מדריכים רוחניים

לפני כמה חודשים הייתי בקונצרט של מוסיקה ווקאלית ותיקשור לפני קהל. החברה שאתי הכירה אישה שישבה לפנינו והתפתחה שיחה קצרה. היא שאלה במה אני עוסקת, סיפרתי לה שאני מתקשרת, מסתבר שגם היא. היא שאלה איזו ישות אני מתקשרת, עניתי שאני פשוט מדברת ומה שיוצא יוצא. היא הרימה גבה מעט מזלזת ואמרה לי בפליאה "לא מתקשרת ישות, כי אני מתקשרת ישות מאד גבוהה". עמד לי על קצה הלשון לשאול אותה מאיפה היא יודעת אבל העדפתי לא להיכנס למלחמת אגו. המקבילה הרוחניקית לסוגיה למי יש יותר גדול מקבלת זווית מעניינת. בינתיים על הבמה סיימו לשיר בקולות שמימיים והחל שלב התיקשור. המתקשרת הביאה את הכוהן הגדול אדמה מלמוריה, לא פחות, אותה יבשת מיתולוגית, שהייתה או לא הייתה. המסרים שלו היו, כמובן, מסרים של אור ואהבה וקריאה לנו להיות איתו בקשר רציף. 

אני לא מזלזלת במדריכים רוחניים, אני זוכה לתמיכה קבועה מדמויות שונות, שיכולות להיות ישויות ממימד אחר, או רסיסים חבויים שלי. הן יכולות להיות אנרגיות של ידע שבוחרות להיראות בפני כדמויות, לרוב ארכיטיפיות. ייתכן שאני "מלבישה" אותן בדמות אנוש כי זו הדרך שלי להיכנס לתת מודע, שלי או האנושי - קולקטיבי, כדי לקבל מידע רענן שאיננו בתודעה הגלויה. דמיון הוא סטארטר לתת מודע ודרך להפעיל את הגוף הפיסי. קודם באה התמונה ואז באה הפעולה. כשאני מדמיינת תמונה עצובה, נחנק לי הגרון. כשאני מדמיינת אגם בסקוטלנד, נרגעת לי הנשימה.

בשבועיים של מסעות שמאניים בפינדהורן עבדנו הרבה עם מדריכים . כבר ביום הראשון התחברנו למדריך שיוביל אותנו במהלך השבוע הראשון. המדריך שלי הופיע בדמות נסיך רומאי צעיר, מאד גברי, מאד עוצמתי וסמכותי, ועורר קינאה אצל שאר הנשים. האמת, גם אני שמחתי לראות אותו, שינוי מרגש מהקוסם הזקן שהופיע בעבר....כל ניסיון שלי להתחבר למדריכים הרגילים דרכם אני מקבלת מידע, נחסם על ידו. כל פעם שקראתי להם ראיתי אותו חוסם אותם בתנועת יד. התמסרתי למידע שעבר דרכו, התמסרתי למקומות שהוא הוביל אותי במסעות למימדים אחרים. ביום השלישי התחברנו לחית עוצמה, הופיעה פנתרה שחורה, ושניהם הובילו אותי במהלך השבוע הראשון לתוך החושך, לתוך האינסוף. דחפתי את הגבולות שלי וזה לא היה פשוט. מסעות כאלה צריך לערוך עם הרבה תמיכה.

איך אפשר לתאר חוויה של מסע שמאני? לכל אחד יש חוויה ייחודית, זו החוויה שלי. התוף מלווה אותנו בשקיעה לתוך מדיטציה. אני צוללת לתוך חושך, כמו במנהרה חשוכה. תחושה של נסיעה ברכבת מאד מהירה. פרנקו מבקש שנעצור בגבול הנוחיות. אני מרגישה כאילו נעצרתי על קצה של צוק, כאילו אני בגבול החלקה שלי. התחושה מאד אינטואיטיבית, אין שם גבול "ממשי", רק ידיעה שמכאן והלאה זו טריטוריה לא מוכרת. אני לוקחת נשימה עמוקה, בודקת ששתי הדמויות, הפנתרה והנסיך הרומאי, נמצאות שם. ברגע הזה לא אכפת לי אם הם אמיתיים או יצירי דמיוני, הכל פה דמיוני ויחד עם זה מאד אמיתי. אי אפשר להתכחש לתחושת הפחד שעוברת בגוף, הפחד לאבד שליטה, הפחד ליפול, הפחד מהלא ידוע. אני נושמת עמוק ודוחפת את הגבול, עוברת לשטח שמעבר ל"גדר". חושך, שום תמונה, שום דבר מוחשי, התוף נשמע רחוק מאד, אם אלך יותר מידי לא אוכל לחזור. מספיק. פרנקו מחזיר אותנו בעזרת התוף. אני מרגישה סחוטה, מסביבי הקבוצה באפיסת כוחות. שניים מהגברים בוכים. להסדיר את הנשימה, להירגע.  

מסע כזה ניתן לקיים רק במקום מגן ותומך, עם אנשים מאד מנוסים. פרנקו עובד עם שלושה אסיסטנטים שלא מפסיקים להסתובב סביבינו, לחבק כשצריך, להגיש כוס מים, להחזיק יד. על כל שעה של מסע יש בוקר שלם של התקרקעות בשתיקה בטבע, בחוף ים או ליד נהר, עבודה בגינה, והרבה מאד הסברים שמספקים שלווה לשכל הישר. 

יש דרכים שונות ליצור מציאות וכולן דורשות סוג מסוים של אומץ. בעצם, ההיפך מפחד הוא לא אומץ, אלא אמונה. יש כאלה שקופצים קפיצת ראש במציאות הפיסית, רצים קדימה ומתעלמים מהקשיים הפחדים. לפעמים זה מצליח. לפעמים זה מלווה בנפילה כואבת, רגשית, כלכלית. אני קופצת את קפיצות האמונה שלי במסעות לתוכי. קודם אני דוחפת את גבולות התודעה, עוברת דרך כל הפחדים שבדרך. אחר כך מקרקעים דרך הגוף הפיסי (כאבי קרסוליים, צוואר תפוס, כאב בזרוע ימין ששינה מקום אבל לא נעלם עדיין), בסוף נוצרת לי מציאות חדשה. אנשים חדשים, הצעות עבודה, רעיונות מגובשים לתמונה שאני מקרקעת והופכת לחלק מהחיים. אחרי העבודה בתוכי, זה מגיע אלי בלי מאמץ. זו התשובה לשאלה למה אני צריכה את זה.

איפה נכנסים המדריכים הרוחניים לתמונה? הם קיימים או לא?

התשובה היא שזה ממש לא חשוב. העיסוק המופרז במדריך, שלא לדבר על ההירארכיה שמדביקים להם, מסיט את תשומת הלב מהעיקר. כדי לדחוף את הגבולות הייתי צריכה לרכב על גל חדש, גל של אנרגיה זכרית, גברית, כזו שאוכל לסמוך עליה ולהתמסר לה. זה יכול היה להיות סבא טוב. משום מה זה היה גבר צעיר ברוח "אחרי לצנחנים". זה מה שהייתי צריכה באותו רגע. הוא עצר, או אני עצרתי, או מישהו עצר את הדמויות אליהן אני רגילה. נראה לי שהייתי צריכה להתמסר לגמרי לפרנקו ולידע שלו, להיות 100% תלמידה, בלי לתקשר עם הידע אליו אני רגילה. הפנתרה השחורה משדרת לי אינסטינקטים ואינטואיציה, עוצמה נשית של אם שתגן על הגורים שלה, יכולת הישרדות בכל מצב. פרנקו המליץ לי להתחבר קודם למה שהיא משדרת לי ורק אחר כך לקרוא מה היא מסמלת בתרבויות השונות. הקונטקסט התרבותי מישני כאן. האנרגיה שהיא מביאה לי עוזרת לי לצלול יותר עמוק. זה כל מה שחשוב כרגע.

אנחנו לא יודעים אם הם קיימים, אם הם דמויות מהעבר שלנו, מהעתיד, מהמימד החמישי, שישי או גלקסיה אחרת. נכתבו תילי תילים של מלים על הנושא, חלקם ביוהרה וביטחון עצמי שמכווצים אותי כשאני נתקלת בהם. אנחנו לא יודעים, וזה לא חשוב. בעולם שרוצה כל כך להבין ממציאים סיפורים על גבי סיפורים. תמציאו את הסיפור שלכם, תדמיינו אותו עד שתתחילו להרגיש את הנוכחות. באנגלית אומרים:
You fake it till you make it 

מאמצת בחום. רוב הסיכויים שהדמות שעולה לפניכם היא בדיוק מה שאתם צריכים באותו רגע. להתמסר, לשאול אותה שאלות, לבחון את התשובות שעולות, ולא להתעסק עם זה יותר מידי. אם התשובה טובה, זה ממש לא חשוב מאיפה היא באה.      


  

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.