אני שמה לב לתופעה שמתרחשת באופן טבעי. החלוקה הבינתחומית בחיי נעלמת. הבית, הגינה, הספרים, המתכונים, הופכים לאחד. הקליניקה היא חדר בבית וגם האנרגיה שלה נתרמת לטובת הקדירה שקוראים לה חיי, הפיסיים והרוחניים. עדי חברתי הצביעה על העובדה שנשים רבות מטפלות מתוך ביתן. לעומת זאת, אנחנו לא מכירות אף גבר שהקליניקה שלו היא חדר בבית. בטוח יש, אבל לא נראה לי שהרבה, נקודה למחשבה....
מתכונים מכושפים הוא שם של ספר שאני מאד אוהבת (של שרה אדיסון אלן, מתי כבר תתרגמו את שאר הספרים שלה??), והוא עוסק במשפחת וויוורלי שמכינה מאכלים מהצמחים המכושפים שלה. יש שם אבחנות שמעוררות אצלי את בלוטות הטעם והרגש, כמו למשל: .."מליסה - עם הבליעה, למשך פרק זמן קצר הסועד חושב ומרגיש כמו בנעוריו. התחשבו בכך אם בין הסועדים יריבים לשעבר. פרח של מסע בזמן." או: .."לבנדר - מרומם את הרוח. מונע קבלת החלטות גרועות שנובעות מתשישות או מדיכאון."
הדרך שעברה האנושות, כמו תנועה של גיאות ושפל, פנימה והחוצה, התחילה בהוליסטיות, ברפואת צמחים, כשאותם צמחים שימשו לבישול, לריפוי, לקמיעות ולהגנה, המרחב הרגשי היה המשפחה, הקהילה, הרופא הכפרי המשפחתי שימש יועץ ופסיכולוג. אחר כך באו שנים של התמקצעות וירידה לפרטים, המשפחה הגדולה הצטמצמה. את הרופא הכללי החליפו מומחים שלא דברו ביניהם. התמונה הגדולה אבדה, ואיתה אבדו איכויות לא מוחשיות ועדינות, קוטלגו כ"ממבו ג'מבו" ונזרקו לשולי התודעה. לא לאורך זמן, אחרי שהתפצל השלם לחלקים וכל חלק התמקצע בתחומו, נוצר הצורך לחזור ולתקשר שוב. רופאי משפחה שוב תופשים מקום כבוד, מרפאות קהילתיות, שיתופי פעולה בין סוגי הרפואה השונים, קבוצות ייעוץ שמורכבות מרופאים מערביים ונזירים בודהיסטים, רופאים סיניים ומתקשרים. זה לא מדע בדיוני, זה כבר כאן.
באיטיות, מחלחלות האמיתות שנזרקו לבוידם ליום יום שלנו. תרופות סבתא נשלפות מהמגירה, עשבים מקבלים מקום של כבוד, אמהות לומדות רייקי ומלמדות ילדים להיכנס למדיטציה כדי להחזיר לעצמם את האיזון. הוליסטיות שנשענת על ידע קדום, והוא סוף סוף זוכה שוב לכבוד.
חזרה להוליסטיות, בית - גינה, בישול - ריפוי, אווירה - צבע - אנרגיה: כל אלה הם חלקים של השלם האנרגטי. איברי הגוף צריכים להימצא באיזון ובהרמוניה לשם תפקוד בריא, איברי הבית הם הרחבה של השלם הזה.
המטבח הוא מקום טוב להתחיל בהזנה אנרגטית הוליסטית. עציצים קטנים על אדן החלון למי שאין לה גינה. אני לא יכולה לבשל בלי מרווה, טימין, פטרוזיליה, נענע, אוטרה ולבנדר. אני מבשלת עם הרבה יותר אבל אלה הבסיס. את המרווה אני מטגנת עם בצל וגזר, ועם הרבה טימין, כבסיס לכל מרק כמעט, ולהרבה תבשילים. נענע ואוטרה נכנסות כבסיס לכל חליטות התה, חליטה שלהם נכנסת לריבות (חצי כוס תה חזק לקראת סוף הבישול). פרחי לבנדר נכנסים לארונות בתוך בד שקוף קשור בסרט. אפשר גם לבשל איתם אבל עוד לא ניסיתי. פטרוזיליה נגזמת מעל כל תבשיל כמעט, לעתים עם נענע ויוגורט.
הלבנדר מרגיע ומאזן, המרווה מטהרת, מאזנת את הבטן, מרוממת אנרגיות נשיות, הירוק של העלים, הסגול של פרחי הלבנדר והאוטרה - צבעי צ'קרת הלב והעין השלישית. על הדרך זורמת אנרגיה מסוגים שונים לתוך התבשיל, לתוך הארון. אין טעם לנסות לזכור את כל הפרטים הקטנים האלה שמרכיבים שלם. אני ממליצה לפתוח כרטסת, ספר מתכונים מכושפים: איסוף של עובדות, תיעוד של תחושות, היזכרות ממאגרים שחבויים בתת מודע, וחלוקת הידע עם העולם. בניית מאגר ידע שיקפיץ את כולנו מדרגה נוספת באבולוציה מודעת.
המשך יבוא....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה