המשפט הנפלא הזה בא אלי בקלפים מקסימים שנקראים חיוכיאלים, והוא מתאים למצבי בימים חגיגיים אלה. מצד אחד הראש עמוס בתכניות, במידע שנאסף כל הקיץ ומבקש לצאת דרך האתר, בבלוג, במפגשים, בקליניקה. מצד שני , אני מתכווצת מהמחשבה על פעילות יזומה. מרגע שחזרתי אני עוברת בין מצבי צבירה שונים. קודם באה ההכחשה (לא יכול להיות שנגמר הקיץ), משם קצרה הדרך לבהלה (החום...החום..), התסמינים הפיסיים לא אחרו אחריהם (קרסול ימין, פריחה על הזרועות, כאב ראש עמום שלושה ימים). בין לבין חזרתי לטפל, קיימתי פגישות עם חברים, התחלתי לרקום חוטים ראשונים למימוש רעיונות חדשים. ואז הגיע ראש השנה המבורך וסימן חודש על הספה.
כיף לי המצב הזה שכל המדינה בחופש. נראה לי שכולנו צריכים את זה, אלה שיצאו מותשים מהקיץ ואלה שחזרו עייפים מנדודים. מאחר ואין לי את הלגיטימציה לפרגן לעצמי עוד קצת חופש, אני שמחה שמדינת ישראל והדת היהודית חברו כאן ביחד כדי לתת לי עוד חודש של השתבללות. המאבק התמידי בין הצורך להיות יצרנית ופעילה לבין הידיעה הברורה שצריך להתכנס פנימה ולתת לדברים לקרות מעצמם, ממשיך כרגיל. כאשר אני עובדת עם אנשים על תהליך של יצירת מציאות חדשה, הכי קשה לי להסביר ולהטמיע את הערך הזה של לא לעשות כלום עטוף בשלווה נעימה. זה קשור לצורה בה חונכנו. זה קשור לחשש שלנו שלא נדע את ההבדל בין השתבללות ברוכה לבין מצב של סטגנציה שלא נדע איך לצאת ממנה. לעתים אנחנו מתייגים צורך ל"כלום" כדיכאון, ומיד מתחילה המלחמה, מלווה באשמה מעיקה, לשנות את המצב.
הדילמה הקבועה....20 השנים האחרונות כבר הוכיחו לי שלעשות כלום פירושו להניח לתהליכים להתארגן רחוק ועמוק במעמקי התודעה. יש לי תמונה פנימית של מערבולת שמתארגנת על עצמה אי שם עמוק. יש לי אפילו קטע של מנגינה בראש שמתאר את זה. הניסיון העשיר שלי הוכיח שהתקופות האלה קצובות ואז יום אחד הן מסתיימות מעצמן. יום אחד אני פשוט קמה ומתחילה ללכת...ועדיין אני חשה צורך לכתוב את הפוסט הזה. כמו מיסיונר מצוי אני כותבת לכם כדי לשכנע את עצמי.
כל זמן שהתמונה הפנימית שלי היא של משפך כפול - רחב מלמעלה, צר בגוף, מתרחב שוב למטה - לא יקרה כלום. הפתח העליון הרחב יכול להכיל את עוצמת המידע, הרעיונות, המחשבות, ומה שעדיין בגדר חלקיקים אנרגטיים שמתי שהוא יהפכו למחשבות ותמונות. המשפך התחתון הרחב מסמן לי שהתשתית הפיסית מוכנה לקלוט את המידע - זה מסתמן לי בפגישות עם אנשים, בתגובות של מטופלים, בתשתית פיסית של מבנה (קליניקה, אינטרנט). הגוף הצר הוא הגוף הרגשי שלי והוא עדיין לא מוכן להעביר דרכו אנרגיה שתהפוך למידע ותצא לעולם. זה המפתח לכל תהליך של יצירה מודעת, לדעתי. תמונת המשפך היא אינדיקטור טוב לכל מי שרוצה לבדוק נושא ומימושו, בכל תחום. זו התמונה שמתארת את הפער בין פוטנציאל למימושו.
אני מחברת את התמונות: המשפך העליון הרחב הוא שתי הצ'קרות העליונות. הגוף הצר הוא כל השאר. המשפך התחתון הרחב הוא צ'קרת הבסיס והעולם הפיסי. המפה עוזרת לנו למפות אזור חסום. שתי דרכים יעילות לעשות זאת:
1. מיפוי כללי: כאב, מחלה או פגיעה באיבר, מצביעה על בעיה/חסימה רגשית במרחב האנרגטי של אותה צ'קרה. הצ'קרה הרלוונטית איננה מתפקדת במיטבה, איננה מזרימה אנרגיה למטה בצורה אופטימלית.
2. בדיקה של רעיון דרך מדיטציה בדמיון מודרך: מתכווננים לרעיון והופכים אותו לאנרגיה זורמת. הוא אמור לזרום מלמעלה למטה, דרך עמוד הצ'קרות, כמו נהר, או מפל. לא קשה לראות, ולהרגיש פיסית, את המקום שאיננו זורם.
3. פוקוס על האזור שחסום, בירור פנימי וכן לגבי מה שחוסם אותו, מאיט את הזרימה. המיפוי השטחי שנתתי פה הוא קצה המזלג לעבודה עם מפת הצ'קרות, אבל זו התחלה.
פרנקו (שיככב כאן עוד הרבה בשנה הקרובה עקב היותו מורה נפלא), לימד אותנו תרגיל נהדר לשחרור חסימות, בראייה שמאנית. אצל השמאנים, אין הבדל בין המציאות הפיסית למימדים האחרים. אנרגיה זו אנרגיה, והעולם ה"דמיוני" מתערבב במציאות הפיסית בלי סדר מוכר. לפעמים קשה לקבל את זה, מהר מאד מתברר שאי אפשר לעקוב אחרי ההיגיון של זה (כי פשוט אין...), ואז נשאר להתמסר לילד שבנו ופשוט לשחק עם "זה" ולקוות לטוב.
ככה שחררנו חסימות בפינדהורן: אני מזהה את הפחד שחונק את גרוני, העלבון שמכווץ לי את הלב, הכעס שמרקד לי בבטן. אני לוקחת אותו במעין בועה דמיונית למקום בטבע שמעצים אותי. שם זה ליד המפל שנופל לבריכה קטנה. כאן זה על צוק בשמורת הבונים. אני מגישה אותו לטבע ומקבלת מהטבע משהו קטן, אבן, עלה, ענף שנשטף לחוף, מחליפה אנרגיה באנרגיה. אני מודה לטבע על הדיאלוג, נותנת לו להתמודד ולהמיר את האנרגיה השלילית ששחררתי למשהו אחר. זה שלו, של הטבע. אני את שלי שחררתי והמתנה הקטנה שקיבלתי יכולה להישאר בטבע, היא סיימה את תפקידה במשחק ההמרה האנרגטי.
תאמינו או לא, זה ממש עובד. אני מרגישה קלילה.
כל כף במקום
השבמחקאחרי חודשיים של בעיקר לא כלום... יחד עם כה הרבה.