גידלתי פעם שיבה שצמחה למימדי ענק. שום ירק לא הצליח לגדול לידה. השיבה עשתה עבודה כל כך טובה בהרחקת מזיקים שהיא פעלה קצת כמו כימותרפיה, המזיקים נעלמו אבל איתם נעלם גם כוח החיות של כל מה שרצה לגדול על ידה. גינה של קסם היא גינה שבה הצמחים מדברים אחד עם השני, חיים בהרמוניה. בעיני זה אחד המרכיבים החשובים ביותר ביצירת גינה רבת מימדים שיש בה רוח ורגש והרבה מאד אנרגיה.
לפני שנים הייתי באזכרה בבית הקברות הותיק בחיפה. אחר כך הלכנו לבקר את קברי המשפחה. אמא שלי הצביעה על המצבות וסיפרה לי את ההיסטוריה האנושית של הקבורים שם בצורה שרק חיפאים ותיקים יכולים לספר, השכנות הותיקות מהכרמל שהתחרו למי יש בית גדול יותר, קבורות בשכנות ומתחרות למי יש מצבה גדולה יותר....הבעל, אשתו והמאהב, קבורים במרחק נוח אחד מהשני....אני כבר רואה כמה ראשים מתרוממים בעיניים נוצצות, לא זוכרת היום שמות ובכל מקרה הרכילות הפיקנטית הזאת עברה למימד הבא יחד עם השחקנים. אבל אני כן זוכרת את הקסם שביצירת סיפור מאבנים. אתמול ייצרתי סיפור כזה לבחור שטייל אתי בעכו. המחשתי לו מול הים את המצור של המוסלמים על הצלבנים, החומות הקורסות, הפחד, ריחות של אבק שריפה ודם, רעש הגלים וזעקות הפצועים, האמיצים שעוצרים בגופם את הפולשים כאשר על הרציף מעלים מה שאפשר לקחת על הספינות ומסתלקים מפה לנצח, עם חלומות מנופצים ואולי גם שמחה על החזרה הביתה.
בדרך כלל סיפור על אבנים הוא סיפור אנושי ש"מולבש" על אבנים. בגינה השחקנים הראשיים הם הצמחים. השחקנים הנלווים הם בעלי החיים ואנחנו. הגן לא מפסיק לצמוח ולהשתנות והגנן צריך להעניק לו תשומת לב תמידית. אינספור סיפורים נוצרים על הדרך, מה שמאפשר לגנן לחיות בהרפתקה מתמשכת.
כדי לייצר דרמה בגינה צריך צבע, גובה, מרקמים שונים, אביזריםנלווים כמו אבנים, שבילים וקישוטים, אבל מעל לכל צריך צמחים שמדברים אחד עם השני,מעצימים את האנרגיה ומייצרים חגיגה לחושים. אני בעד אקלקטיות, ערוגות מעורבות של תבלינים, ירקות, צמחים רב שנתיים ופרחים עונתיים. אני תורמת כמה טיפים שאספתי במשך השנים וגיליתי שהם עובדים.
קצת מהקשרים הרגשיים בין צמחי תבלין וירקות:
- שמיר מחזק מאד כרוב אבל מחליש את הגזר.מרווה טובה לכרוב ולגזר.
- שום טוב לשליטה במזיקים, מחזק מאד ורדים. כך גם בצל וכל בני משפחתו, וכדאי לפזר קליפות של בצל בערוגה של ורדים.
- טימין ומיורם ובזיליקום טובים בכל מקום בגינה, מרוממים כל צמח. בזיליקום מרומם מאד עגבניות.
- פטרוזיליה- הכי רחוק ממנטה, השתיים האלה מתנהגות כמו שתי פולניות אחת ליד השנייה.
- מלפפון חוגג ליד עירית ושמיר, גם בגינה וגם בסלט.
הרובד העמוק יותר הוא הקסם שיוצרים הצמחים בעזרת האנרגיה שלהם. במשך אלפי שנים השתרשו מסורות של שימוש בצמחים כדי למשוך בריאות, הגנה, שגשוג ואהבה. נהיינו קצת ציניים לגבי הידע הזה אבל אני ממליצה מאד לגשת אליו בענווה וראש פתוח. זה עובד, בעדינות ולאורך זמן, דרך תמציות פרחים, שמנים אתריים, טינקטורות ותה, שקיות בד ריחניות ועציץ שניתן במתנה לאדם אהוב.
- לימון, ורדים והדס - משפיעים על מערכות יחסים וחברות.
- נרקיס, גזר, גרניום, ענבים, פטל - מושכים אהבה וזוגיות.
- לבנדר, רוזמרין - מטפלים בבריאות כללית.
- בזיליקום, פטרוזיליה, מרווה, מנטה, תלתן ורוזמרין - עוזרים בריכוז, לימוד וקליטה של ידע.
- יסמין, לבנדר, לילך, ורדים, ורבנה וסיגליות - מביאים שלום והרמוניה. עובדים על אנרגיה נשית ומעוררים אהבה עצמית.
- גרניום לימוני ומרווה - מאזנים, מביאים ליציבות רגשית, מטפלים בדיכאון.
אלו רק כמה דוגמאות ואני מבטיחה להביא רשימות יותר מפורטות. עוד מימדים לשתילה, לבחירת הצמחים ומיקומם, מעצימים את ההרפתקה שבגינון, מניסיון.
גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.
כן, אני עדיין בעניין שפע, בהמשך לפוסט שכתבתי על ניהול שפע. הירח המלא שוב כאן, הגינה שלי תוססת. היסמין שאיתו יש לי אישיו לא פתור (לא מצליחה לגדל יסמין!) התחיל להוציא עלים חדשים לאחר חודשים של גסיסה איטית. ההדס לצערי הלך לעולמו, ינוח על משכבו (ערימת הקומפוסט) בשלום. אבל היסמין משמח אותי במיוחד. אני רואה באנרגיה הנשית שלו השתקפות של עצמי ועצם זה שהוא מתחיל להוציא עלים רעננים מתוך גבעול דק ומיובש משקף לי רעננות חדשה ופוריה בתוכי. תחושה של שפע. עכשיו שלמדתי לצלם בטלפון, יש גם תמונה...
אני מרגישה כאב בזרוע הימנית כבר כמה זמן והשבוע נוסף לזה כאב בקרסול הימני. הטרחתי את עצמי לטבעון לטיפול אצל עדי ליאל (מטפלת ברפואה סינית, פיזיותרפיה, קינסיולוגיה ועוד סוכריות טעימות, רב תחומית ונהדרת). את החלק הפיסי יכולים לספק הרבה מטפלים. לתובנות והחיבור המיוחד ביניהן צריך הסתכלות "אחרת".
צד ימין של הגוף מתחבר לאונה השמאלית, לאקטיביות, חשיבה מנטאלית. הוא מתחבר אצלי לפעולה בעולם הפיסי. צד שמאל מתחבר לאונה הימנית, לאינטואיציה, לידע שבא ממקור "אחר", חלומות, תחושות. שנים סבלתי מכאבי ברך וקרסול שמאליים אבל עם השנים, ככל שאני מדייקת את התיקשור שלי, את ההתנהלות במרחב הפיסי, נעלמו הכאבים לחלוטין. בשנה האחרונה סבלתי קשות מכאבי קרסול וזרוע ימין וזה מתקשר אצלי לשינוי ועשייה חדשה בעולם הפיסי. זה הזמן לדייק את זרימת האנרגיה, בתוך הגוף, בעשייה, בתרגום לשפע פיסי.
גוף האישה הוא כמו נבל בעיני. מקור העוצמה שלנו הוא בכוונון של עוצמות גופנו, והתאמה שלו למחזורים של הטבע. קצת קשה להסביר את המשפט הזה אבל אני מקווה שהוא יותר ברור אחרי כל הפוסטים שהזרמתי לכאן בחודשים האחרונים. דרך העוצמה הזו אנחנו מייצרות את המציאות שלנו. הגודש שאני מרגישה בצד ימין מצביע על זרימה לא מאוזנת של אנרגיה בתוכי והסמליות של הצדדים מספקת רמז לסיבה.
וכאן אנחנו מגיעים סוף סוף לשפע. עדי הצביעה על הקשר בין האנרגיה שעוברת בגוף לאנרגיה שמתממשת בחיים בצורה של מתנות פיסיות: כסף, שפע של עבודה, אירועים חברתיים וכו'. הנה התובנה החדשה שלי לגבי ניהול שפע: אנחנו יכולות להשפיע על איכות המציאות שלנו דרך סוג האנרגיה שאנחנו מביאות לעולם. אנחנו יכולות לבחור.
שפע דרך תדר זכרי מלווה בהרבה עשייה, הרבה פעילות, הרבה אנרגיה. שפע דרך תדר נשי דורש הרבה יותר סבלנות, התמסרות, פחות עשייה ויותר פתיחה לקבלה. מסקירה מרפרפת של הטיפולים בקליניקה בחודש האחרון אני מגלה שטיפלנו הרבה בנושא הזה, גם אם במלים אחרות. הנשים שסביבי מאד אקטיביות וטרודות, מנהלות על שמבזבזות הרבה אנרגיה בנתינה, בעשייה, בשליטה על האנשים שסביבן. האתגר שלנו הוא להוריד את מפלס ההתרוצצות, לפתוח את הקבלה ולייצר את אותו שפע במינימום מאמץ פיסי.
השאיפה שלנו היא לשכפל לעולם החיצוני את האנרגיה הפנימית של הביצית, של הביוץ. במליאות, בנוכחות של מלכה על כסאה, לייצר תנועה שמשנה עולם דרך תדר של מחשבה ותמונה פנימית. אנחנו נמצאות בהריון פוטנציאלי כל חודש. לפחות שבועיים מכל מחזור מוקדשים לאנרגיה של הריון, של יצירה. גם כשהמחזור נפסק זה לא אומר שצריך לוותר על התנועה הזו. אני מתכוונת ליהנות מאנרגית היצירה ההריונית הזו עוד 40 שנה, ללדת את הרעיונות שלי לפחות עד אמצע האלף ולראות אותם הופכים לשפע פיסי ממשי שמאפשר לי חיים מלאים, רגועים ומרתקים.
הריון ולידה מחזוריים, תחושה של התרגשות, התפעמות, של יצירה חדשה, בלי הכאבים הפיסיים, בלי הבחילות. כמה מכן לא קונות את זה בשתי ידיים?
אתמול ניהלתי שיחה עם עדי (חברה יקרה) על השיח הרוחני בארץ. מאז שכתבתי את הפוסט "ענין נשי" אני מנהלת שיחות עם נשים שמרגישות שהן לא מתחברות לתדר עליו מתקיימים החיים הרוחניים שלנו כאן. אני מבינה למה הן מתכוונות, ניסיתי לגעת בזה מספר פעמים כשכתבתי על "כיסי ריפוי".
הבעיה בנושא הזה היא שמילים יכולות להרוג אותו. כבר כתבתי בעבר שהדרך היעילה להרוס את הגשר בין העולם הנראה לעולם הנסתר היא לנסות להסביר את הרגשות שלך. זה לא שלי, סחבתי את זה מפאולו קואלו וזה לא הציטוט האחרון שלו לפוסט זה.
העשייה הרוחנית בארץ מרשימה ביותר. ידע גבוה, מועבר על ידי מורים מרשימים שבעומדם מול קבוצה הם סוחפים את הקהל ומעלים אותו לגבהים. נתקלתי בלא מעט מקרים, אישית ודרך סיפורים של פעילים, על הרבה אגו וקטנוניות מאחורי הקלעים. איך נוצר הפער הזה? איך מורים נפלאים יכולים לראות רחוק וגבוה אבל לא רואים את האנשים הקרובים להם? עדי דברה אתמול על התדר עליו אנו מנהלים את השיח הרוחני, כולל השיח לשלום. היא דברה על תדר גבוה מנטאלי, לא רגשי. כרגיל, הצליחה להבהיר לי את מה שאני מחפשת לשים במילים כבר כמה זמן.
אני קוראת את "אלף" של פאולו קואלו והוא כותב: ..."החיפוש אחר השלום הוא סוג של תפילה שמפיצה אור וחום. צא מעט מעצמך, ותבין שבאור שוכנת הדעת ובחום שוכנת החמלה...". זה מצלצל לי מוכר ומוביל אותי ליומן שלי. ציטוט מ- 18 לדצמבר 2010:
..." פגשתי את דורותי מקליין היום (בת 92 ממייסדות פינדהורן). אישה זוהרת, מאירה. מקורקעת, לא תופסת את עצמה כמשהו מיוחד ויחד עם זאת מכירה בערך עצמה.....לקחתי מהשיחה איתה: לא מספיק לחיות באור, צריך לחיות באהבה. Light אינו מספיק. Love זה הירידה לגוף הפיסי. לא מספיק לחיות באור התקשור, אני מרגישה חלל. המטרה השבוע היא לחיות דרך הגוף הרגשי. אני מתרגלת..."
תמונה מלפני כמה שנים....אורית ואני במקלוד גאנג' (דרמסלה, הודו). גסטהאוס קרוב למתחם של הדאלאי לאמה. 3000 ראשי מנזרים מכל העולם נמצאים במקום בכינוס מיוחד. בשבע בבוקר הם מתכנסים לתפילת בוקר ואנחנו מזנקות למרפסת לשבת מול הצליל. הצליל של הצ'נטינג מגיע אלינו בקו אווירי ועושה עיסוי לבטן התחתונה. מדהים איך צליל יכול לחדור מלמטה, להרטיט את הרחם. ב- 11 הדאלאי לאמה עובר בקהל ואנחנו שועטות למתחם כמו שתי גרופיות. רק לעמוד ליד האיש הזה, להרגיש את החום והאהבה הקורנים ממנו. אני לא מאמינה על עצמי....אף פעם לא הייתי גרופי של אף אחד, גם לא בגיל שש עשרה...האנרגיה שממלאת אותי אחרי כמה דקות במחיצתו, אנרגיה שמועצמת על ידי הקהל הרב, איננה ניתנת לתיאור.
איך נהיים "כאלה"? איך הופכים ל"קפסולת ריפוי"? איך מייצרים כיס ריפוי במקום פיסי?
זה איננו לימוד של טכניקה, איננו לימוד מילולי. יש כאן תרגול מדיטטיבי אבל מעל לכל זו דרך שמתחילה בנסיגה מעצמך המוכר והידוע. או כמו שסימה לימדה אותי לפני 18 שנה, חיים במקביל דרך שני תדרים, האני החווה והאני המתבונן. הנחת היסוד בכל תהליך מודעות היא שאלו סביבי הם השתקפות שלי. הקושי הוא להאמין בזה, לראות את זה באמת, לקבל את זה גם כשזה ממש לא נעים, ולפרק את המבנה בתוכי שמשקף את "זה".
צחוק....הרבה צחוק, בעיקר על עצמי ועל המקומות ההזויים שאני מוצאת את עצמי.
אנרגיה מהאדמה, מהגינה, מהטבע.
זו לפחות התחלה....
רשת העכביש שלי נפרשת...ואולי זו רשת של דייג שמושלכת לים בתקווה. אולי זה דימוי טוב יותר. אני עומדת בפתחו של אוקיינוס, טובלת את קצות האצבעות. גיליתי את האינטרנט, והרשת האנרגטית נפרשת. עד לפני חצי שנה השתמשתי במייל, בדקתי בגוגל זמני רכבות לתל אביב וקראתי כותרות של חדשות. בספטמבר שוכנעתי לפתוח דף בפייסבוק והוא נשאר שומם ורדום. בנובמבר התחלתי לכתוב בלוג ומאותו רגע הרומן שלי עם הרשת מתהדק.
משהו במימד האנרגטי הזה עושה לי טוב. השקט, השליטה על איכות החשיפה, התגובה המהירה. הצורך שלי לכתוב מתגבר. המלים נוזלות לי מהאצבעות. אני מובלת, מתמסרת, מתיישבת בספונטניות ופשוט מרוקנת מחשבות, תמונות. הזמינות והמהירות גורמות לי לקרב רצון למימוש - משאת הנפש של כל אדם שעובר תהליך מודעות - יצירת מציאות מיידית. מתחשק לי לפתוח בלוג - חמש דקות והתבנית מוכנה. מתחשק לי להקים אתר - חי וקיים. עדיין בעבודת עיצוב (הרצון שלי לא תואם את יכולותי הטכנולוגיות הדלות....), כמעט מושלם.
ביום הראשון של פסח התיישבתי בספונטניות וכתבתי לענבל רווח (משווקת עסקים לפייסבוק) שמתחשק לי לפתוח דף עסקי, וברוח המהירות האינטרנטית מיד נקבעה פגישה שנמשכה 4 שעות וטיפלה בכל הפחדים וההתנגדויות שלי מחשיפה. דבר והיפוכו - מצד אחד אני כותבת כמו משוגעת, מצד שני מתקשה לוותר על האנונימיות. התהליך של יציאה מהשתבללות למרכז הבמה, כולל פרופיל מפורט, תמונות ואמירה ברורה של "מה אני רוצה" מלווה בכאבי בטן, צוואר תפוס והמון חלומות בלילה. אבל זה מכריח אותי להעמיד כוונה ברורה, להתמסר, לקפוץ שוב קפיצת אמון - כל המרכיבים שמייצרים קדירת מודעות משובחת.
אני מתמסרת, מייצרת דף בפייסבוק, עובדת על האתר, לומדת מושגים חדשים, מבינה סוף סוף מה זה "Like".
אני כותבת מגיל 12, כבר יותר משלושים שנה, רק ליומנים שלי. מאיפה הצורך הזה לכתוב לקהל? השאלה הזו מלווה אותי כבר חודשים ועדיין לא התבררה לי, אבל אני ממשיכה לכתוב מהבטן, ועל הדרך מאד מאד נהנית....
עד שנפל לידי היום ספרו החדש של פאולו קואלו "אלף". בעמוד 31 הוא כותב על הצורך שלו בכתיבה ופגישה עם הקהל שלו: ..." אני זקוק לזרים כאלה...השורשים שלי מוכנים, אבל אוכל להתקדם רק בעזרתם של אנשים אחרים....גם בעזרת כאלה שמעולם לא פגשתי. אני משוכנע בזה..."
חץ ללב. קיבלתי את התשובה.
אתם מוזמנים לבקר אותי בגינת הקוסמת, לעשות לי "Like" , לעזור לי להתקדם בנתיב שלי.
שני עלים ירוקים ורעננים הגיחו מהאדמה, הקומפרי החליט לחיות. אני מאושרת והאופטימיות מתחזקת, מאמינה שיש לי חלק אקטיבי בהתאוששותו. בעבר הרגשתי חסרת אונים כשצמח החליט לדעוך. יכולתי לתת לו מים וקומפוסט ולקוות לטוב, והוא אכן הלך לדרכו. בחודשים האחרונים אני מתרגלת קסם והתוצאות נראות.
לצערי, כשאומרים קסם, הדמיון מוביל לימי הולדת של גיל שש וקוסמים שמוציאים ארנבת מכובע. זה כמובן דרדור רציני של הקונספט ובשנים האחרונות אני עוסקת ברצינות בתורת הקסם האמיתית - טרנספורמציה של המציאות. הלוואי שזה היה פשוט ועובד עם כל נפנוף ידיים במטה אבל בפועל זה דורש התמסרות והתעמקות רצינית.
המפתח הוא ניקוי של גוף ונפש. מצד אחד, ניקוי של מחשבות רעות, קבעונות, פחדים, שתלטנות, וכעסים. מצד שני שמירה על הגוף הפיסי, תזונה טובה, האטת החיים ודיוקם. קליפות מתקלפות, הרגישות עולה, תחושה של "עלייה" מעל החיים, יכולת הסתכלות מלמעלה כדי לראות את כל התמונה, ומלמטה כדי לראות את הפרטים הקטנים, וכל זה בו זמנית. ככל שאני קולטת יותר עולה הרגישות והחמלה, ואז גם עולה הקליטה. ככל שאני מדייקת לעצמי ולא מבזבזת אנרגיה על סרק, מתפנה אנרגיה לטובת בריאת המציאות. אני סוף סוף מבינה מה זה אומר לברוא מציאות, גם אם אני עדיין בחיתולים בעניין הזה.
קסם. מתי שהוא, והרבה בעזרת נסיעותי לפינדהורן, למדתי להסתכל לצמחים ולעצים בעיניים. זה קל יותר עם חיות, הן מגיבות ברגש שאנחנו יכולים לפענח. קשה יותר לפענח צמח. נדרשת צלילה עמוקה, הרבה דמיון ושחרור התחושה שאני מגוחכת מבזבזת זמן על שטויות, כדי "לקרוא" את המסרים שנותנים הצמחים.
השלב הבא הוא עבודה משותפת עם הישות של הצמח וישויות הטבע כדי להביא לשינוי. תיארתי קצת מזה בפוסטים קודמים וזו רק ההתחלה. ירח מלא של תחילת אביב, כמו אתמול בלילה, משתף פעולה עם ההתכווננות שלי להחיות את היסמין שעדיין לא מתקשר אתי (מה יש לי עם יסמין? כבר פעם שנייה שהוא מתאבד...).
קל לשכוח שהכלים ליצירת קסם לא באים מהחנות בצורת מטה, קדירה או כובע, אלא גדלים מסביב. האם קריסטל שנקרע מהאדמה בעזרת חומרי נפץ והוכן בעזרת עבודה של ילדים באפריקה, יכול להכיל אנרגיה של קסם? פרחים וצמחים משמשים אותנו להבעת איכויות לא פיסיות. אנו נוטעים עצים כדי לשמר זכרו של אדם אהוב, מדברים בפרחים כדי להביע סליחה ואהבה. אני הולכת עוד צעד קדימה, מעבר לשתילת צמחים בשל יופיים, צבעם והאיכות שלהם בתה או במרק. אני שותלת צמחים בכוונה של יצירת קסם, וגם כשסיימתי, הצמח ממשיך לגדול בשלווה ולחיות את חייו.
קסם של צמחים טוב להתפתחות ושינוי, משיכת אנרגיה של שפע ואהבה. זה לא עובד אינסטנט ולא כל כך עוזר למצוא איפה החניתי את המכונית. דרך אחת להשתמש בקסם כזה:
1. איתור הבעיה, בחירת הזמן והמקום לטפל בה (למשל, בגינה בשעת שקיעה)
2. בחירת הצמח והכנת הציוד: אדמה, עציץ קטן, מים, כלי עבודה.
3. הרפייה, כניסה למדיטציה, הזמנה ליישות הגדולה של הטבע, לאלמנטים וליישות של הצמח.
4. כשמרגישים שכל האנרגיות "נוכחות" מתכווננים לבעל הבעיה, לבעיה עצמה ולפתרונה.
5. שותלים את הצמח בעציץ הקטן. מתמקדים ומדמיינים את אנרגיות הריפוי של הטבע נכנסות לעציץ.
6. מודים ומשחררים את האלמנטים, את ישויות הטבע.
