמת, לעשות לי "Like" , לעזור לי להתקדם בנתיב שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה