ראש צמר גפן ורגליים ג'לי. זה התיאור הכי נאמן למציאות שאני חווה בשבוע האחרון. כשדני רופ דיווח אתמול על שבוע של שמש אדומה (תמונה של שמש עליזה ולוהטת), ראיתי בדמיוני איך אני מתאיידת לחלקיקים צפים. הגינה לעומתי חוגגת ופורחת וטוב שכך. ארגנתי אותה אנרגטית, כיסיתי אדמה חשופה, דאגתי למים. אני יכולה להתמקד בעצמי....התמונות הפעם לא קשורות לטקסט. צילמתי אותן בשקיעה בחוף דור ואני מחפשת כל הזדמנות לפרסם אותן ברבים כי הן עושות לי טוב על הלב.
תופעת "ראש צמר גפן", או כמו שהיא נקראת בספרות, "חשיבה מעורפלת", אופיינית מסתבר לנשים. היא מתוארת כאי יכולת לחשוב באופן ישיר, חוסר יכולת לנצל את השכל למשימות שונות כמו בדיקת חשבון הבנק או התארגנות, חוסר יכולת להתמקד במטלות "קוויות". נתקלתי בנשים שלפני הלידה היו מנהלות על ואחרי לידה מרגישות שהן רק רוצות להיות, בלי להידרש לחשוב. נשים בתקופת הפסקת המחזור החודשי מדווחות גם הן על שינוי בתהליכי החשיבה שלהן. ד"ר כריסטיאן נורת'רופ מגדירה מצב של "ראש צמר גפן" כמצב שמנתק אותנו זמנית מהאונות הקדמיות שלנו, אותו חלק של המוח שעוסק בחשיבה הגיונית, קווית מכוונת לעתיד.
לאחרונה אני מגלה שקשה לי להיות אנליטית. חלק מזה קשור אולי לחום, אבל חלק מזה קשור לתהליכים פיסיולוגיים ורגשיים שעוברים עלי (הגיל וההורמונים הם רק חלק מזה....). אני רגילה להיות מנהלת מתקתקת, עם רשימות מסודרות של מטלות שצריכות להיעשות, טלפונים, ניירת, פגישות. אני מתקשה להתרכז, אני מתקשה להכריח את עצמי לעבוד "מסודר". עיון ברשימות מגלה שבהרבה מקרים הדברים מסתדרים גם בלי שאצטרך להתקשר, לפקח, לנדנד, לשלוט בתהליכים. חלק מהדברים יכול להידחות, בניגוד גמור לחינוך המוטבע בי "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות היום". המשפט הזה עזר לי בתקופות והכניס אותי לסטרס מיותר בתקופות אחרות.

אני יכולה לבכות את יכולותי האנליטיות הקורסות ואני יכולה לסגור את פרק המנהלת ולפתוח תדר חדש. כשהחלק ההגיוני - קווי משחרר מרחב, נפתחת האפשרות לחשוב באמצעות הלב. אם ניתן להליך הזה להתפתח במקום לדכא אותו ולהיכנס לסטרס ומוסר כליות על מטלות לא מבוצעות, תיפתח דרך חדשה של ראיית עולם, אינטואיטיבית יותר, זורמת. נשים בגילאי חמישים + מוצאות הרבה פעמים יצירתיות שהתחבאה מתחת לעולם שלם מאורגן ומתוקתק. הן מתחילות לכתוב, לצייר, לתפור. הן הניחו ל"ראש צמר הגפן" שלהן לסייע להן לפרוש מהעולם הנשלט תחת השכל המאורגן והנוקשה.
אני לא מזלזלת בחשיבות הארגון האנליטי, במיוחד כשצריך לנהל במקביל מספר יקומים, בית, קריירה, הסעות של ילדים לחוגים. אני רק חוששת שהפנמנו טוב מידי את התדר האקטיבי הזה, שהוא זכרי בבסיסו, על חשבון התדר הטבעי לנו שהוא יותר אסוציאטיבי, אינטואיטיבי, פסיבי. החיים הם לא "או - או", הם תמיד תרכובת. האתגר הוא למזג את התרכובת המדויקת של אנרגייה שזורמת משתי האונות, בכל רגע נתון. הזרימה איננה פוסקת לרגע, התרכובת של אקטיביות - פסיביות, שכלתני - רגשי, איננה סטטית. לא נכון בעיני לשלוט בזרימה של מחשבות ורגשות אבל אפשר לכוון קצת, לתעל בצורה אופטימלית, בעזרת מעט מודעות. הדרך שלי היא לייצר רשימת מטלות ואז לעבור עליה ולהתחיל למחוק. כמו הסיפור שסיפר הדוד שלי עמוס אתמול על האיש שביום ראשון החליט ביום שני לצאת לטיול ביום שלישי, אבל ביום רביעי כשהוא שמע שביום חמישי יירד גשם, הוא החליט ביום שישי להישאר בשבת בבית. טוב, זו כבר הקצנה פרועה (למרות שהיא מתאימה לי בול בימים חמים אלה...) אבל הרעיון הוא להאט, לפשט. אימפריות גדולות נוהלו בלי סלולארי, בלי מחשב ולעתים עם דואר שליחים....
האתגר של אמהות צעירות הוא למצוא את הכיוונון הנכון. האתגר שלנו בגיל המעבר הוא לעבור לתדר האינטואיטיבי ולהתחיל חיים חדשים לגמרי, לזכור בתנאים שלנו ולשכוח מה שלא מעניין אותנו לזכור. מקסימום לרשום במחברת לשימוש עתידי, אבל לשחרר את הראש ולהגדיל את הלב. להבין פחות. כשמבינים , מתחילים להפיק נוסחאות. כשמבינים, מנסים להכניס את העשייה למשהו מובנה, נשלט. פחות להבין ויותר להרגיש, להתמסר, לתת לדברים לקרות במקום לגרום להם לקרות. כל אחת במינונים שלה.
ולעבור את הקיץ בשלום....עם מינימום שמש אדומה...
צריך רק יום אחד חם במיוחד כדי שאזכר למה אני מתאיידת מכאן בקיץ, כיוון מועדף סקוטלנד. הדבר הראשון שאני עושה שם זה לצאת לגשם ולרקוד ריקוד אינדיאני. הגשם שם רך במיוחד, מלטף, גשם שלא רואים במחוזותינו. פעם ראשונה שהבנתי למה צריך מעיל גשם מניילון הייתה כשהתחלתי לעבוד בגינה בפינדהורן. כשהבעתי תדהמה על זה שאנחנו עובדים בגשם, אמרו לי שאם לא נעבוד בגשם לא נעבוד אף פעם. אז אנחנו עובדים, בגשם רך, עטופים במעיל ניילון, לצידנו סנאים וארנבות, ואני מרגישה סטטיסטית בסרט של דיסני.
אני משחזרת את התמונה הפסטוראלית הזו בבית, בלי הארנבות והסנאים, אבל עם החתולים של השכנה, בערך עד מאי. ככל שנהייה יותר חם ככה אני הולכת ונובלת. אומרים שאנשים והכלבים שלהם נהיים דומים במהלך השנים. כנראה שזה נכון גם לגבי צמחים. ככל שאני מתמזגת עם הגינה ומדברת עם הצמחים בגובה העיניים, כך היא נוטה לשקף אותי. כל שנה לקראת הקיץ, הגינה שלי מאבדת חיות. זה לא מצב של חוסר מים או קומפוסט וכנראה לא רק הדמיון שלי. אני אמנם מכבדת מאד את התחושות שלי אבל אני מודעת לעובדה שייתכן שהן רק שלי. כשהשכנים המאד מקורקעים שלי מתחילים לדבר בטרמינולוגיה הזו, אני מבינה שכנראה יש כאן תופעה שמעבר לסיפורים שאני מספרת לעצמי. כל שנה, כשאני נוסעת לחודש או יותר, אני משאירה עגבניות מאושרות ומבקשת מהשכנים לאכול, וכל שנה הם מדווחים שהעגבניות איבדו חיות וגודל. אתמול העירה השכנה מהצד השני שהשסק השנה נפלא ואמרה שהעץ התאושש ממחלתו. אני לא זוכרת שהעץ היה חולה וגם בשנה שעברה היה הרבה שסק טעים היא התעקשה. חשבתי אחר כך שהיא מרגישה את השינוי האנרגטי בגינה אבל מתקשה למקד אותו. חברה העירה על הפיטנגו העסיסי.
בסקוטלנד ושאר אירופה מתכוננים בתשומת לב לחורף, מגינים על השתילים בחממות, "סוגרים" ערוגות, קושרים מה שצריך. סופות השלג לא מאפשרות לעבוד בגינה. בחורף מפנים שלג מהשבילים ומסלקים ענפים שנשברו. אצלנו צריך להתכונן בתשומת לב לקיץ. האדמה לא אוהבת להיות חשופה. היא זקוקה לחיפוי של צמחים, חציר, אבנים, כמו שאנחנו זקוקים לקרם הגנה. ההשקייה חייבת לעבוד בצורה מדוייקת, מותאמת לצמחים ולכמויות המים שהם זקוקים להם. אבל מעבר לכך הגינה שלי ואני זקוקים להכנה אנרגטית ורגשית.
אנרגיית האש של הקיץ שלנו לא תורמת בריאות לטיפוסי אש כמוני, האנרגיה שלי מתפזרת. הקיץ הלוהט מביא לעלייה באנרגיה של מלחמה. כשהיא מתבטאת במחאה חברתית זה מצוין, כשהיא הופכת לאלימות ושנאה, אנחנו בבעיה. קראתי תיקשור מעניין על היחסים בין הטבע למלחמה. כשפורצת מלחמה, אנרגיה עוברת לכל המימדים, לא רק בין אדם לאדם. לפעמים צריך אנרגיה אלימה כדי להביא לתנועה, לשינוי, אבל אצלנו האנרגיה הזו כבר עברה את גבולות ההנעה לפעולה והיא מדרדרת אותנו לחוסר איזון בין חיובי לשלילי, בין אהבה לפחד.
הטבע משמש כמתווך בינינו, בני אדם, ובין אנרגיות חזקות שמסתובבות ביקום. ללא התיווך של הטבע לא היינו עומדים בעוצמתה של השמש או בעוצמת הסערות. התפקיד הנוסף שממלא הטבע הוא לספוג את האנרגיה האינטנסיבית שאנחנו מייצרים ולתווך אותה לעולם. במקומות בהם התחוללו קרבות קשים מרגישים את האנרגייה האלימה זמן רב אחרי שהקרב נגמר. לתוך הכאוס הזה נכנסת האנרגייה המרפאה של צמחים. הטבע יכול לספוג את האנרגייה האלימה שאנחנו מייצרים אבל נדרש כאן שיתוף פעולה שלנו, אנרגטי, מחשבתי, רגשי, כדי שאותה אנרגיה תעבור שינוי ותשתחרר לעולם נקייה ומזככת.
אם הטבע הוא התזמורת, והאנרגיה המוחזקת היא המוסיקה, אז אנחנו המנצח. תפקידנו לנצח על הטרנספורמציה, על יצירה חדשה של אנרגיה וצבע. אני הולכת לספר הקסמים שלי, שנים אני אוספת טיפים הזויים שהתגלו כפטנטים יעילים במימדים השונים של חיי. הפעם אני מכינה את עצמי ואת הגינה לקיץ, מנקה אנרגיות אלימות, מרגיעה רגשית, עוטפת באנרגייה המרפאה של האגם בתמונה למעלה. אני יודעת שהיא מרפאה כי אני יושבת על ידו לעתים קרובות ומרגישה את הצלילות שלו בעורקים.
כרגיל, הצעד הראשון הוא הגדרת כוונה ואמונה בעצמי. כרגיל יש צורך לסלק כל שיפוט ומחשבה "הגיונית" ופשוט להתמסר. יצירתיות היא שם המשחק. ההנחיות כאן הן מסגרת ואפשר ליצוק לתוכה כל תוכן שנראה לכם. בעוד שלושה ימים ירח מלא, זמן אידיאלי לעבודה אנרגטית.
1. על נייר לבן משרטטים סכימה של החלקה לטיהור ומניחים לפנינו.
2. מזמנים תמיכה: הישות של הטבע, זו של האדמה, מדריכים אישיים, האני העליון, מה שמרגיש נכון.
3. מדמיינים קרן אור לבנה (הקוסמוס) וקרן אור ירוקה (הטבע) שמקיפות אותנו בקונוס של אור.
4. מצהירים כוונה: "אני מבקשת לטהר את החלקה".
5. מדמיינים מעין נייר פילטר בגודל החלקה, עולה במאוזן מתחת לאדמה,
דרך האדמה לגובה. הוא סופג את החלקיקים "השחורים".
6. "סוגרים" את הנייר לחבילה ארוזה ו"משליכים" אותה למימד אחר.
ההמשך הוא שחרור מאנרגיה אלימה:
7. אני מבקשת שחרור עדין וקליל מאנרגיה אלימה. רואה את האנרגיה
הזו נאספת מעלי לענן שחור, אפשר לפעמים להרגיש את השחרור.
שולחת את הענן למימד גבוה יותר.
8. אני בודקת שהאזור נקי, מודה ומשחררת את הישויות העוזרות, נושמת עמוק ונרגעת.
ומקווה לטוב.....
גידלתי פעם שיבה שצמחה למימדי ענק. שום ירק לא הצליח לגדול לידה. השיבה עשתה עבודה כל כך טובה בהרחקת מזיקים שהיא פעלה קצת כמו כימותרפיה, המזיקים נעלמו אבל איתם נעלם גם כוח החיות של כל מה שרצה לגדול על ידה. גינה של קסם היא גינה שבה הצמחים מדברים אחד עם השני, חיים בהרמוניה. בעיני זה אחד המרכיבים החשובים ביותר ביצירת גינה רבת מימדים שיש בה רוח ורגש והרבה מאד אנרגיה.
לפני שנים הייתי באזכרה בבית הקברות הותיק בחיפה. אחר כך הלכנו לבקר את קברי המשפחה. אמא שלי הצביעה על המצבות וסיפרה לי את ההיסטוריה האנושית של הקבורים שם בצורה שרק חיפאים ותיקים יכולים לספר, השכנות הותיקות מהכרמל שהתחרו למי יש בית גדול יותר, קבורות בשכנות ומתחרות למי יש מצבה גדולה יותר....הבעל, אשתו והמאהב, קבורים במרחק נוח אחד מהשני....אני כבר רואה כמה ראשים מתרוממים בעיניים נוצצות, לא זוכרת היום שמות ובכל מקרה הרכילות הפיקנטית הזאת עברה למימד הבא יחד עם השחקנים. אבל אני כן זוכרת את הקסם שביצירת סיפור מאבנים. אתמול ייצרתי סיפור כזה לבחור שטייל אתי בעכו. המחשתי לו מול הים את המצור של המוסלמים על הצלבנים, החומות הקורסות, הפחד, ריחות של אבק שריפה ודם, רעש הגלים וזעקות הפצועים, האמיצים שעוצרים בגופם את הפולשים כאשר על הרציף מעלים מה שאפשר לקחת על הספינות ומסתלקים מפה לנצח, עם חלומות מנופצים ואולי גם שמחה על החזרה הביתה.
בדרך כלל סיפור על אבנים הוא סיפור אנושי ש"מולבש" על אבנים. בגינה השחקנים הראשיים הם הצמחים. השחקנים הנלווים הם בעלי החיים ואנחנו. הגן לא מפסיק לצמוח ולהשתנות והגנן צריך להעניק לו תשומת לב תמידית. אינספור סיפורים נוצרים על הדרך, מה שמאפשר לגנן לחיות בהרפתקה מתמשכת.
כדי לייצר דרמה בגינה צריך צבע, גובה, מרקמים שונים, אביזריםנלווים כמו אבנים, שבילים וקישוטים, אבל מעל לכל צריך צמחים שמדברים אחד עם השני,מעצימים את האנרגיה ומייצרים חגיגה לחושים. אני בעד אקלקטיות, ערוגות מעורבות של תבלינים, ירקות, צמחים רב שנתיים ופרחים עונתיים. אני תורמת כמה טיפים שאספתי במשך השנים וגיליתי שהם עובדים.
קצת מהקשרים הרגשיים בין צמחי תבלין וירקות:
- שמיר מחזק מאד כרוב אבל מחליש את הגזר.מרווה טובה לכרוב ולגזר.
- שום טוב לשליטה במזיקים, מחזק מאד ורדים. כך גם בצל וכל בני משפחתו, וכדאי לפזר קליפות של בצל בערוגה של ורדים.
- טימין ומיורם ובזיליקום טובים בכל מקום בגינה, מרוממים כל צמח. בזיליקום מרומם מאד עגבניות.
- פטרוזיליה- הכי רחוק ממנטה, השתיים האלה מתנהגות כמו שתי פולניות אחת ליד השנייה.
- מלפפון חוגג ליד עירית ושמיר, גם בגינה וגם בסלט.
הרובד העמוק יותר הוא הקסם שיוצרים הצמחים בעזרת האנרגיה שלהם. במשך אלפי שנים השתרשו מסורות של שימוש בצמחים כדי למשוך בריאות, הגנה, שגשוג ואהבה. נהיינו קצת ציניים לגבי הידע הזה אבל אני ממליצה מאד לגשת אליו בענווה וראש פתוח. זה עובד, בעדינות ולאורך זמן, דרך תמציות פרחים, שמנים אתריים, טינקטורות ותה, שקיות בד ריחניות ועציץ שניתן במתנה לאדם אהוב.
- לימון, ורדים והדס - משפיעים על מערכות יחסים וחברות.
- נרקיס, גזר, גרניום, ענבים, פטל - מושכים אהבה וזוגיות.
- לבנדר, רוזמרין - מטפלים בבריאות כללית.
- בזיליקום, פטרוזיליה, מרווה, מנטה, תלתן ורוזמרין - עוזרים בריכוז, לימוד וקליטה של ידע.
- יסמין, לבנדר, לילך, ורדים, ורבנה וסיגליות - מביאים שלום והרמוניה. עובדים על אנרגיה נשית ומעוררים אהבה עצמית.
- גרניום לימוני ומרווה - מאזנים, מביאים ליציבות רגשית, מטפלים בדיכאון.
אלו רק כמה דוגמאות ואני מבטיחה להביא רשימות יותר מפורטות. עוד מימדים לשתילה, לבחירת הצמחים ומיקומם, מעצימים את ההרפתקה שבגינון, מניסיון.
גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.
כן, אני עדיין בעניין שפע, בהמשך לפוסט שכתבתי על ניהול שפע. הירח המלא שוב כאן, הגינה שלי תוססת. היסמין שאיתו יש לי אישיו לא פתור (לא מצליחה לגדל יסמין!) התחיל להוציא עלים חדשים לאחר חודשים של גסיסה איטית. ההדס לצערי הלך לעולמו, ינוח על משכבו (ערימת הקומפוסט) בשלום. אבל היסמין משמח אותי במיוחד. אני רואה באנרגיה הנשית שלו השתקפות של עצמי ועצם זה שהוא מתחיל להוציא עלים רעננים מתוך גבעול דק ומיובש משקף לי רעננות חדשה ופוריה בתוכי. תחושה של שפע. עכשיו שלמדתי לצלם בטלפון, יש גם תמונה...
אני מרגישה כאב בזרוע הימנית כבר כמה זמן והשבוע נוסף לזה כאב בקרסול הימני. הטרחתי את עצמי לטבעון לטיפול אצל עדי ליאל (מטפלת ברפואה סינית, פיזיותרפיה, קינסיולוגיה ועוד סוכריות טעימות, רב תחומית ונהדרת). את החלק הפיסי יכולים לספק הרבה מטפלים. לתובנות והחיבור המיוחד ביניהן צריך הסתכלות "אחרת".
צד ימין של הגוף מתחבר לאונה השמאלית, לאקטיביות, חשיבה מנטאלית. הוא מתחבר אצלי לפעולה בעולם הפיסי. צד שמאל מתחבר לאונה הימנית, לאינטואיציה, לידע שבא ממקור "אחר", חלומות, תחושות. שנים סבלתי מכאבי ברך וקרסול שמאליים אבל עם השנים, ככל שאני מדייקת את התיקשור שלי, את ההתנהלות במרחב הפיסי, נעלמו הכאבים לחלוטין. בשנה האחרונה סבלתי קשות מכאבי קרסול וזרוע ימין וזה מתקשר אצלי לשינוי ועשייה חדשה בעולם הפיסי. זה הזמן לדייק את זרימת האנרגיה, בתוך הגוף, בעשייה, בתרגום לשפע פיסי.
גוף האישה הוא כמו נבל בעיני. מקור העוצמה שלנו הוא בכוונון של עוצמות גופנו, והתאמה שלו למחזורים של הטבע. קצת קשה להסביר את המשפט הזה אבל אני מקווה שהוא יותר ברור אחרי כל הפוסטים שהזרמתי לכאן בחודשים האחרונים. דרך העוצמה הזו אנחנו מייצרות את המציאות שלנו. הגודש שאני מרגישה בצד ימין מצביע על זרימה לא מאוזנת של אנרגיה בתוכי והסמליות של הצדדים מספקת רמז לסיבה.
וכאן אנחנו מגיעים סוף סוף לשפע. עדי הצביעה על הקשר בין האנרגיה שעוברת בגוף לאנרגיה שמתממשת בחיים בצורה של מתנות פיסיות: כסף, שפע של עבודה, אירועים חברתיים וכו'. הנה התובנה החדשה שלי לגבי ניהול שפע: אנחנו יכולות להשפיע על איכות המציאות שלנו דרך סוג האנרגיה שאנחנו מביאות לעולם. אנחנו יכולות לבחור.
שפע דרך תדר זכרי מלווה בהרבה עשייה, הרבה פעילות, הרבה אנרגיה. שפע דרך תדר נשי דורש הרבה יותר סבלנות, התמסרות, פחות עשייה ויותר פתיחה לקבלה. מסקירה מרפרפת של הטיפולים בקליניקה בחודש האחרון אני מגלה שטיפלנו הרבה בנושא הזה, גם אם במלים אחרות. הנשים שסביבי מאד אקטיביות וטרודות, מנהלות על שמבזבזות הרבה אנרגיה בנתינה, בעשייה, בשליטה על האנשים שסביבן. האתגר שלנו הוא להוריד את מפלס ההתרוצצות, לפתוח את הקבלה ולייצר את אותו שפע במינימום מאמץ פיסי.
השאיפה שלנו היא לשכפל לעולם החיצוני את האנרגיה הפנימית של הביצית, של הביוץ. במליאות, בנוכחות של מלכה על כסאה, לייצר תנועה שמשנה עולם דרך תדר של מחשבה ותמונה פנימית. אנחנו נמצאות בהריון פוטנציאלי כל חודש. לפחות שבועיים מכל מחזור מוקדשים לאנרגיה של הריון, של יצירה. גם כשהמחזור נפסק זה לא אומר שצריך לוותר על התנועה הזו. אני מתכוונת ליהנות מאנרגית היצירה ההריונית הזו עוד 40 שנה, ללדת את הרעיונות שלי לפחות עד אמצע האלף ולראות אותם הופכים לשפע פיסי ממשי שמאפשר לי חיים מלאים, רגועים ומרתקים.
הריון ולידה מחזוריים, תחושה של התרגשות, התפעמות, של יצירה חדשה, בלי הכאבים הפיסיים, בלי הבחילות. כמה מכן לא קונות את זה בשתי ידיים?
אתמול ניהלתי שיחה עם עדי (חברה יקרה) על השיח הרוחני בארץ. מאז שכתבתי את הפוסט "ענין נשי" אני מנהלת שיחות עם נשים שמרגישות שהן לא מתחברות לתדר עליו מתקיימים החיים הרוחניים שלנו כאן. אני מבינה למה הן מתכוונות, ניסיתי לגעת בזה מספר פעמים כשכתבתי על "כיסי ריפוי".
הבעיה בנושא הזה היא שמילים יכולות להרוג אותו. כבר כתבתי בעבר שהדרך היעילה להרוס את הגשר בין העולם הנראה לעולם הנסתר היא לנסות להסביר את הרגשות שלך. זה לא שלי, סחבתי את זה מפאולו קואלו וזה לא הציטוט האחרון שלו לפוסט זה.
העשייה הרוחנית בארץ מרשימה ביותר. ידע גבוה, מועבר על ידי מורים מרשימים שבעומדם מול קבוצה הם סוחפים את הקהל ומעלים אותו לגבהים. נתקלתי בלא מעט מקרים, אישית ודרך סיפורים של פעילים, על הרבה אגו וקטנוניות מאחורי הקלעים. איך נוצר הפער הזה? איך מורים נפלאים יכולים לראות רחוק וגבוה אבל לא רואים את האנשים הקרובים להם? עדי דברה אתמול על התדר עליו אנו מנהלים את השיח הרוחני, כולל השיח לשלום. היא דברה על תדר גבוה מנטאלי, לא רגשי. כרגיל, הצליחה להבהיר לי את מה שאני מחפשת לשים במילים כבר כמה זמן.
אני קוראת את "אלף" של פאולו קואלו והוא כותב: ..."החיפוש אחר השלום הוא סוג של תפילה שמפיצה אור וחום. צא מעט מעצמך, ותבין שבאור שוכנת הדעת ובחום שוכנת החמלה...". זה מצלצל לי מוכר ומוביל אותי ליומן שלי. ציטוט מ- 18 לדצמבר 2010:
..." פגשתי את דורותי מקליין היום (בת 92 ממייסדות פינדהורן). אישה זוהרת, מאירה. מקורקעת, לא תופסת את עצמה כמשהו מיוחד ויחד עם זאת מכירה בערך עצמה.....לקחתי מהשיחה איתה: לא מספיק לחיות באור, צריך לחיות באהבה. Light אינו מספיק. Love זה הירידה לגוף הפיסי. לא מספיק לחיות באור התקשור, אני מרגישה חלל. המטרה השבוע היא לחיות דרך הגוף הרגשי. אני מתרגלת..."
תמונה מלפני כמה שנים....אורית ואני במקלוד גאנג' (דרמסלה, הודו). גסטהאוס קרוב למתחם של הדאלאי לאמה. 3000 ראשי מנזרים מכל העולם נמצאים במקום בכינוס מיוחד. בשבע בבוקר הם מתכנסים לתפילת בוקר ואנחנו מזנקות למרפסת לשבת מול הצליל. הצליל של הצ'נטינג מגיע אלינו בקו אווירי ועושה עיסוי לבטן התחתונה. מדהים איך צליל יכול לחדור מלמטה, להרטיט את הרחם. ב- 11 הדאלאי לאמה עובר בקהל ואנחנו שועטות למתחם כמו שתי גרופיות. רק לעמוד ליד האיש הזה, להרגיש את החום והאהבה הקורנים ממנו. אני לא מאמינה על עצמי....אף פעם לא הייתי גרופי של אף אחד, גם לא בגיל שש עשרה...האנרגיה שממלאת אותי אחרי כמה דקות במחיצתו, אנרגיה שמועצמת על ידי הקהל הרב, איננה ניתנת לתיאור.
איך נהיים "כאלה"? איך הופכים ל"קפסולת ריפוי"? איך מייצרים כיס ריפוי במקום פיסי?
זה איננו לימוד של טכניקה, איננו לימוד מילולי. יש כאן תרגול מדיטטיבי אבל מעל לכל זו דרך שמתחילה בנסיגה מעצמך המוכר והידוע. או כמו שסימה לימדה אותי לפני 18 שנה, חיים במקביל דרך שני תדרים, האני החווה והאני המתבונן. הנחת היסוד בכל תהליך מודעות היא שאלו סביבי הם השתקפות שלי. הקושי הוא להאמין בזה, לראות את זה באמת, לקבל את זה גם כשזה ממש לא נעים, ולפרק את המבנה בתוכי שמשקף את "זה".
צחוק....הרבה צחוק, בעיקר על עצמי ועל המקומות ההזויים שאני מוצאת את עצמי.
אנרגיה מהאדמה, מהגינה, מהטבע.
זו לפחות התחלה....
רשת העכביש שלי נפרשת...ואולי זו רשת של דייג שמושלכת לים בתקווה. אולי זה דימוי טוב יותר. אני עומדת בפתחו של אוקיינוס, טובלת את קצות האצבעות. גיליתי את האינטרנט, והרשת האנרגטית נפרשת. עד לפני חצי שנה השתמשתי במייל, בדקתי בגוגל זמני רכבות לתל אביב וקראתי כותרות של חדשות. בספטמבר שוכנעתי לפתוח דף בפייסבוק והוא נשאר שומם ורדום. בנובמבר התחלתי לכתוב בלוג ומאותו רגע הרומן שלי עם הרשת מתהדק.
משהו במימד האנרגטי הזה עושה לי טוב. השקט, השליטה על איכות החשיפה, התגובה המהירה. הצורך שלי לכתוב מתגבר. המלים נוזלות לי מהאצבעות. אני מובלת, מתמסרת, מתיישבת בספונטניות ופשוט מרוקנת מחשבות, תמונות. הזמינות והמהירות גורמות לי לקרב רצון למימוש - משאת הנפש של כל אדם שעובר תהליך מודעות - יצירת מציאות מיידית. מתחשק לי לפתוח בלוג - חמש דקות והתבנית מוכנה. מתחשק לי להקים אתר - חי וקיים. עדיין בעבודת עיצוב (הרצון שלי לא תואם את יכולותי הטכנולוגיות הדלות....), כמעט מושלם.
ביום הראשון של פסח התיישבתי בספונטניות וכתבתי לענבל רווח (משווקת עסקים לפייסבוק) שמתחשק לי לפתוח דף עסקי, וברוח המהירות האינטרנטית מיד נקבעה פגישה שנמשכה 4 שעות וטיפלה בכל הפחדים וההתנגדויות שלי מחשיפה. דבר והיפוכו - מצד אחד אני כותבת כמו משוגעת, מצד שני מתקשה לוותר על האנונימיות. התהליך של יציאה מהשתבללות למרכז הבמה, כולל פרופיל מפורט, תמונות ואמירה ברורה של "מה אני רוצה" מלווה בכאבי בטן, צוואר תפוס והמון חלומות בלילה. אבל זה מכריח אותי להעמיד כוונה ברורה, להתמסר, לקפוץ שוב קפיצת אמון - כל המרכיבים שמייצרים קדירת מודעות משובחת.
אני מתמסרת, מייצרת דף בפייסבוק, עובדת על האתר, לומדת מושגים חדשים, מבינה סוף סוף מה זה "Like".
אני כותבת מגיל 12, כבר יותר משלושים שנה, רק ליומנים שלי. מאיפה הצורך הזה לכתוב לקהל? השאלה הזו מלווה אותי כבר חודשים ועדיין לא התבררה לי, אבל אני ממשיכה לכתוב מהבטן, ועל הדרך מאד מאד נהנית....
עד שנפל לידי היום ספרו החדש של פאולו קואלו "אלף". בעמוד 31 הוא כותב על הצורך שלו בכתיבה ופגישה עם הקהל שלו: ..." אני זקוק לזרים כאלה...השורשים שלי מוכנים, אבל אוכל להתקדם רק בעזרתם של אנשים אחרים....גם בעזרת כאלה שמעולם לא פגשתי. אני משוכנע בזה..."
חץ ללב. קיבלתי את התשובה.
אתם מוזמנים לבקר אותי בגינת הקוסמת, לעשות לי "Like" , לעזור לי להתקדם בנתיב שלי.
שני עלים ירוקים ורעננים הגיחו מהאדמה, הקומפרי החליט לחיות. אני מאושרת והאופטימיות מתחזקת, מאמינה שיש לי חלק אקטיבי בהתאוששותו. בעבר הרגשתי חסרת אונים כשצמח החליט לדעוך. יכולתי לתת לו מים וקומפוסט ולקוות לטוב, והוא אכן הלך לדרכו. בחודשים האחרונים אני מתרגלת קסם והתוצאות נראות.
לצערי, כשאומרים קסם, הדמיון מוביל לימי הולדת של גיל שש וקוסמים שמוציאים ארנבת מכובע. זה כמובן דרדור רציני של הקונספט ובשנים האחרונות אני עוסקת ברצינות בתורת הקסם האמיתית - טרנספורמציה של המציאות. הלוואי שזה היה פשוט ועובד עם כל נפנוף ידיים במטה אבל בפועל זה דורש התמסרות והתעמקות רצינית.
המפתח הוא ניקוי של גוף ונפש. מצד אחד, ניקוי של מחשבות רעות, קבעונות, פחדים, שתלטנות, וכעסים. מצד שני שמירה על הגוף הפיסי, תזונה טובה, האטת החיים ודיוקם. קליפות מתקלפות, הרגישות עולה, תחושה של "עלייה" מעל החיים, יכולת הסתכלות מלמעלה כדי לראות את כל התמונה, ומלמטה כדי לראות את הפרטים הקטנים, וכל זה בו זמנית. ככל שאני קולטת יותר עולה הרגישות והחמלה, ואז גם עולה הקליטה. ככל שאני מדייקת לעצמי ולא מבזבזת אנרגיה על סרק, מתפנה אנרגיה לטובת בריאת המציאות. אני סוף סוף מבינה מה זה אומר לברוא מציאות, גם אם אני עדיין בחיתולים בעניין הזה.
קסם. מתי שהוא, והרבה בעזרת נסיעותי לפינדהורן, למדתי להסתכל לצמחים ולעצים בעיניים. זה קל יותר עם חיות, הן מגיבות ברגש שאנחנו יכולים לפענח. קשה יותר לפענח צמח. נדרשת צלילה עמוקה, הרבה דמיון ושחרור התחושה שאני מגוחכת מבזבזת זמן על שטויות, כדי "לקרוא" את המסרים שנותנים הצמחים.
השלב הבא הוא עבודה משותפת עם הישות של הצמח וישויות הטבע כדי להביא לשינוי. תיארתי קצת מזה בפוסטים קודמים וזו רק ההתחלה. ירח מלא של תחילת אביב, כמו אתמול בלילה, משתף פעולה עם ההתכווננות שלי להחיות את היסמין שעדיין לא מתקשר אתי (מה יש לי עם יסמין? כבר פעם שנייה שהוא מתאבד...).
קל לשכוח שהכלים ליצירת קסם לא באים מהחנות בצורת מטה, קדירה או כובע, אלא גדלים מסביב. האם קריסטל שנקרע מהאדמה בעזרת חומרי נפץ והוכן בעזרת עבודה של ילדים באפריקה, יכול להכיל אנרגיה של קסם? פרחים וצמחים משמשים אותנו להבעת איכויות לא פיסיות. אנו נוטעים עצים כדי לשמר זכרו של אדם אהוב, מדברים בפרחים כדי להביע סליחה ואהבה. אני הולכת עוד צעד קדימה, מעבר לשתילת צמחים בשל יופיים, צבעם והאיכות שלהם בתה או במרק. אני שותלת צמחים בכוונה של יצירת קסם, וגם כשסיימתי, הצמח ממשיך לגדול בשלווה ולחיות את חייו.
קסם של צמחים טוב להתפתחות ושינוי, משיכת אנרגיה של שפע ואהבה. זה לא עובד אינסטנט ולא כל כך עוזר למצוא איפה החניתי את המכונית. דרך אחת להשתמש בקסם כזה:
1. איתור הבעיה, בחירת הזמן והמקום לטפל בה (למשל, בגינה בשעת שקיעה)
2. בחירת הצמח והכנת הציוד: אדמה, עציץ קטן, מים, כלי עבודה.
3. הרפייה, כניסה למדיטציה, הזמנה ליישות הגדולה של הטבע, לאלמנטים וליישות של הצמח.
4. כשמרגישים שכל האנרגיות "נוכחות" מתכווננים לבעל הבעיה, לבעיה עצמה ולפתרונה.
5. שותלים את הצמח בעציץ הקטן. מתמקדים ומדמיינים את אנרגיות הריפוי של הטבע נכנסות לעציץ.
6. מודים ומשחררים את האלמנטים, את ישויות הטבע.
כן, זה הכל, זו ההתחלה. כל כך פשוט. השאלה היא כמה כוונה וכמה היא כנה הושקעה בתהליך הקצר הזה. זה בעצם התהליך של לגדול להיות קוסמת. כבר כתבתי כמה פעמים על עבודה מכוונת בגינה. המשך יבוא....