כן, זה הכל, זו ההתחלה. כל כך פשוט. השאלה היא כמה כוונה וכמה היא כנה הושקעה בתהליך הקצר הזה. זה בעצם התהליך של לגדול להיות קוסמת. כבר כתבתי כמה פעמים על עבודה מכוונת בגינה. המשך יבוא....
חזרתי אתמול מסדנה בנושא תקשורת מקרבת. האמת, עזבתי באמצע מאוכזבת וזה באמת דבר שלא קורה לי. עזבתי בהחלטה של רגע, זרקתי את שק השינה והתיק למכונית והתחלתי לנסוע. בדרך עיבדתי בתוכי את 24 השעות שביליתי שם ואתם זוכים לסיכום ולמסקנות. אני כבר מתה לקרוא את מה שאני כותבת כאן מהבטן, אולי זה יעשה לי יותר סדר בראש.
המקום: חווה אקולוגית אקו מי, צומת אלמוג, צפון ים המלח. מקום קסום, מושקע ומטופח. מזרונים ושקי שינה, תשומת לב מירבית לשירותי קומפוסט נקיים, אוכל טוב, מתחמים נוחים לרביצה, המון אהבה ורצון טוב להנעים, ליצור מרחב מפנק ועוטף. 10 מתוך 10!
הסדנה: תקשורת מקרבת לפי שיטתו של מרשל רוזנברג. טכניקה של בחינת הצרכים שלנו והעברתם בצורה ברורה ורגישה לצד השני. מקווה שהבנתי, לא ממש ברור לי איך זה עובד וזה לא הכלי שלי (שכלתני מידי לטעמי, מעבדתי מידי). בפינדהורן פגשתי מישהו שעושה עבודה נהדרת בטכניקה זו עם ילדים אלימים בברזיל, בעידוד ומימון בתי המשפט והממשלה (נמאס להם לשלוח ילדים לכלא בסיטונות), כך שיש לי כבוד רב לטכניקה הזו.
המרחב האנושי: סוף שבוע של נשים בלבד. 70 נשים מלאומים שונים - ישראליות, פלסטינאיות (לא הרבה), אירופאיות, אמריקאיות. שלוש מנחות - שתיים ישראליות ואחת שבאה מארה"ב. כולן ידועות ווותיקות.
עד כאן התיאור הכללי. מרגע זה אני דורכת בזהירות. המרכיבים שנזרקו לקדירה היו טובים וכללו ידע מקצועי, רצון טוב והרבה נשים נעימות ואינטליגנטיות שבאו לדבר, לתקשר, להתפתח. זה לא עבד, וזו לא הייתה רק התחושה שלי. לא עשיתי מדגם רציני אבל דיברתי עם לא מעט שחוו אותה חוויה: משהו כאן לא התרומם, לא תפס, לא התחבר. אני מנסה להבין מה קרה שם.
אני חושבת שהולכים לסדנאות כדי לחוות את האנרגיה, לא כדי ללמוד חומר עיוני. את זה אפשר לקרוא בספר. כשהבנתי שאני לא ממש מתחברת לחומר העיוני, עשיתי סוויטץ' בראש והתחלתי לשים לב לתחושות. ביומן שלי כתבתי אחרי כמה שעות שאני עוד לא שותפה פעילה ולא מרגישה רצון להיות שותפה פעילה. זה באמת נדיר אצלי שאני לא צוללת גוף ונפש לפעילות. התחושה שלי הייתה של כבדות, נירפות, עייפות, התפזרות. לא הצלחתי למרכז ולקרקע את עצמי. נשים שדיברתי איתן שיקפו לי את אותה תחושה וגם המנחות לא נראו לי לגמרי ממוקדות.
בענווה והרקנת ראש אני מתוודה כאן בפני העולם: הייתה חסרה לי האנרגיה הזכרית, הפלפל שלה, אפילו קצת תוקפנות. משהו באנרגיה הנשית, שהיא פאסיבית בבסיסה, במיוחד אצל קהל גדול של נשים שבאות מ"אנרגיה נשית" (תרכובת של ניו אייג', קבלה וחמלה, אי רצון להתעמת, רכות וכו' וכו'), הביא את חלקנו למעין תרדמת. פספסתי כאן בענק. לא הצלחתי לגייס כוחות לומר את מה שאני מרגישה. כשניסיתי, הייתי כל כך מודעת לכל מילה שיוצאת לי מהפה (כדי לא להעליב, להיות רכה, לא תוקפנית), עד שאיבדתי את הניקיון שלי והמנחה שלנו לא קלטה את המסר. מתוך הנירפות, מתוך חוסר רצון להילחם (כי אנחנו באות מאנרגיה נשית של שלום, קבלה, חמלה ותקשורת מקרבת...), בחרתי לעזוב. לא היה לי כוח ללכת לדבר בארבע עיניים עם המנחות, לבקש דיון על מה שקורה. פספוס.
בהסתכלות לאחור אני חושבת שבאתי עם קורטוב של התנשאות: אנחנו נראה לכם, זכרים תוקפניים, איך מביאים שלום, איך נשים מתקשרות עם נשים, אם רק תתנו לנו לנהל את העניינים.... כבר המחשבה הזו טומנת בחובה פוטנציאל לאסון....יש בה תוקפנות ושיפוט שאף פעם לא עומדים במבחן המציאות. מגישה כזו אפשר רק להתאכזב. אני משחררת כאן ועכשיו.
בכל זאת, אנרגיה נשית יכולה לתעתע. היא יכולה ללכת לגובה, לעוצמה, לידע של האישה החכמה. היא יכולה לרדת הכי נמוך לקטנוניות ורכילות, לנירפות ופאסיביות.

אם היינו מרשות לעצמנו להיות אמיתיות, היינו רואות שם יותר תוקפנות, יותר "חוצפה", יותר רגש ו"דם". האנושות היא כמו פרפר. בלי שתי הכנפיים שלה, זכרית ונשית, היא לא תוכל לעוף. אני ממש לא מטיפה לאלימות אבל לפעמים תוקפנות במידה שמה גבולות ברורים. כעס במידה יכול להיות דבר טוב, מעורר לפעולה, לשים גבולות כשחודרים לנו למרחב הפרטי, כשמקפלים אותנו למטה. פחד במידה הוא דבר טוב, הוא מעורר זהירות, עצירה ובחינה מחודשת. כמו תבלין חזק - מעט ובמידה. מעבר לכך - אנחנו בבעיה.
אני קוראת את החוברת הקטנה שקיבלנו. בעמוד 6 מטפלים באמירת "לא". ההנחיה: אמור מה הצרכים שלך, אמור למה אתה מוכן לומר "כן", אל תשתמש במילה "לא". זה מעורר בי התנגדות. המון מלים ומעקפים כדי לא לומר בצורה הכי נקייה וברורה "לא"!
לפעמים הריפוי הכי טוב, מציאה מחדש של המרכז שלך, הוא פשוט לומר "לא" חזק, תוקפני משהו. לפעמים זה עושה תחושה כל כך טובה בבטן. לא! לא מתאים לי! לא בא לי! כבדו את הגבולות שלי! אולי פעם, מתישהו, אסכים לדבר, להסביר. עכשיו אני אומרת "לא"! ואני מקבלת באחריות כל תגובה שתבוא בעקבות ה"לא" הזה. התקשורת הזו אולי לא מקרבת אבל היא בהחלט מכבדת. לעתים גם מחזקת.
אני חושבת שהעיקר בתקשורת מקרבת הוא לדבר מהלב, לבטא רגשות, לדבר ממקום של "אני" ולא להטיף ב "אתה...". בחדר העבודה שלי תלוי מאמר שנקרא "איך מפסיקים את מעגל הדמים" ומדבר על שבטים בפרו שכל מו"מ לפתרון סכסוכים בין שבטיים, היה נגמר בהרוגים ופצועים. מועצה עם נציגים מכל השבטים החליטה לתת לנשים לנהל את סיום הסכסוכים הבין שבטיים. רק נשים, כי, לדבריהם, כאשר מעמידים מספר נשים בין הרבה גברים הן נוטות להפוך לגבריות. כך קם ונהייה מהפך חברתי: המלחמות הופסקו, הישיבות הסתיימו בהבנות, קמה תקווה חדשה.
המהות הנשית של רחם ורחמים, מתגלה כאן בגדולתה. יחד עם זאת, אני לא יכולה לוותר על קמצוץ מהתבלין ה"זכרי" כדי להניע תהליך, להתקדם קדימה. כמו כל דבר אחר , גם המהות הזכרית התוקפנית נולדה מהרחם הנשית, גם היא חלק שלנו שראוי לכבד.
על שתי הכנפיים של האנושות כתבתי למעלה...וחוץ מזה, תמיד אהבתי תבלין של גברים...
היום הבנתי כמה אני טובה בניהול משברים וחוסר וכמה אני גרועה בניהול שפע. התובנה נפלה כמו נעל בראש כאשר עמדתי מול השמיר שצמח למימדים מפלצתיים והרגשתי אי נוחות קלה מההשתוללות שלו. כל החורף חגגתי עם שמיר טרי והכנתי תמצית מהפרחים שלו אבל שמתי לב שאני לא ממש מפרגנת לו את השמחה בה הוא מתפשט לגובה ומשתלט על המרחב של הנענע והעירית.
אני בתקופה נפלאה של זרימת שפע מכל הכיוונים. הרבה רעיונות ומיזמים חדשים, ופוטנציאל השתכרות עולה, שלווה ובריאות, שינה טובה והרבה אנרגיה. התכווננתי ועבדתי קשה כדי להגיע למקום הזה. עשיתי כמה קפיצות אמון ושינויים בשנתיים האחרונות. אני שמה לב שיש בי אי נוחות מסוימת ואני מתחילה לחפש "צרות"....הגנים הפולניים?
אתמול נדלקה נורה צהובה במכונית. טוב שיש ספר רכב, הנורה היא נורת אזהרה כללית ויש לנסוע למוסך כשהיא נדלקת. אם היא מהבהבת זה בכלל נורא אבל למרבה השמחה היא נשארה קבועה. מאחר ואני נוטה לראות כל דבר כסימן ורמז לבאות, הלכתי לבדוק בתוכי איזו נורת אזהרה דולקת שם בפנים. כן, יש שם תחושה קלה של "יותר מידי" זורם לי, תחושה של איבוד שליטה קל, אני מרגישה במעין מערבולת של עשייה ורעיונות ואני נסחפת בה, לאן שהיא מובילה אותי. מצד אחד נהנית מאד להתמסר, מצד שני קשה קצת לשחרר את הצורך לשלוט בזרם ולנהל אותו בדרכי ובקצב שלי.
אבל זה בדיוק הקטע של "ניהול שפע", הוא דורש הסתגלות לחוקים חדשים. כרגיל הגינה עומדת שם כמראה. היא בריאה ופורחת אבל היא "במידה", ב"גודל מתאים", כאילו שמתי עליה מכסה. למרות שהיא לא ממש מסודרת ובטח לא נקייה מעשבים, הגינה שלי מרגישה לי כמו ילדה מחונכת שלא מעיזה להתפרע. העצים כבר יכלו להיות גדולים יותר, חזקים יותר, הפרחים יכלו להיות יותר עשירים בצבע וצורה, וכולם יכלו ליהנות יותר מהגשם והשמש שנופלים עלינו השנה בשפע נפלא. וכשהשמיר מתחיל להשתולל ולשמוח, אני עושה לו "נו נו נו" באצבע מטאפורית במקום לשמוח שטוב לו וללמוד ממנו לקבל ולגדול למימדי ענק.
אנחנו רגילים לנהל אוברדראפט, משברים, לפתור בעיות. אנחנו מתקשים לנהל שפע. יש אין ספור סיפורים על זוכי לוטו שאיבדו הכל, אנשים שמכרו סטרט אפ והם אומללים ולא מוצאים את עצמם. נדרשים כאן כללי התנהלות שונים.
בגינה שופעת יש דו קיום בין כל האלמנטים ויש מקום לכולם,
גם לעשבים ה"רעים" שבעצם עוזרים להעלות את רמת החנקן
באדמה וזה דבר חשוב וטוב. כדי ליצור גינה של שפע צריך הגנן לראות את התמונה הגדולה, לבנות מבנה פיסי שיתמוך בצמחים (ערוגות, שבילים, מקורות מים,בתי האכלה). אחר כך צריך לרדת לפרטים הקטנים, סדר וארגון, כל דבר במקום המתאים לו. השתילה באה מתוך רגש ואהבה, היענות לצרכי השותפים השונים בגינה. לבסוף באה ההתמסרות והאמונה באלכימיה שתיווצר מסך כל המרכיבים. לעולם אין לנו שליטה על התוצאה אבל אפשר לעבוד עם כל תוצאה, לשנות, להעצים.
החיים שלי: ראיתי את התמונה הגדולה, החלום, החזון. אני בונה בתשומת לב את המבנים הפיסיים שיכילו את האנרגיה החדשה הזו, יתנו צורה לרעיונות. אני באה מאהבה והקשבה (ועוד יש מקום לשיפור...). הגיע שלב ההתמסרות. מה שיהיה, יהיה....
אנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן וכסף כדי להבין את משמעות הדברים. בהרבה מקרים התשובה היא "אני לא יודעת"! הפיתרון היחיד הוא להתמסר, ללכת בעקבות החלומות שלנו.
ב- 20 למרץ יחול יום השוויון, יום ולילה שווים באורכם. מרגע זה מתארך היום ומתקצר הלילה, תקופה של צמיחה, התרחבות והכנסת שפע לחיים. בזיליקום משוייך לשפע כספי (ולפסטו נפלא ולעגבניות...), מליסה משוייכת להצלחה (ולתה מרגיע ומשמח), גזר מתקשר לפוריות. לשתול אפילו בעציץ קטן, העיקר להכניס את האנרגיה הזו לקדירה שנקראת חיים.